Sanhédrin 56b — le Talmud en français

רבי חנניה בן גמליאל אומר: אף על הדם מן החי.

רבי חידקא אומר: אף על הסירוס

.

רבי שמעון אומר: אף על הכישוף.

רבי יוסי אומר

: לא רק כישוף אסור להם, אלא

כל האמור בפרשת כישוף בן נח מוזהר עליו,

כגון, [דברים יח' י' - יב']:

"לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש, קוסם קסמים, מעונן ומנחש ומכשף, וחובר חבר, ושואל אוב וידעוני, ודורש אל המתים" וגו'

,

שהרי על כל המעשים הללו נאמר [שם]:

"ובגלל התועבות האלה ה' אלהיך מוריש אותם מפניך".

נמצא שנענשו עמי כנען על כל אלו.

ו

מכך שנענשו מוכח, שהוזהרו עליהן, שהרי

לא ענש

הכתוב

אלא אם כן הזהיר.

רבי אלעזר אומר: אף על הכלאים.

אך לא כל כלאים נאסרו להם. אלא,

מותרין בני נח ללבוש כלאים, ולזרוע כלאים, ואין

אסורין אלא בהרבעת בהמה ובהרכבת האילן.

מבארת הגמרא:

מנהני מילי?

היכן נצטוו בני נח על המצות הללו?

אמר רבי יוחנן: דאמר קרא

[בראשית ב' טז']

"ויצו ה' אלהים על האדם לאמר, מכל עץ הגן אכול תאכל".

דרשינן:

"ויצו", אלו הדינין.

וכן הוא אומר

[בראשית יח' יט']

, "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו

ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט

" וגו'.

נמצא, שלשון "צו" מתיחס לעשית משפט .

"ה'" זו "ברכת" השם.

וכן הוא אומר,

[ויקרא כד' טז']

"ונוקב שם ה' מות יומת".

"אלהים", זו עבודת כוכבים.

כלומר, דרשינן "ויצו ה' אלהים", את אלהותו ציוה עליו, שלא ימירנו באחר.

וכן הוא אומר,

[שמות כ' ג']:

"לא יהיה לך אלהים אחרים"

.

"על האדם", זו שפיכות דמים.

וכן הוא אומר

[בראשית ט' ו'],

"שופך דם האדם" וגו'.

"לאמר", זו גילוי עריות.

וכן הוא אומר

[ירמיהו ג' א'],

"לאמר, הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר

הישוב אליה עוד הלוא חנוף תחנף הארץ ההיא ואת זנית רעים רבים:

".

כיון שהפסוק מתחיל בלשון "לאמר" שלא כדרכו, דרשינן, "לאמר" כמו "עשה בה מאמר", דהינו לשון ביאת זנות .

"מכל עץ הגן",

משמע, רק מה שהופקר לו, מותר להשתמש בו,

ולא גזל.

"אכל תאכל",

משמע, רק המיועד לאכילה תאכל,

ולא אבר מן החי

, שהרי בהמה בחייה אינה עומדת לאכילה.

עד כאן, מצאנו מקור לשבע המצות שהוזכרו בתחילת הברייתא לעיל. המקור לשאר המצות שהוזכרו בדברי התנאים שם, יובא להלן נט' א'.

כי אתא רבי יצחק, תני איפכא: "ויצו", זו עבודת כוכבים.

"אלהים", זו דינין.

מקשה הגמרא:

בשלמא "אלהים" זו דינין, דכתיב

[שמות כב' ז']:

"ונקרב בעל הבית אל האלהים",

"האלהים" הם הדיינים.

אלא "ויצו" זו עבודה זרה, מאי משמע?

רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי

, אמרו כל אחד תרוץ על קושיא זו:

חד אמר,

דכתיב [שמות לב' ח']:

"סרו מהר מן הדרך אשר צויתים עשו להם

מסכה

".

נמצא שלשון "צו" מתיחס לעבודה זרה.

וחד אמר,

דכתיב [הושע ה' יא']:

"עשוק אפרים

[מיד שונאיו]

רצוץ משפט

[רצוץ על ידי שפטיו של הקב"ה]

כי הואיל הלך אחרי צו

[כי נתרצה ללכת אחר צוי נביאי הבעל]

".

מאי בינייהו

?

איכא בינייהו, עובד כוכבים ומזלות שעשה עבודה זרה, ולא השתחוה לה.

למאן דאמר,

הדורש מ

"עשו

להם מסכה", משמע, כבר

משעת עשייה מיחייב.

ואילו

למאן דאמר,

הדורש מ

"כי הואיל הלך",

משמע, שאינו חייב

עד דאזיל בתרה ופלח לה

[עד שילך אחריה ויעבוד לה].

אמר רבא: ומי איכא למאן דאמר

[וכי יש מי שסובר]

, עובד כוכבים ומזלות שעשה עבודה זרה ולא השתחוה לה חייב?!

והתניא, ב

איסור

עבודת כוכבים ומזלות

האמור בבן נח,

דברים שבית דין של ישראל ממיתין עליהן בן נח מוזהר עליהן,

אך דברים ש

אין בית דין של ישראל ממיתין עליהן אין בן נח מוזהר עליהן

.

למעוטי מאי?

לאו למעוטי עובד כוכבים ומזלות שעשה עבודה זרה ולא השתחוה לה?!

שהרי ישראל אינו נהרג על עשיית עבודה זרה אם לא השתחוה לה.

ואם כן, מה טעמו של המחייב בן נח שעשה עבודה זרה ולא השתחוה לה?

אמר רב פפא, לא!

לעולם, בן נח שעשה עבודה זרה ולא השתחוה לה חייב, ואף על פי שישראל אינו נהרג על עבירה זו, דרשינן מ"ויצו" שבן נח נהרג על זה.

ומה ששנינו "דברים שבית דין של ישראל ממיתין עליהן בן נח מוזהר עליהן, אין בית דין של ישראל ממיתין עליהן אין בן נח מוזהר עליהן", כונת הברייתא

למעוטי גיפוף ונישוק,

שאינו חייב עליהם, כשם שישראל אינו נהרג עליהם.

מקשה הגמרא:

גיפוף ונישוק דמאי?

אילימא כדרכה,

כלומר, שזו דרך עבודתה של עבודה זרה זו, הרי

בר קטלא הוא.

ואף ישראל נהרג על כך. כמבואר במשנה [לקמן ס' ב'].

אלא, למעוטי

חיבק ונישק

שלא כדרכה.

לעיל שנינו מצות דינים בין שבע מצות בני נח.

מקשה הגמרא: וכי

דינין בני נח איפקוד?!

וה

לא

תניא, עשר מצות

נצטוו ישראל במרה. שבע שקיבלו עליהן בני נח, והוסיפו עליהן

דינין, ושבת

69 , וכיבוד אב ואם

.

דינין דכתיב,

[שמות טו' כח']:

"ש?ם ש?ם לו חוק ומשפט".

שבת וכיבוד אב ואם דכתיב,

[דברים ה' יב, וטז']

"

שמור את יום השבת לקדשו

כאשר צוך יהוה אלהיך",

וכן "כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך יהוה אלהיך",

ואמר רב יהודה, "כאשר צוך",

משמע, שכבר ציוה במקום אחר, והיכן?

במרה.

על כל פנים משמע, שלא נצטוו בני נח על הדינים?

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, לא נצרכה אלא לעדה ועדים והתראה.

כלומר, אמנם בני נח נצטוו על הדינים, אך במרה נוסף לבני ישראל חיוב לדון על ידי סנהדרין, ועל פי עדים והתראה. אך עובד כוכבים נדון על פי עד אחד ודיין אחד.

מקשה הגמרא:

אי הכי, מאי "והוסיפו עליהן דינין",

הרי לא הוסיפו דינים אלא דיינים ?

אלא אמר רבא, לא נצרכה אלא לדיני

קנסות,

שנצטוו ישראל במרה, ובני נח לא נצטוו עליהם.

ו

אכתי

קשיא לן: אם כן, מדוע נאמר "הוסיפו דינין", שמשמעו שהוסיפו את כל הדינים, והרי אם נוספו רק דיני קנסות,

"והוסיפו בדינין" מיבעי ליה?

אלא אמר רב אחא בר יעקב, לא נצרכה אלא להושיב בית דין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר

.

כלומר, בני ישראל נצטוו להושיב דיינים בכל מדינה ומחוז, ואילו העכו"ם לא נצטוו אלא במקום אחד.

מקשה הגמרא:

והא בני נח לא איפקוד?!

והתניא, "כשם שנצטוו ישראל להושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר כך נצטוו בני נח להושיב בתי דינין בכל פלך

ופלך ובכל עיר ועיר

"?

אלא אמר רבא: האי תנא, תנא דבי מנשה הוא, דמפיק ד"ך

ועייל ס"ך.

כלומר, לא מנה בין שבע מצות בני נח את מצות

ד

ינים, ובר

כ

ת ה', ובמקומם מנה איסור

ס

ירוס, ו

כ

לאים.

דתנא דבי מנשה, שבע מצות נצטוו בני נח. עבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכות דמים, גזל, ואבר מן החי, סירוס, וכלאים.

רבי יהודה אומר: אדם הראשון לא נצטווה אלא על עבודה זרה בלבד

.

שנאמר "ויצו ה' אלהים על האדם".

כלומר, את אלהותו צויה על האדם.

רבי יהודה בן בתירה אומר: אף על ברכת השם.

כלומר, מ"אלהים" דרשינן גם איסור ברכת ה', כדכתיב [שמות כב' כז'] "אלהים לא תקלל".

ויש אומרים,

מ"אלהים" למדנו שנצטווה

אף על הדינים.

שיהיה אלהותי עליך, להיות מוראי עליך, ולהיות מוראי בלבך, ולא מורא בשר ודם להטות משפט, כי המשפט לאלהים הוא.

כמאן אזלא הא דאמר רב יהודה אמר רב, "אלהים אני לא תקללוני, אלהים אני לא תמירוני, אלהים אני יהא מוראי עליכם"?

כלומר, מיהו הדורש מהמלה "אלהים" איסור ברכת ה', ועבודה זרה, וחיוב דינים?

כמאן, כיש אומרים.

כדעת "יש אומרים" הנ"ל, שדרשו מ"אלהים" את שלשת הדינים הללו.

שואלת הגמרא: לדעת

תנא דבי מנשה,

שלא מנה מצות דינים, וברכת ה', בין שבע מצות בני נח,

אי דריש

מ

"ויצו",

כדלעיל,

אפילו הנך נמי,

כלומר, מדוע לא מנה גם מצות אלו, שנדרשו מ"ויצו" לעיל?

ו

אי לא דריש "ויצו", הני,

שבע מצות שמנה לפי שיטתו,

מנא ליה?

מבארת הגמרא:

לעולם לא דריש "ויצו",

ו

הני

שבע מצות

, כל חדא וחדא באפי נפשיה כתיבא.

כדלהלן: