Version texte de ce daf : original et traduction

Sanhédrin 52a (נב.) — le Talmud en français

Sanhédrin 52a (סנהדרין נב.): "Cette " «את» «'את אביה היא מחללת', que veut-on y demander ?» Et nous l'expliquons : Rabbi Ishmaël il cherchait d'expliquer «את אביה» pour amener la baraïta. : Rabbi Méir…

Texte original — Sanhédrin 52a (נב.)

האי "

את

אביה היא מחללת", מאי דריש ביה?

ומתרצינן: רבי ישמעאל

מבעי ליה

לדרוש "את אביה"

לכדתניא

:

היה רבי מאיר אומר: מה תלמוד לומר "את אביה היא מחללת"

לומר שעל ידי זנותה חיללה את אביה,

שאם היו נוהגין בו

באביה

קודש

עד היום - מעתה ואילך

נוהגין בו חול,

ואם היו נוהגים בו

כבוד

מעתה ואילך

נוהגין בו בזיון.

אומרין

על האב:

ארור

האב

שזו ילד, ארור

האב

שזו גידל, ארור

האב

שיצא זו מחלציו.

אמר רב אשי: כמאן קרינן

כדעת מי אנו קוראים לאדם רשע:

רשיעא בר רשיעא, ואפילו לרשיעא בר צדיקא

ואפילו אם הוא רשע בן צדיק,

כמאן

-

כהאי תנא

הסובר כי על ידי שהצאצאים מרשיעים מתחלל האב .

שנינו במשנה:

זו

אופן עשיית

מצות

הנסקלין

כמו שנשנה בפרק הקודם. ובמשניות הבאות, יתבאר אופן עשיית שאר המיתות.

והוינן בה:

מאי תנא דקתני

מה שנינו במשנה שעל כך נשנה כי

זו

אופן עשיית

מצות הנסקלין?

ומבארינן:

משום דתנא

בפרק הקודם:

נגמר הדין, מוציאין אותו לסקלו, בית הסקילה היה גבוה שתי קומות

וכו'

ואיידי דקא בעי למיתנא

וכיון שהמשנה רצתה לשנות כאן בהמשך, את אופן עשיית

מצות הנשרפין

לכן

תנא נמי

שנינו כאן גם כי

זו

אופן עשיית

מצות הנסקלין

כמו שנשנה בפרק הקודם. וכעת, יתבאר אופן עשיית מצות הנשרפין.

מתניתין:

כיצד היו מקיימים את

מצות הנשרפין?

היו משקעין אותו

את הנידון בשריפה,

ב

תוך

זבל, עד

גובה

ארכובותיו

ברכיו, כדי שלא יוכל להתנועע בשעת זריקת הפתילה לתוך פיו, ותיפול על בשרו.

ונותנין סודר

עשוי מבד

קשה

[הארוג גס]

לתוך

סודר אחר

ה

עשוי מאריגה

רכה, וכורך

את הסודר הרך

על צוארו.

זה מושך אצלו וזה מושך אצלו, עד שפותח את פיו.

ולפיכך היה האריג הפנימי עשוי מבד קשה, כדי שעל ידי זה יהיה מוכרח לפתוח את פיו. אבל מבחוץ הניחו אריג רך כדי שלא יתחכך בצוארו וינזק.

ו

בשעה שהם פותחין את פיו ,

מדליק

שליח בית דין

את הפתילה,

וזורקה

לתוך פיו ויורדת לתוך מעיו, וחומרת

מכווצת

את בני מעיו.

רבי יהודה אומר,

אם היו פותחין את פיו על ידי סודר,

אף הוא

אם מת בידם

מחניקה

, לא היו מקיימין בו מצות שריפה,

כי כבר הומת בחנק, ולפיכך לא היו פותחין את פיו באופן זה.

אלא פותח את פיו בצבת, שלא בטובתו

בעל כרחו ,

ומדליק את הפתילה, וזורקה לתוך פיו, ויורדת לתוך מעיו וחומרת את בני מעיו.

אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: מעשה בבת כהן אחת שזינתה,

ודין בת כהן מפורש בפרשת אמור [ויקרא כא ט]: "ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תישרף".

והקיפוה חבילי זמורות,

והציתו בהם אש,

ושרפוה,

הרי שמצוות הנשרפים בשריפה ממש.

אמרו לו

חכמים, אין מקיימין מצוות שריפה בכך. ואותו מעשה לא נעשה, אלא

מפני שלא היה בית דין של אותה שעה בקי,

כיצד לקיים את מצוות הנשרפים, שצדוקים היו, והם מפרשים המקראות כפשוטם ולא קיבלו את דרשות חכמים

.

גמרא:

נאמר במשנה ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו.

ודנה הגמרא:

מאי "פתילה",

ממה היתה עשויה?

אמר רב מתנה: פתילה של אבר,

בדיל שהותך באש.

ומביאה הגמרא מקור לכך שמצוות השריפה מתקיימת על ידי זריקת פתילה לתוך פיו ולא בשריפת הגוף:

מנא לן

שצורת השריפה היא באופן המוזכר במשנה?

אתיא

נלמד בגזירה שווה

שריפה שריפה מעדת קרח.

שכן בעדת קרח נאמר [ויקרא טז לה]: "ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמישים ומאתים איש מקריבי הקטורת". ובהמשך [שם יז ד]: "ויקח אלעזר את מחתות הנחושת אשר הקריבו השרופים". ומבואר שנידונו בשריפה.

ובמיתת שריפה נאמר [ויקרא כא ט]: "ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תישרף".

הוקשו חייבי שריפה לנשרפים בעדת קרח,

מה להלן

עדת קרח היתה השריפה -

שריפת נשמה ו

אילו ה

גוף

נותר

קיים, אף כאן

חייבי שריפה, תתקיים מצוותם ב

שריפת נשמה וגוף קיים,

ולא על ידי שריפת כל הגוף.

רבי אלעזר אמר: אתיא

נלמד גזירה שווה

שריפה שריפה מבני אהרן.

שכן בבני אהרן נאמר [ויקרא י ב]: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'". ובהמשך [שם י ו] ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'". הרי שנידונו בשריפה.

ובחייבי שריפה נאמר [ויקרא כא ט]: "באש תישרף".

הוקשו חייבי שריפה לבני אהרן,

מה להלן

בבני אהרן היתה השריפה -

שריפת נשמה, ו

אילו ה

גוף

נותר

קיים, אף כאן

חייבי שריפה, תתקיים מצוותן ב

שריפת נשמה וגוף קיים,

ולא בשריפת כל הגוף.

ותמהה הגמרא:

מאן דיליף מעדת קרח, מנא ליה

שמתו בשריפת נשמה ולא נשרף גופם?

ומתרצת הגמרא:

דכתיב "ואת מחתות החטאים האלה בנפשותם",

ממה שנאמר "בנפשותם" משמע שנענשו בנפשם ולא בגופן, כלומר

שנשמתן נשרפת ו

אילו ה

גוף

נותר

קיים.

ואידך,

[רבי אלעזר] סבר, שאי אפשר ללמוד מצוות שריפה משריפת עדת קרח, שכן

ההיא

מיתת בני קרח

, שריפה ממש היא,

ולכך דרש רבי אלעזר בגזירה שווה משריפת בני אהרן

.

ומאי

וכיצד מפרש רבי אלעזר את הנאמר בשריפת בני קרח

"בנפשותם",

דמשמע שרק נפשם נשרפה ולא גופם?

שנתחייבו

עדת קרח

שריפה על עסקי נפשותם

על חנופת אכילה ושתיה הנכנסת בנפשותם

.

ומביאה הגמרא סייעתא לדרשת רבי אלעזר על תיבת "בנפשותם":

כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש, מאי דכתיב

[תהילים לה טז]

"בחנפי לעגי מעוג חרק עלי שנימו".

בשביל חנופה שהחניפו לקרח על עסקי לגימה,

שהאכיל והשקה קרח את חבורתו, ונתחברו עמו,

חרק עליהן שר של גיהנם שניו.

הרי שנתחייבו מיתה על עסקי אכילה ושתיה שנתן להם קרח, ולפי זה יש לפרש את הנאמר החטאים בנפשותם כדרבי אלעזר שנתחייבו שריפה על עסקי נפשותם.

ו

חוזרת הגמרא ומקשה ל

מאן דיליף

מצוות הנשרפין

מבני אהרן, מנא ליה

שמיתת בני אהרן היתה בשריפת נשמה ללא שריפת הגוף, דלמא נשרף כל גופם?

ומתרצת הגמרא:

דכתיב "וימותו לפני ה'"

משמע שלא מתו על ידי כילוי גופם בשריפה, אלא מתו

כעין מיתה

דהיינו שיצאה נפשם

.

ואידך

[הדורש גזירה שווה משריפת בני קרח] סבר, שאי אפשר ללמוד מצוות שריפה ממיתת בני אהרן, שכן

ההוא,

מיתתם ב

שריפה ממש הואי,

שנשרף כל גופם.

ומאי דכתיב "וימותו",

דמשמע שלא מתו כעין שריפה אלא כעין מיתה.

הכוונה היא

דאתחיל בהו

השריפה

מגואי

מתוך גופם ומתו מיד

כעין מיתה,

ואחר כך נשרף כל גופם. ולכן אי אפשר ללמוד ממיתת בני אהרן למצוות שריפה שכן שם לבסוף נשרף כל גופם.

ומביאה הגמרא ראיה שמיתתם היתה בשריפה בתוך גופם ואחר כך נשרף כל גופם:

דתניא אבא יוסי בן דוסתאי אומר: שני חוטין של אש יצאו מבית קודש הקדשים, ונחלקו לארבע, ונכנסו שנים בחוטמו של זה, ושנים בחוטמו של זה, ושרפום.

ומשמע שלאחר שנכנסה האש בחוטמם נשרפו לגמרי.

ומקשה הגמרא:

והכתיב "ותאכל אותם",

ממה שנאמר "ותאכל אותם" ולא נאמר "ותאכלם", משמע שיש כאן מיעוט - אותם שרפה האש ולא דבר אחר.

ובשלמא אם נפרש כרבי אלעזר שנשמתם נשרפה והגוף קיים, הרי ניתן לפרש כי כוונת הכתוב "ותאכל אותם" - את נפשם ולא את גופם. אבל למאן דמפרש שבני אהרן נשרפו גם בגופם, מה נתמעט מ"ותאכל אותם".

ומתרצת הגמרא: גם למאן דאמר שבני אהרן נשרפו ממש, יש לדרוש ממה שנאמר "אותם" -

אותם

שרפה האש

ולא

את

בגדיהם,

שכן מצינו שבגדיהם לא נשרפו כנאמר וישאום בכותנותם.

ומקשה הגמרא: מהיכן פשוט לגמרא לדרוש את מצוות הנשרפין בגזירה שווה שריפה שריפה מבני אהרן או מעדת קרח,

ו

לא

נילף

נלמד את מצוות הנשרפין

מ

מה שמצינו מצוות שריפה ב

פרים הנשרפים?

וכך יהיה ההיקש:

מה להלן

בפרים הנשרפין מצוותן ב

שריפה ממש, אף כאן

חייבי שריפה תתקיים מצוותן ב

שריפה ממש?

ומיישבת הגמרא:

מסתברא

שאדם

מאדם הוה ליה למילף

עדיף ללמוד את מצוות השריפה בבני אדם משריפת בני אדם אחרים [- בני אהרן ועדת קורח]. מפני שיש במלמד [- בני אהרן או עדת קרח] ובנלמד [- הנידון בשריפה] ארבעה דברים שהם דומים זה לזה.

ומבארת הגמרא באלו דברים שווים שריפת בני אהרן ועדת קרח למצוות שריפה:

א.

שכן

גם בני אהרן ועדת קורח וגם הנידון להישרף הם

אדם,

הנענש בשריפה.

ב. וכן בשניהם מדובר במי שנשרף מחמת שהוא

חוטא.

ג. ובשניהם השריפה היא רק שריפת

נשמה

ולא שריפת הגוף.

ד. ובשניהם לא שייך שיהי בו פסול של מחשבת

פיגול.

מה שאין כן פרים הנשרפים אינם אדם, ולא חוטאים, ונשרפים בגופם, ושייך בהם מחשבת פיגול. ולפיכך לא ניתן ללמוד מצוות שריפה באדם מפרים הנשרפים.

ותמהה הגמרא:

אדרבה, מפרים הנשרפים הוה ליה למילף,

למצוות שריפה באדם.

שכן

בפרים הנשרפים מצינו שני דברים שיש בהם דמיון למצוות שריפה באדם.

א. שריפת פרים היא

מכשיר

קיום מצווה, וכן מצוות שנשרפין היא קיום מצווה.

ב. שריפת פרים היא מצווה

לדורות

, וכך גם מצוות שריפה היא מצווה לדורות.

מה שאין כן שריפת בני אהרן ועדת קרח שנענשו בידי שמים, לא היתה בשריפתם שום קיום מצווה שהרי נשרפו בידי שמים, וכן שריפתם לא ניתנה כהלכה לדורות.

ואם כן עדיף ללמוד את מצוות השריפה בבני אדם ממצוות שריפת פרים הנשרפים, שבהם היתה הוראה מפורשת כיצד לבצע את השריפה.

ומתרצת הגמרא: אף על פי שיש סברא ללמוד מצוות שריפה מפרים הנשרפים, מכל מקום עדיף להקיש את מצוות השריפה לשריפת בני אהרן ועדת קרח מפני ש

הנך נפישין

יש בהם יותר פרטים הדומים במלמד ובנלמד.

ושוב מקשה הגמרא:

מאן דיליף

את מצוות הנשרפין בגזירה שווה "שריפה שריפה"

מעדת קרח, מאי טעמא לא יליף מבני אהרן?

על כרחך משום ד

ההוא

שריפת בני אהרן -

שריפה ממש הואי,

[כפי שנתבאר בגמרא לעיל]

ואם כן קשה להיפך, מנין לו להשוות את מצוות הנשרפין לעדת קרח וללמוד שהשריפה היא בנפשו ולא בגופו,

ונילף מינה

מבני אהרן שמצוות הנשרפים היא שריפה ממש אף בגופו?!

שכן מצינו בתורה שני מיתות בשריפה, אחת בשריפת כל הגוף - בני אהרן, ואחת בשריפת נשמה - בעדת קרח, ואם כן מה הכריח את אותו מאן דאמר לדמות את מצוות הנשרפין לעדת קרח ולא לבני אהרן?

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה

:

אכן, מסברא היה מקום לומר שמצוות שריפה היא בשריפת כל הגוף כשריפת בני אהרן, אבל ישנו מקור מפסוק אחר להקיש את הנשרפין לבני קרח שמתו בשריפת נשמה ולא להקישם לבני אהרן שנשרפו בגופן.

ד

אמר קרא, "ואהבת לרעך כמוך",

דרשו חכמים

ברור לו מיתה יפה,

שימות במעט צער.

ועל כן העדיף אותו מאן דאמר להקיש את מצוות הנשרפין לעדת קרח שנשרפה נשמתן ולא לבני אהרן שנשרפו בגופן.

תמהה הגמרא:

וכי מאחר דאיכא

את דרשתו

דרב נחמן

לתת לו מיתה יפה, אם כן

גזרה שוה למה לי.

שכן מדרשה זו ניתן לפשוט את הספק כיצד לקיים מצוות שריפה האם בשריפת נשמה או בשריפת כל הגוף, דכיוון שאמר הכתוב "ואהבת לרעך כמוך", מיסתבר לקיים בו שריפה רק בשריפת הנשמה כדי שלא יתבזה, ולשם מה הוצרך אותו מאן דאמר להקיש את מצוות השריפה לשריפת עדת קרח?

ומתרצת הגמרא:

אי לאו גזרה שוה

שריפה שריפה מעדת קרח

, הוה אמינא

ש

שריפת נשמה וגוף קיים לאו שריפה היא כלל,

אלא רק אם ישרפו את גופו ממש.

ואי משום ואהבת לרעך כמוך

אם נרצה לקיים ברור לו מיתה יפה, די בכך שבשעת השריפה

לפיש

נוסיף ונרבה

ליה חבילי זמורות, כי היכי דלישרוף לעגל,

כדי שישרף מהר.

קא משמע לן

לשם כך הוצרכה הגמרא להקיש את מצוות השריפה לשריפת עדת קורח, כדי לומר שגם שריפת נשמה נידונית כשריפה.

וכמו כן, אילמלי דרשת רב נחמן - "ברור לו מיתה יפה", לא היה הכרח להקיש את מצוות הנשרפין לעדת קרח, שכן ניתן להקישם גם לבני אהרן שנשרפו בגופם, ורק לאחר דרשת רב נחמן הוקשה מצוות הנשרפין לעדת קרח.

אגב שהביאה הגמרא מחלוקת בצורת מיתתן של נדב ואביהוא, מביאה הגמרא מימרא הקשורה לסיבת מיתתן :

בפרשת משפטים [שמות כד א] נאמר: "ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל והשתחוויתם מרחוק".

וכבר היו משה ואהרון מהלכין בדרך ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן וכל ישראל אחריהן.

אמר לו נדב לאביהוא אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור אמר להן הקב"ה הנראה מי קובר את מי.

אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי: נפישי גמלי סבי

הרבה גמלים זקנים,

דטעיני משכי דהוגני

טעונים עורות של גמלים צעירים.

כלומר, זקנים נושאים את משא הצעירים.

אגב שנתבאר בגמרא כי עונשם של עדת קרח בא עליהם על שהחניפו לו, הביאה הגמרא מימרא שבה יתבאר כיצד קרה הדבר שאנשים חכמים נטו אחר קרח לחלוק על משה רבינו.

Traduction française

"Cette "

«'את אביה היא מחללת', que veut-on y demander ?»

Et nous l'expliquons : Rabbi Ishmaël

il cherchait

d'expliquer «את אביה»

pour amener la baraïta.

Rabbi Méir disait : que veut dire l'expression "את אביה היא מחללת" -

pour dire que, par son adultère, elle a profané son père,

que si l'on le traitait

à l'égard du père

sacré

jusqu'à ce jour — désormais

on le traite comme profane,

et si on le traitait

avec honneur

désormais

on le traite avec mépris.

On dit

au père :

Maudit

le père

qui a engendré celle-ci, maudit

le père

qui l'a élevée, maudit

le père

qui a fait sortir celle-ci de ses entrailles.

Rav Ashi dit : comment appelons-nous

selon quel avis appelle-t-on un homme méchant :

'méchant fils de méchant', et même 'méchant fils d'un juste'

même si c'est un méchant, fils d'un juste,

qui donc

ce tanna

qui soutient que, parce que les descendants se rendent méchants, le père est profané.

La Guemara objecte :

« Et il est écrit : “et elles les dévorèrent”,

puisqu’il est dit « et elles les dévorèrent » et non « et elles les dévorèrent [sans pronom suffixe] », il ressort qu’il y a ici une exclusion : ce sont eux que le feu a brûlés, et non autre chose.

Et certes, si nous interprétons selon Rabbi Éléazar, qui dit que leur âme fut brûlée tandis que le corps subsista, on peut expliquer que l’intention du verset « et elles les dévorèrent » est : leur âme, et non leur corps. Mais selon celui qui explique que les fils d’Aharon furent brûlés également dans leur corps, qu’est-ce qui est exclu par « et elles les dévorèrent »

? La Guemara répond : même selon celui qui dit que les fils d’Aharon furent véritablement brûlés, il faut déduire de ce qui est dit « eux » :

eux

le feu les brûla,

et non

leurs

vêtements,

car nous trouvons que leurs vêtements ne furent pas brûlés, comme il est dit : « et ils les emportèrent dans leurs tuniques ».

La Guemara objecte : d’où est-il évident pour la Guemara qu’il faut déduire la mitsva des condamnés à être brûlés par une gzera chava, « brûlure » — « brûlure », des fils d’Aharon ou de l’assemblée de Kora’h,

et

ne

déduirait-on

la mitsva des condamnés à être brûlés

de

ce que nous trouvons comme mitsva de brûler les

taureaux destinés à être brûlés ?

Et le raisonnement serait le suivant :

de même que là

— pour les taureaux destinés à être brûlés — leur mitsva consiste en

une brûlure véritable, de même ici,

pour les personnes passibles de la brûlure, leur mitsva s’accomplirait par

une brûlure véritable ?

La Guemara répond :

il est vraisemblable

qu’un homme

doive être déduit d’un homme : il est préférable de déduire la mitsva de la brûlure appliquée à des êtres humains de la brûlure d’autres êtres humains — les fils d’Aharon et l’assemblée de Kora’h. Car il y a, dans le sujet qui enseigne — les fils d’Aharon ou l’assemblée de Kora’h — et dans le sujet enseigné — le condamné à la brûlure — quatre éléments qui se ressemblent.

La Guemara explique en quels points la brûlure des fils d’Aharon et de l’assemblée de Kora’h ressemble à la mitsva de la brûlure

:

1.

Car

les fils d’Aharon et l’assemblée de Kora’h, tout comme le condamné à être brûlé, sont un

être humain,

qui est puni par la brûlure.

2. De même, dans les deux cas, il s’agit de quelqu’un qui est brûlé parce qu’il est

pécheur.

3. Dans les deux cas, la brûlure est seulement celle de

l’âme

et non celle du corps.

4. Dans les deux cas, il ne peut y avoir de défaut lié à une pensée de

pigoul.

Il n’en va pas de même pour les taureaux destinés à être brûlés : ils ne sont pas des êtres humains, ils ne sont pas pécheurs, ils sont brûlés dans leur corps, et une pensée de pigoul peut s’y appliquer. C’est pourquoi on ne peut pas déduire la mitsva de la brûlure appliquée à un être humain des taureaux destinés à être brûlés.

La Guemara s’étonne :

au contraire, il aurait dû la déduire des taureaux destinés à être brûlés,

pour la mitsva de la brûlure appliquée à un être humain.

Car

nous trouvons, dans les taureaux destinés à être brûlés, deux éléments qui ressemblent à la mitsva de la brûlure appliquée à un être humain.

1. La brûlure des taureaux est un

instrument

— c’est l’accomplissement d’une mitsva ; de même, la mitsva des condamnés à être brûlés est l’accomplissement d’une mitsva.

2. La brûlure des taureaux est une mitsva

pour les générations ; de même, la mitsva de la brûlure est une mitsva pour les générations.

En revanche, la brûlure des fils d’Aharon et de l’assemblée de Kora’h, qui furent punis par la main du Ciel, ne comportait aucun accomplissement de mitsva dans leur brûlure, puisqu’ils furent brûlés par la main du Ciel ; de même, leur brûlure n’a pas été établie comme loi pour les générations.

Il serait donc préférable de déduire la mitsva de la brûlure appliquée à un être humain de la mitsva de brûler les taureaux destinés à être brûlés, pour lesquels une instruction explicite indiquait comment effectuer la brûlure.

La Guemara répond : bien qu’il y ait un raisonnement permettant de déduire la mitsva de la brûlure des taureaux destinés à être brûlés, il est néanmoins préférable de comparer la mitsva de la brûlure à la brûlure des fils d’Aharon et de l’assemblée de Kora’h, car

ces derniers sont plus nombreux

— ils comportent davantage de détails ressemblant au sujet qui enseigne et au sujet enseigné.

La Guemara objecte de nouveau :

celui qui déduit

la mitsva des condamnés à être brûlés par une gzera chava, « brûlure » — « brûlure »,

de l’assemblée de Kora’h, pour quelle raison ne la déduit-il pas des fils d’Aharon ?

C’est nécessairement parce que

cet événement-là

— la brûlure des fils d’Aharon —

était une brûlure véritable,

comme cela a été expliqué plus haut dans la Guemara.

Et si c’est ainsi, la difficulté inverse se pose : d’où lui vient-il de comparer la mitsva des condamnés à être brûlés à l’assemblée de Kora’h et d’apprendre que la brûlure concerne leur âme et non leur corps

, et ne la déduirait-il pas de là

— des fils d’Aharon, selon lesquels la mitsva des condamnés à être brûlés consiste en une brûlure véritable, jusque dans leur corps — ?!

Nous trouvons en effet dans la Torah deux morts par brûlure : l’une par la brûlure de tout le corps — les fils d’Aharon — et l’autre par la brûlure de l’âme — l’assemblée de Kora’h. Dès lors, qu’est-ce qui a contraint cet avis à comparer la mitsva des condamnés à être brûlés à l’assemblée de Kora’h plutôt qu’aux fils d’Aharon ?

Rav Na’hman dit au nom de Rabba bar Avouha :

Certes, selon le raisonnement, on aurait pu dire que la mitsva de la brûlure consiste en la brûlure de tout le corps, comme la brûlure des fils d’Aharon ; mais il existe une autre source scripturaire pour comparer les condamnés à être brûlés aux fils de Kora’h, qui moururent par la brûlure de l’âme, et non aux fils d’Aharon, qui furent brûlés dans leur corps.

Car

le verset dit : « Tu aimeras ton prochain comme toi-même »,

les Sages l’ont interprété ainsi :

on lui choisit une belle mort,

afin qu’il meure avec peu de souffrance.

C’est pourquoi cet avis a préféré comparer la mitsva des condamnés à être brûlés à l’assemblée de Kora’h, dont l’âme fut brûlée, plutôt qu’aux fils d’Aharon, qui furent brûlés dans leur corps.

La Guemara s’étonne :

et puisqu’il y a

son enseignement,

celui de Rav Na’hman,

de lui donner une belle mort, alors

à quoi sert la gzera chava ?

En effet, cet enseignement permet de résoudre le doute concernant la manière d’accomplir la mitsva de la brûlure : par la brûlure de l’âme ou par la brûlure de tout le corps. Puisque le verset dit : « Tu aimeras ton prochain comme toi-même », il est vraisemblable d’accomplir à son égard la brûlure seulement par la brûlure de l’âme, afin qu’il ne soit pas déshonoré ; pourquoi cet avis a-t-il eu besoin de comparer la mitsva de la brûlure à la brûlure de l’assemblée de Kora’h ?

La Guemara répond :

sans la gzera chava

« brûlure » — « brûlure » de l’assemblée de Kora’h

, j’aurais pensé

que

la brûlure de l’âme, le corps subsistant, n’est pas du tout une brûlure,

mais seulement si l’on brûle véritablement son corps.

Et si c’est à cause de “Tu aimeras ton prochain comme toi-même”

— si nous voulons accomplir « on lui choisit une belle mort » — il suffit qu’au moment de la brûlure

on augmente

— qu’on ajoute et multiplie —

les fagots de sarments, afin qu’il brûle comme un veau,

pour qu’il brûle rapidement.

Cela vient nous enseigner

— c’est pour cela que la Guemara a dû comparer la mitsva de la brûlure à la brûlure de l’assemblée de Kora’h : afin de dire que la brûlure de l’âme est elle aussi considérée comme une brûlure.

De même, sans l’enseignement de Rav Na’hman — « on lui choisit une belle mort » — il n’aurait pas été nécessaire de comparer la mitsva des condamnés à être brûlés à l’assemblée de Kora’h, car on aurait également pu les comparer aux fils d’Aharon, qui furent brûlés dans leur corps ; c’est seulement après l’enseignement de Rav Na’hman que la mitsva des condamnés à être brûlés fut comparée à l’assemblée de Kora’h.

À propos de la controverse concernant la forme de la mort de Nadav et Avihou, la Guemara rapporte une déclaration liée à la cause de leur mort :

Dans la section Michpatim [Exode 24, 1], il est dit : « Et à Moché Il dit : “Monte vers l’Éternel, toi, Aharon, Nadav et Avihou, et soixante-dix des anciens d’Israël ; vous vous prosternerez de loin” ».

Et déjà Moché et Aharon marchaient sur le chemin ; Nadav et Avihou marchaient derrière eux, et tout Israël derrière eux.

Nadav dit à Avihou : “Quand ces deux vieillards mourront-ils, afin que toi et moi dirigions la génération ?” Le Saint, béni soit-Il, leur dit : “Voyons qui enterrera qui.”

Rav Pappa dit : c’est ce que les gens disent : “Nombreux sont les vieux chameaux”

— beaucoup de vieux chameaux —

“qui portent les peaux des jeunes chameaux”

— chargés des peaux de jeunes chameaux.

C’est-à-dire : les anciens portent le fardeau des jeunes.

Puisqu’il a été expliqué dans la Guemara que le châtiment de l’assemblée de Kora’h leur est advenu pour l’avoir flatté, la Guemara a rapporté une parole par laquelle sera expliqué comment il s’est produit que des hommes sages se rangèrent du côté de Kora’h pour contester Moché Rabbénou.

Mots de ce daf dans le dictionnaire