Sanhédrin 74b — le Talmud en français

אמר רבא בר רב יצחק אמר רב

אפילו

אם הגוי אונסו

לשנויי,

לעשות שינוי ב

ערקתא דמסאנא

בצורת שרוך הנעל, אף שאין בכך שום מצוה, אלא מנהג בעלמא, אבל כיון שהוא בפרהסיה בפני ישראל, ימסור נפשו ויקדש את ה', ואל ינהג מנהג גוים.

ומדובר, כגון שיש במנהג ישראל צד יהדות, ודרך ישראל להיות צנועים .

ומבררת הגמרא:

וכמה

בני אדם נקראת

פרהסיה?

אמר רב יעקב אמר רבי יוחנן: אין

נקראת

פרהסיה

-

פחותה מעשרה בני אדם.

ומבררת הגמרא: הא

פשיטא

: שעשרה אלו

ישראלים בעינן, ד

הרי

כתיב: "ונקדשתי בתוך בני ישראל

". והיות ומפסוק זה דרשינן מצוות "קידוש ה' ", לכן פשיטא שהם צריכים להיות ישראלים.

בעי רבי ירמיה

: אם היו

תשעה

בני

ישראל, ו

עוד

נכרי אחד, מהו?

האם נקראת פרהסיה?

תא שמע: דתני רב ינאי אחוה

אחי

דרבי חייא בר אבא: אתיא

למדים גזירה שוה

"תוך" "תוך", כתיב הכא

בפרשת קידוש ה':

"ונקדשתי בתוך בני ישראל", וכתיב התם

בפרשת קורח (במדבר טז):

"הבדלו מתוך העדה הזאת",

[ועדה היא עשרה, כי

אתיא

נלמד גזירה שוה

"עדה" "עדה"

ממרגלים,

דכתיב

(שם יד):

"עד מתי לעדה הרעה הזאת"

]

מה להלן

, וכמו שבמרגלים "העדה הרעה" היו

עשרה

, מתוך שתים עשרה המרגלים, כי יהושע וכלב לא נמנו בכלל "הרעה",

וכולהו

וכולם היו בני

ישראל, אף כאן,

בקידוש ה' -

עשרה וכולהו ישראל.

הגמרא מקשה על מה שאמרו שבפרהסיה חייבים למסור את הנפש, למה לא מסרה עצמה אסתר למיתה, בעת שלוקחה לאחשוורוש הגוי.

והא אסתר פרהסיה הואי?

ומתרצינן:

אמר אביי: אסתר

לא עשתה דבר, אלא אחשוורוש עשה בה מעשה, והיא

קרקע עולם היתה

. והוא משל, כשם שקרקע - דורכים עליה ואין הקרקע עושה דבר - כן אסתר .

רבא אמר

: אחשוורוש לא רצה להעבירה על הדת, אלא עשה כן משום

הנאת עצמו,

ובאופן זה -

שאני

שונה הדין, כי אין כאן חילול ה', ולכן לא חייבים ליהרג על כך .

ורבא מוכיח כן, מעובדא שהיה נהוג בימיו, שהפרסיים, שליטי בבל בימיו, שלחו משרתיהם - משרתי עבודת אלילים - להביא אור מכל בית ובית להעמיד בבית אלילים להתחמם העם נגדם, ולקחו אף מבני ישראל -

דאי לא תימא הכי

, אם לא תחלק בין כשהגוי מתכוין להעביר על הדת, לבין כשמתכוין להנאת עצמו, קשה -

הני קוואקי ודימוניקי

מיני כלי נחושת, שנותנים בהם גחלים גבוהין, ועומדין לפני שולחן מלכים להתחמם כנגדן -

היכי יהיבינן להו

איך אנו נוהגים לתת להם, הרי הפרסיים צריכים אותם לחוק עבודת כוכבים, ולמה אין אנו מקדשים את ה', למסור את הנפש -

אלא

, מוכרח לומר, כיון שאינם מתכוונין להעביר על הדת, ואינם מצווים עלינו לעבוד עבודת כוכבים אתם, אלא עושים כן

להנאת עצמן

שצריכים לאותו הכלי לצורך פולחנם, ואופן זה

שאני

, שונה, ואין חייבים למסור את הנפש -

הכא נמי

כן הדבר באסתר, כיון שהתכוון

להנאת עצמן

[

עצמו

] -

שאני

, ולא היתה חייבת למסור את נפשה.

ו

חילוק זה -

אזדא

הולך

רבא לטעמיה

לשיטתו, שאמר כן בענין אחר.

דאמר רבא: עכו"ם

גוי

דאמר ליה להאי

ישראל: "קטול אספסתא בשבתא

קצור עשב מאכל בהמה בשבת [שהיא מלאכת קוצר]

ושדי לחיותא

ותן לבהמותי, [כלומר, שמתכוין להנאת עצמו] ואי לא תעשה כן -

קטילנא לך

"אהרגך"!

פוסק לו רבא:

ליקטיל

, יקצור האספסת,

ולא לקטליה

ולא ייהרג. ואינו מוסר את נפשו.

אבל, אם הגוי אומר לו: "קצור אספסת

ושדי לנהרא

וזרוק אותה לנהר! ואם לא אהרגך", אז,

ליקטליה

ימסור עצמו למיתה,

ולא ליקטול

ואל יקצור.

מאי טעמא?

אין הגוי מתכוין להנאת עצמו, אלא,

לעבורי מילתא קא בעי

רוצה להעבירו על הדת. ואם היה באופן שחייבים למסור את הנפש על שאר עבירות, כגון: פרהסיה, או שעת השמד חייב למסור את הנפש.

בן נח - גוי, מצווה על איסור עבודת כוכבים, והוא אחד משבע מצוות בני נח.

הגמרא מבררת, אם חייב למסור את עצמו להריגה, אם אונסים אותו לעבוד עבודת כוכבים .

בעו מיניה

שאלו תלמידיו

מרבי אמי

:

בן נח

-

מצווה על קדושת השם, או

-

אין

מצווה על קדושת השם?

ופשטינן:

אמר אביי: תא שמע

שנינו ברייתא:

שבע מצות נצטוו בני נח.

ואם איתא

אם אכן מצווה בן נח על קדושת ה' -

תמני הויין

, ישנן שמונה מצוות, כי ניתוסף עליהן מצות קידוש ה'.

הרי שאינו מצווה על קדושת ה'.

ודחינן:

אמר ליה רבא

: אין מברייתא ההיא ראיה, ויתכן לומר כי מה שבני נח מצווים על שבעת המצוות,

אינהו

הן

וכל אבזרייהו

פרטיהם, כלומר, על כל פרטי המצווה נצטוו, וכשם שנצטוו על עבודת כוכבים, כן נצטוו על קדושת ה', שהיא חלק מחלקי המצוה.

וכן בעריות ושפיכות דמים שבני נח נצטוו עליהם, ושייך בהם קידוש ה', נצטוו בכל פרטיהם, וחייבים לקיימם, ואסור להם לבטלם אף אם ייהרגו עליהם.

ומהברייתא אין ראיה.

ומבררת הגמרא:

מאי הוי עלה,

מה יש להביא ראיה לפשוט את האיבעיא.

ופשטינן:

אמר רב אדא בר אהבה: אמרי בי

בישיבת

רב

:

כתיב

(מלכים ב ה): בעת שאלישע ריפא את נעמן שר צבא מלך ארם מצרעתו, ונעמן קיבל על עצמו לא לעבוד עבודת כוכבים, אמר לאלישע:

"לדבר הזה יסלח ה' לעבדך, בבוא אדוני

[מלך ארם]

בית רימון להשתחוות שמה, והוא נשען על ידי והשתחויתי

[והנני אנוס להשתחוות עמו]".

היינו, נעמן התנצל על שהוא "אנוס" לעשות כן.

וכתיב

וכתוב שם: "

ויאמר לו

[אלישע]:

לך לש לום".

כלומר: שהסכים לו.

ואף שלא היה מחוייב להתנגד לו ולהוכיחו, כי מצות תוכחה שייכת רק בישראל, כמו שנאמר (ויקרא יט): "הוכח תוכיח את עמיתך" - ולא את הגוי -

מכל מקום, למה הסכים לו?