Sanhédrin 85a — le Talmud en français

ורבי שמעון האמר

הרי הוא בעצמו סובר ש

כל מלאכה שאינה צריכה לגופה

שהאדם אינו צריך את עצם המלאכה [כגון הוצאת מת מרשות לרשות שכל כוונתו רק לסלק את המת מעליו, ויותר נוח לו אילו לא היה לו כלל מת]

פטור עליה

.

וגם כאן הוא אינו צריך את החבלה, ואדרבה היה רוצה שלא יחבול בעצמו כלל, הלכך מותר לו להוציא את הקוץ בשבת שהרי לעולם לא יבא לידי חילול שבת דאורייתא.

בעו מיניה מרב ששת: בן, מהו שיעשה

שליח לאביו, להכותו ולקללו

אם נתחייב אביו מלקות או נידוי האם מותר לבן להיות שליח בית דין ולתת לו את המלקות ולעשות לו את הנידוי?

אמר להו

רב ששת:

ו

כי אדם

אחר מי התירו

להכות ולקלל את חבירו, והרי אסור להכות ולקלל סתם איש מישראל, ואיך מותר לשליח בית דין לתת מלקות ולנדות?

אלא

על כרחך צריך לומר

כבוד שמים עדיף

שכיון שמצוה הוא על שליח בית דין להלקות ולנדות את המחוייב בכך, לכן אין איסור בזה.

הכא נמי

אפילו אם הוא בנו, מותר, מפני ש

כבוד שמים עדיף

.

מיתיבי

: תניא: מנין לנו אזהרה למכה אביו ואמו מן התורה?

ומה מי שמצוה להכותו

שליח בית דין שמצווה להלקות את המחוייב מלקות

מצוה שלא להכותו

אפילו מכה אחת יותר מהצריך, שנאמר "ארבעים יכנו לא יוסיף"

מי שאינו מצוה להכותו

בנו שאסור לו להיות שליח בית דין להלקות את אביו אפילו במקום מצוה

אינו דין שמצוה שלא להכותו

שלא במקום מצוה. ולמדנו מכאן אזהרה למכה אביו ואמו.

ומסיימת הגמרא את הקושיא:

מאי לאו, אידי ואידי

שגם "מי שאינו מצוה להכותו" היינו

במקום מצוה

כשצריך להלקות את מי שמחוייב מלקות בבית דין, ובכל זאת הוא אינו מצווה להלקותו, משום שכאמור

הא בבנו

ו

הא באחר

שרק אדם אחר מצווה ומותר לו להיות שליח בית דין למלקות, ואילו בנו אסור לו להיות שליח בית דין להלקות את אביו.

וקשיא לרב ששת?

ומתרצת הגמרא:

לא!

אלא

אידי ואידי, לא שנא בנו ולא שנא אחר

שהמצווה ואינו מצווה שניהם יתכנו גם בבנו וגם באדם אחר.

ולא קשיא

כיצד יתכן באדם אחד שיהיה מצווה וגם אינו מצווה? משום ש

כאן במקום מצוה, כאן שלא במקום מצוה

.

והכי קתני

הברייתא:

ומה במקום מצוה שמצוה להכותו

את המחוייב מלקות, בכל זאת

מצוה שלא להכותו

יותר מהצריך,

שלא במקום מצוה

דהיינו

שאינו מצוה להכותו

אדם שאינו חייב מלקות

אינו דין שמצוה שלא להכותו

.

ולמדנו מכאן אזהרה בין למכה אביו ובין למכה כל איש מישראל.

ולעולם במקום מצוה מותר גם לבן להלקות את אביו, ולא קשיא לרב ששת.

תא שמע

קושיא לרב ששת: תניא:

היוצא ליהרג

במיתת בית דין

ובא בנו והכהו וקיללו, חייב

מיתה כשאר מכה אביו ומקלל אביו.

בא

אדם

אחר והכהו וקיללו, פטור

ממלקות של מכה חבירו ומקלל חבירו.

והוינן בה: מאי שנא בנו ומאי שנא אחר

מה ההבדל ביניהם שזה חייב וזה פטור?

ואמר רב חסדא

: שמדובר

במסרבין בו

שמבקשים ממנו

לצאת

למקום ההריגה של בית דין

ו

הוא

אינו יוצא

, ולכן לאדם אחר מותר לכוף אותו בשליחות בית דין ולהכותו ולקללו עד שיסכים לצאת, ואילו לבנו אסור להיות שליח בית דין על כך.

וקשיא לרב ששת שמתיר לבן להיות שליח בית דין להכות ולנדות את אביו?

מתרצת הגמרא:

רב ששת מוקי לה, בשאין מסרבין בו לצאת

אלא הוא מסכים לצאת ליהרג, ולכן אסור לבנו להכותו ולקללו סתם.

ושואלת הגמרא:

אי הכי: אחר נמי

למה הוא פטור על הכאתו וקללתו? מתרצת הגמרא:

אחר, גברא קטילא הוא

שהוא במילא עומד ליהרג ולכן פטורים על הכאתו וקללתו, מה שאין כן בנו שחייב על הכאת וקללת אביו גם אם הוא גברא קטילא.

ושואלת הגמרא:

והאמר רב ששת: ביישו

לחבירו כשהוא

ישן, ומת

תוך כדי שנתו, שאף על פי שלא הספיק להתבייש ממנו

חייב

לשלם לו בושת משום שבייש בניו של המת.

ואם כן גם ביוצא ליהרג יש לו להתחייב על הכאתו וקללתו משום כבוד בניו?

מתרצת הגמרא:

הכא במאי עסקינן: בשהכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה

ולכן אחר פטור מלשלם לו על הכאתו כיון שאין בה שוה פרוטה, ואילו בנו חייב מיתה על הכאת אביו גם אם אין בה שוה פרוטה.

ומקשה הגמרא:

והאמר רבי אמי אמר רבי יוחנן: הכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה

על הלא ד"לא יוסיף", ומדוע אומרת הברייתא שאחר פטור לגמרי?

ומתרצת הגמרא:

מאי

"

פטור

"

דקאמר

הברייתא?

פטור מממון

בלבד, אבל מלקות הוא אכן חייב.

ומקשה הגמרא:

מכלל דבנו

שהברייתא אומרת שהוא חייב על הכאת אביו, היינו

חייב בממון?

והרי אמרנו שמדובר שאין בה שוה פרוטה בהכאה, ואיך נחייבו ממון?

אלא

על כרחך שהחיוב של בנו הוא

בדינו

דהיינו במיתה, אם כן

הכא נמי

הפטור של אדם אחר הוא

בדינו

דהיינו ממלקות שהיה ראוי להתחייב בו לולי שהלה יוצא ליהרג.

וחוזרת הקושיא שמה ההבדל בין בנו לאדם אחר שזה חייב בדינו וזה פטור מדינו?

ומתרצת הגמרא:

אלא אחר היינו טעמא

דפטור

ממלקות משום

דאמר קרא

[שמות כב כז] "

ונשיא בעמך לא תאר

", ואנו דורשים מ"בעמך": שדוקא

בעושה מעשה עמך

אסור לקללו, ואילו זה שעבר עבירה שהוא חייב עליה מיתה, אינו בכלל "עושה מעשה עמך" ולכן פטורים על קללתו.

ושואלת הגמרא:

התינח קללה

שהוא פטור משום שנאמר בה "בעמך", אלא

הכאה מנלן

שהוא פטור על מי שאינו עושה מעשה עמך?

ומתרצת הגמרא: משום

דמקשינן הכאה לקללה

שגם על הכאה אין חייבים אלא דוקא בעושה מעשה עמך כמו בקללה.

ושואלת הגמרא:

אי הכי: בנו נמי

יהא פטור על קללת אביו שיוצא ליהרג משום שאינו מעשה עמך? ומתרצת הגמרא:

כדאמר רב פינחס

[במסכת חגיגה על ענין אחר]:

בשעשה תשובה

.

הכא נמי

מדובר

בשעשה

האב

תשובה

ולכן חייב בנו על קללתו והכאתו.

ושואלת הגמרא:

אי הכי: אחר נמי

יתחייב על הכאתו וקללתו שהרי עשה תשובה?

ומתרצת הגמרא:

אמר רב מרי

: "

בעמך

" אנו דורשים: שדוקא

במקוים שבעמך!

שהוא ראוי להתקיים, ואילו היוצא ליהרג שאינו ראוי להתקיים, פטורים על קללתו.

ושואלת הגמרא:

אי הכי: בנו נמי

מדוע הוא חייב על קללת אביו היוצא ליהרג?