Sanhédrin 92a — le Talmud en français

שנאמר: "מנע בר

יקבהו לאום". ואין לאום

-

אלא עוברין, שנאמר

לגבי יעקב ועשיו כשהיו במעי אמם:

"ולאם מלאם יאמץ". ואין קבה

-

אלא קללה, שנאמר

שאמר בלעם:

"מה אקב לא קבה אל". ואין בר

-

אלא תורה. שנאמר: "נשקו בר פן יאנף"

.

עולא בר ישמעאל אומר

: המונע הלכה מפי תלמיד -

מנקבין אותו ככברה

.

ומנין לנו דבר זה?

כתיב הכא: "יקבהו לאום", וכתיב התם,

בספר מלכים:

"ויקב חר בדלתו".

מוכח שניקוב - לשון עשיית חור הוא.

ואמר אביי

: מנקבים אותו

כי

[כמו]

אוכלא דקצרי

[כלי של כובסין, שהוא מנוקב, ומזלפין בו מים על הבגדים ].

ואם למדו

[אם לימד את התלמיד],

מה שכרו

?

אמר רבא אמר רב ששת: זוכה לברכות כיוסף. שנאמר: "וברכה לראש משביר". ואין משביר

-

אלא יוסף, שנאמר: "ויוסף הוא השליט על הארץ, הוא המשביר לכל עם הארץ"

.

אמר רב ששת: כל המלמד תורה בעולם הזה

-

זוכה ומלמדה

אף

לעולם הבא

. שנאמר: "ומרוה גם הוא יורה".

דהיינו, מי שמרוה את תלמידו בדבר הלכה, אף הוא יורה לעולם הבא .

אמר רבא: מניין לתחיית המתים מן התורה, שנאמר: "יחי ראובן ואל ימת".

וכך אנו דורשים את הפסוק:

"יחי ראובן"

-

בעולם הזה, "ואל ימת"

-

לעולם הבא.

רבינא אמר, מהכא,

מנבואת דניאל, אנו למדים דבר זה:

"ורבים מישני אדמת עפר יקיצו, אלה לחיי עולם, ואלה לחרפות לדראון עולם"

.

רב אשי אמר, מהכא,

שאמר הקדוש ברוך הוא לדניאל:

"ואתה לך לקץ ותנוח ותעמד לגרלך לקץ הימין".

"לך לקץ" היינו - תפטר לבית עולמך. "ותעמד לגרלך" - שתעמוד בתחית המתים לקבל חלקך עם הצדיקים . "לקץ הימין" - לקץ שעתיד הקדוש ברוך הוא להחזיר ימינו לפניו . שהרי קודם, בזמן הגלות, השיב ימינו לאחור [כפי שכתוב במגילת איכה: "השיב אחור ימינו מפני אויב"].

אמר רבי אלעזר: כל פרנס שמנהיג את הצבור בנחת

בעולם הזה -

זוכה ומנהיגם

אף

לעולם הבא. שנאמר: "כי מרחמם ינהגם, ועל מבועי מים ינהלם".

והיינו, שהמרחמם בעולם הזה, ינהגם לעולם הבא .

ואמר רבי אלעזר: גדולה דעה

[חשובה היא הדעה],

שניתנה

[שנכתבה]

בין שתי

אותיות

. דהיינו, בין שני שמות של הקדוש ברוך הוא .

שנאמר: "כי אל דעות ה'."

ואמר רבי אלעזר: גדול מקדש, ש

אף הוא

ניתן בין שתי אותיות. שנאמר: "פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך".

מתקיף לה רב אדא קרחינאה: אלא מעתה,

לפי הכלל הזה, האם נאמר גם ש

גדולה נקמה, ש

הרי

ניתנה בין שתי אותיות, דכתיב: "אל נקמות ה' אל נקמות הופיע"?!

אמר ליה: למילתיה

-

הכי נמי

[לעניינה של נקמה, היכן שהיא נצרכת - אכן כך, גדולה היא].

ו

כ

דברי

דעולא.

דאמר עולא

: כתוב: "אל נקמות ה' אל נקמות הופיע", הרי שיש במקרא זה שתי נקמות. ובסוף הפסוק כתובה הופעה אחת, והרי זה כאילו נאמרה הופעה על כל נקמה ונקמה. ועתה,

שתי הופעיות הללו

-

למה

נאמרו?

הופעה

אחת מהן

-

למדה טובה,

לטובתן של ישראל. שסילק הקדוש ברוך הוא את שכינתו מאומות העולם, ובא על ישראל. וקורא הכתוב להופעה זו "נקמה", משום שזהו תגמול טוב, שזכו ישראל להשראת השכינה על שאמרו "נעשה ונשמע". ונקמה - היינו תגמול, בין לטוב ובין לרע.

ו

הופעה

אחת

ל

מדת פורענות

לנכרים, שנפרע מהן ליום הדין. וכדברי הגמרא במסכת עבודה זרה [ד א]: "נוקם ה' ובעל חמה" - לנכרים, שהוא בעצמו ובכבודו נפרע מהן.

ואמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו דעה, כאילו נבנה בית המקדש בימיו. ש

הרי

זה,

דעה,

ניתן בין שתי אותיות, ו

כן

זה,

בית המקדש,

ניתן בין שתי אותיות,

וכפי שהגמרא הביאה לעיל.

ואמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו דעה

-

לסוף מתעשר. שנאמר: "ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים".

כלומר, בשביל הדעת - מלאו החדרים הון .

ואמר רבי אלעזר: כל אדם שאין בו דעה

-

אסור לרחם עליו. שנאמר: "כי לא עם בינות הוא, על כן לא ירחמנו עשהו, ויצרו לא יחננו"

.

ואמר רבי אלעזר: כל הנותן פיתו למי שאין בו דעה

-

יסורין באין עליו

. שנאמר: "לחמך ישימו מזור תחתיך, אין תבונה בו". ואין מזור

-

אלא יסורין, שנאמר: "וירא אפרים את חליו ויהודה את מזרו".

וכך אנו דורשים את המקרא: בשביל שנתת לחמך למי שאין תבונה בו - ישימו מזור, דהיינו יסורין, תחתיך.

ואמר רבי אלעזר: כל אדם שאין בו דעה

-

לסוף גולה. שנאמר: "לכן גלה עמי מבלי דעת". ואמר רבי אלעזר: כל בית שאין דברי תורה נשמעים בו בלילה

-

אש אוכלתו

. שנאמר: "כל חשך טמון לצפוניו תאכלהו

אש לא נפח, ירע שריד באהלו". ו

אין שריד

-

אלא תלמיד חכם, שנאמר: "ובשרידים אשר ה' קרא".

וכך נדרש המקרא: כל לילה שהוא טמון ונחבא ממצפוני התורה, דהיינו, שאין דברי תורה נשמעים בו בלילה, תאכלהו אש שאינה צריכה נפוח, דהיינו אשה של גהנם. וזה יקרה למי ש"

ירע שריד באהלו",

שרע בעיניו שיש שריד, דהיינו תלמיד חכם, באהלו.

ואמר רבי אלעזר: כל שאינו מהנה תלמידי חכמים מנכסיו, אינו רואה סימן ברכה לעולם

. שנאמר: "אין שריד לאכלו, על כן לא יחיל טובו".

ו

אין שריד

-

אלא תלמידי חכמים, שנאמר: "ובשרידים אשר ה' קרא".

וכך נדרש המקרא: היות ואינו מאכיל שריד, דהיינו תלמיד חכם, על כן לא יחול עליו טוב.

ואמר רבי אלעזר: כל שאינו משייר פת על שלחנו

-

אינו רואה סימן ברכה לעולם

. שנאמר: "אין שריד לאכלו, על כן לא יחיל טובו".

והיינו, מי שאינו מותיר שריד ממאכלו, לא יחול עליו טוב.

ותמהינן:

והאמר רבי אלעזר: כל המשייר פתיתים על שלחנו

-

כאילו עובד עבודה זרה, שנאמר

על עובדי עבודה זרה:

"הערכים לגד שלחן והממלאים למני ממסך".

שכך עושים עובדי עבודה זרה שקוראין לה "גד", שעורכים לפניה שולחן ערוך במאכל ובמשתה. ועובדי עבודה זרה ששמה "מני", ממלאים לפניה כוסות של מרקחים נסוכים!

ומתרצינן:

לא קשיא. הא,

מה שאמר רבי אלעזר שאסור לשייר, מדובר באופן

דאיכא שלימה בהדיה

[שלאחר שסיים את אכילתו מביא פת שלמה, ומניחה על השולחן עם הפתיתין ששייר], שאז נראה שעושה כן לשם עבודה זרה.

ואילו

הא,

מה שאמר רבי אלעזר שאם אינו משייר - אינו רואה סימן ברכה, מדובר באופן

דליכא שלימה בהדיה,

שאז טוב הוא עושה כשמשייר, שיהו הפתיתין מזומנים לעניים.

ואמר רבי אלעזר: כל המחליף בדיבורו

[משנה בדיבורו, שלא יהא ניכר שאינו דובר אמת] -

כאילו עובד עבודה זרה

.

ולמדים אנו דבר זה מד

כתיב הכא,

גבי מעשה יעקב ועשיו, כשאמרה רבקה ליעקב בנה שיעמיד פנים כאילו הוא עשיו, ואז יקבל את הברכות, שאמר יעקב לרבקה:

"והייתי בעיניו כמתעתע".

מוכח שגבי רמאות והעמדת פנים שייך לשון "מתעתע".

וכתיב התם,

בענין עבודה זרה:

"הבל המה מעשה תעתעים".

ואמר רבי אלעזר: כל המסתכל בערוה

-

קשתו ננערת.

דהיינו, שכח קושי אבר שלו ננער, שאינו מוליד,

שנאמר: "עריה תעור קשתך"

. וכך דורשין את המקרא: עריה, שאתה מסתכל בה ממש בערותה - היא תעיר קשתך .

ואמר רבי אלעזר: לעולם הוי קבל

[אפל, כלומר עשה עצמך אפל ושפל ועניו] -

וקיים

[ועל ידי כך תחיה] .

אמר רבי זירא: אף אנן נמי תנינא

דבר זה לענין נגעי בתים, ומשם נקיש לעניינינו:

כתוב שבא בעל הבית אשר בו הנגע ואומר לכהן: "כנגע נראה לי בבית". משמע שהנגע נראה ממילא, בלי שום אמצעי נוסף. וכן מדכתיב "לי" משמע, דווקא שהנגע נראה לי, ולא לאורי [לא כשאפשר לראותו רק על ידי אור]. למדים ממקרא זה, ש

בית אפל,

שאין רואין את הנגע מחמת האפילה,

אין פותחין לו חלונות

כדי

לראות

את

נגעו.

נמצא שהאפילה והענווה - היא הצלתו. שכל זמן שאין הכהן רואהו, אינו מיטמא בנגעים.

שמע מינה

שאדם שמשפיל עצמו, ומשים עצמו כאילו הוא בחושך, שלא יראוהו, גורם לעצמו חיים.

אמר רבי טבי אמר רבי יאשיה: מאי דכתיב

: "שלש הנה לא תשבענה וגו'

שאול, ועצר רחם, ארץ לא שבעה מים"? וכי מה ענין שאול

[קבר]

אצל רחם,

מה ענין זה אצל זה?

אלא לומר לך: מה רחם מכניס

את הזרע

ומוציא

את הולד,

אף שאול, מכניס

את האדם כשהוא מת,

ומוציא

בתחיית המתים.

והלא דברים קל וחומר: ומה רחם, שמכניסין בו

[את הזרע]

בחשאי, מוציאין ממנו

את הולד

בקולי קולות,

שאול, שמכניסין בו

את המת

בקולות

בכי ונהי,

אינו דין שמוציאין ממנו בקולי קולות?!

וזהו שנאמר על זמן ימות המשיח ותחית המתים: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו'".

מיכן תשובה לאומרין אין תחיית המתים מן התורה.

תנא דבי אליהו: צדיקים שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיותן

לימות המשיח,

אינן חוזרין לעפרן

בין ימות המשיח לעולם הבא , אלא הבשר מתקיים עליהם עד שישובו ויחיו לעתיד לבוא .

שנאמר: "והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו כל הכתוב לחיים בירושלים". מה קדוש

[הקדוש ברוך הוא] -

לעולם קיים, אף הם

-

לעולם קיימין.