Sanhédrin 37b — le Talmud en français

ומוסיפים ואומרים להם:

ושמא תאמרו

"

מה לנו ולצרה הזאת

, להכניס ראשינו בדאגה הזאת, אפילו על האמת"; אל תאמרו כן -

והלא כבר נאמר

"

והוא עד או ראה או ידע, אם לא יגיד

ונשא עוונו", הרי שעליכם מוטלת החובה להעיד, ונושאים אתם עוון אם לא תגידו מה שראיתם.

ושמא תאמרו

: מכל מקום

מה לנו לחוב

[להתחייב ולהענש]

בדמו של זה

שימות על ידינו, ונוח לנו יותר לעמוד ב"אם לא יגיד ונשא עוונו"; אל תאמרו כן -

והלא כבר נאמר

"

באבוד רשעים רנה

" ולא תחובו ותיענשו במיתתו של זה הרשע.

גמרא:

שנינו במשנה: כיצד מאיימין את העדים, על עדי נפשות היו מכניסין אותן ומאיימין עליהן שמא תאמרו מאומד, ומשמועה, עד מפי עד:

תנו רבנן: כיצד

"

מאומד

"?

אומר להן

זה שמאיים עליהם:

שמא כך ראיתם: שרץ אחר חבירו לחורבה, ורצתם אחריו, ומצאתם סייף בידו

של זה

ודמו מטפטף

[דם מיטפטף מן הסייף],

והרוג מפרפר

-

אם כך ראיתם, לא ראיתם כלום

.

תניא: אמר רבי שמעון בן שטח

:

אראה בנחמה

[כאילו אמר: לא אראה בנחמתם של ישראל ובגאולתם]

אם לא

ש

ראיתי

עם עד אחר

אחד שרץ אחר חבירו לחורבה, ורצתי אחריו, וראיתי סייף בידו, ודמו מטפטף, והרוג מפרפר

-

ואמרתי לו: רשע! מי הרגו לזה?

או אני או אתה

, הרי ודאי שאתה הוא זה שהרגו -

אבל מה אעשה, שאין דמך מסור בידי

להורגך על פי ראייתנו,

שהרי אמרה תורה

"

על פי שנים עדים יומת המת

", ומשמע: דוקא עדים שראו את המעשה עצמו - אבל

היודע מחשבות

יפרע מאותו האיש שהרג את חבירו

[כלומר: ממך]!

אמרו

חכמים:

לא זזו משם, עד שבא נחש והכישו

לאותו רוצח

ומת

.

ומקשינן:

ו

כי

האי

שהרוצח מחוייב הוא סייף על מעשהו -

בר נחש הוא

, כלומר: וכי מי שהתחייב סייף ולא ניתן להורגו, נחש מכישו!?

והאמר רב יוסף, וכן תני

בברייתא

דבי חזקיה

:

מיום שחרב בית המקדש

,

אף על פי שבטלה סנהדרי, ארבע מיתות לא בטלו

.

והוינן בה: וכי

לא בטלו

ארבע מיתות עם ביטול הסנהדרין!?

והא

ודאי

בטלו!?

אלא

כך היא הכוונה:

דין ארבע מיתות לא בטלו

, כלומר: מי שהתחייב אחד מארבעת המיתות, באה עליו פורענות בידי שמים הדומה למיתה שהוא מחוייב בה; כיצד:

מי שנתחייב סקילה

שהיא על ידי שדוחפים אותו מגובה שתי קומות ונופל ומת:

או נופל מן הגג, או חיה

מפילה אותו לארץ ו

דורסתו

.

מי שנתחייב שריפה: או נופל בדליקה, או נחש מכישו

, וארסו של נחש שורפתו.

מי שנתחייב הריגה

[סייף]:

או נמסר למלכות

שדרכם להרוג בסייף,

או ליסטין

שדרכם להרוג בסייף -

באין עליו

.

מי שנתחייב חנק: או טובע בנהר

שהיא מיתה בחניקה,

או מת בסרונכי

[אסכרה], ואף מיתה זו על ידי חנק היא.

הרי מבואר, שתחליף מיתת סייף על ידי הסנהדרין, היא על ידי המלכות או לסטים, ואילו הכשת נחש היא תחליף לשריפה, ואם כן למה זה שנתחייב סייף הכישו נחש!?

אמרי

בני הישיבה לתרץ:

ההוא חטא אחריתי הוה ביה

[אותו רוצח היה בו עוד חטא אחר] שנתחייב עליו שריפה, ובמקום אותה מיתה הכישו הנחש; ולכך מת בתחליף שריפה ולא בתחליף סייף משום

דאמר מר: מי שנתחייב שתי מיתות בית דין

, הרי זה

נידון בחמורה

, והשריפה חמורה מן הסייף.

שנינו במשנה: על עידי נפשות... מאיימין עליהן שמא תאמרו

מאומד

ומשמועה עד מפי עד:

ודייקינן: מדשנינו איום זה - שלא יאמרו מאומד - רק במשנתנו העוסקת בעידי נפשות, ולא שנינו כן במשנה לעיל כט א העוסקת באיום על עידי ממונות, משמע:

בדיני נפשות הוא דלא אמדינן

[אין עדים יכולים להעיד על פי אומד],

הא בדיני ממונות אמדינן

, ולכן אין מאיימין על העדים בזה -

כמאן

היא משנתנו

כרבי אחא!?

וכי משנתנו כרב אחא היא הסובר לחלק בדין אומד בין עדות נפשות לעדות ממונות!?

דתניא: רבי אחא אומר

:

גמל האוחר

[מזדווג עם הנקבה]

בין הגמלים, ונמצא גמל הרוג בצידו, בידוע שזה הרגו

, וחייב בעליו לשלם לבעל הגמל ההרוג את נזקו, ומשום שאומדנא היא שזה הרגו כי כך היא דרכם כשהם מזויינים לתשמיש להכות את העומדים בצידם.

הרי מבואר לדעת רבי אחא שאומדנא מועילה בעידי ממונות.

ומשנינן:

וליטעמיך

שאתה מדקדק ממה שמאיימין כן על עידי נפשות ולא על עידי ממונות, שאכן בדיני ממונות יכולים הם להעיד אפילו מאומד - "שמא תאמרו...

עד מפי עד

"

דקתני

במשנה רק בדיני נפשות, ולא מאיימים עליהם כן בדיני ממונות, שהרי לא הזכר איום זה במשנה לעיל כט א, וכי אף כאן תאמר לדעת משנתנו:

בדיני נפשות הוא דלא אמרינן

כלומר: אין מעידים "עד מפי עד",

הא בדיני ממונות אמרינן

את העדות ואפילו אם היא על פי עד אחר!?

ו

הרי בהכרח שאינו כן, ד

התנן

לעיל כט א:

אם

העיד העד:

הוא

[הלוה]

אמר לנו

ש

"

אני חייב לו

", כלומר: בנוסח הזה אמר לנו הלוה "אני חייב לו", אך לא אמר כן הלוה בפני התובע שתיחשב כהודאת בעל דין -

או שאמר העד: "

איש פלוני אמר לנו

שהוא

[הלוה]

חייב לו

", והיינו שמעיד "עד מפי עד" -

לא אמר כלום, עד שיאמר

העד "

בפנינו הודה לו

[כלומר: אני והתובע היינו שם בשעה שהודה]

שהוא חייב לו מאתים זוז

".

ואם כן הרי מבואר, שאף בדיני ממונות פסול עד מפי עד, ומכל מקום לא מצינו שמאיימין על העדים שלא יעידו עד מפי עד אלא בדיני נפשות ולא בדיני ממונות -

אלמא

, הרי מוכח מכאן:

אף על גב דפסילי

\- עד מפי עד - אף

בדיני ממונות

, מכל מקום

אמרינן להו

"שמא תאמרו עד מפי עד" רק

בדיני נפשות

, כדי להרבות הדברים ולפרש לאיים, ואילו בדיני ממונות לא איכפת לן לאיים עליהם כל כך.

הכא נמי

גבי עדות מאומד - אין להוכיח ממה שאין מאיימין עליהם איום זה רק בדיני נפשות, שבדיני ממונות יכולים להעיד מאומד, כי

אף על גב דפסילי בדיני ממונות

כמו בדיני נפשות, מכל מקום

אמרינן

להו "שמא תאמרו מאומד" רק

בדיני נפשות;

ומשנתנו כרבנן הפוסלים עדות מאומד אף בדיני ממונות.

שנינו לעיל: "כיצד מאיימין על העדים? על עידי נפשות...

הוו יודעין

שלא כדיני ממונות דיני נפשות, דיני ממונות, אדם נותן ממון, ומתכפר לו. דיני נפשות, דמו ודם זרעותיו תלויין בו עד סוף העולם. שכן מצינו בקין, שהרג את אחיו, שנאמר "דמי אחיך צועקים". אינו אומר "דם אחיך", אלא, "דמי אחיך", דמו ודם זרעותיו. דבר אחר, "דמי אחיך" שהיה דמו מושלך על העצים ועל האבנים". עד כאן המשנה.

הגמרא מבארת מדוע דמו של קין היה מושלך על העצים והאבנים:

אמר רב יהודה בריה דר' חייא,

מדכתיב "דמי" לשון רבים,

מלמד, שעשה קין בהבל אחיו חבורות חבורות, פציעות פציעות,

משום

שלא היה יודע מהיכן נשמה יוצאה, עד שהגיע לצוארו,

והרגו. לכן הושלך דמו לכל עבר .

ו

עוד

אמר רב יהודה בריה דר' חייא

בענין זה:

מיום שפתחה הארץ את פיה, וקיבלתו לדמו של הבל, שוב לא פתחה

.

שנאמר

[ישעיהו כד' טז'] -

"מכנף הארץ

זמירות שמענו צבי לצדיק

".

ומבואר, ששירת הארץ נאמרת "

מכנף" הארץ, ולא מ"פי" הארץ.

איתיביה

[הקשה עליו]

חזקיה אחיו,

הלא נאמר בפרשת קרח, [במדבר טז' לב']

"ותפתח הארץ את פיה"?

אמר ליה,

אכן,

לרעה, פתחה

את פיה אף לאחר מכן, אך

לטובה לא פתחה

.

ו

עוד

אמר ר' יהודה בריה דרבי חייא

בענין זה:

גלות מכפרת עון מחצה

.

ולמדנו זאת מפרשת קין.

מעיקרא כתיב "והייתי נע ונד", ולבסוף כתיב "וישב בארץ נו ד".

כלומר, בתחילה היה עונשו לנוע ולנוד, ולבסוף אחר שגלה, כיפרה לו גלותו מחצה, ושוב לא הוצרך לנוע, ונשאר בארץ נוד .

עוד בענין כפרת גלות:

אמר רב יהודה, גלות מכפרת שלשה דברים,

חרב, רעב, ודבר .

שנאמר

בירמיהו, בעת מצור הכשדים על ירושלים [לח' ב']

"כה אמר ה' היושב בעיר הזאת ימות בחרב ברעב ובדבר והיוצא ונפל אל הכשדים הצרים עליכם יחיה והיתה לו נפשו לשלל".

ומבואר, שהגולה ויוצא ממקומו, ינצל מחרב, רעב, ודבר.

והנה, לדעת ר' יהודה, אין הגלות מועילה אלא להנצל מגזירת מיתה על ידי חרב רעב ודבר, אך אינה מועילה להחזיר את האדם למצבו הקודם.

אך

ר' יוחנן אמר, גלות מכפרת על הכל,

אף להחזיר את האדם למצבו הקודם.

שנאמר

ביכניה מלך יהודה [ירמיהו כב' ל']:

"כה אמר ה' כתבו את האיש הזה ערירי,

גבר לא יצלח בימיו, כי לא יצלח מזרעו איש יושב על כסא דוד ומושל עוד ביהודה".

ומבואר, שגזר עליו הקב"ה שלא יוליד בנים אחר ירידתו לבבל, ואיש מזרעו לא ישב על כסא המלוכה.

ו

אילו

בתר דגלה כתיב,

[דברי הימים א ג' יז']

"ובני יכניה, אסיר שלתיאל בנו",

ובודאי בנים אלו נולדו לו אחר שירד לבבל, שהרי דרשו חכמים, שקרא לבנו

"אסיר"

על שם

שעיברתו אמו בבית האסורין.

ו

"שלתיאל"

על שם

ששתלו אל

בבטן אמו

שלא כדרך הנשתלין.

[כלומר, נתעברה שלא כדרך הטבע],