Sanhédrin 37a — le Talmud en français

ושלש שורות של תלמידי חכמים

בכל שורה עשרים ושלשה תלמידי חכמים -

יושבין לפניהן

של סנהדרי קטנה אף הם בחצי עגולה ועל הקרקע, ואילו הסנהדרין יושבים על הספסלים -

ו

כל אחד ואחד

מתלמידי החכמים

מכיר את מקומו

, כלומר:

היו מושיבים את תלמידי החכמים לפי חשיבותם, דהיינו: היושבים בשורה הראשונה גדולים מאלו שבשורה השניה, והיושבים בשורה השניה גדולים מאלו שבשלישית; וגם בכל שורה ושורה הושיבום לפי סדר חשיבותם, הגדול בראש השורה והקטן ממנו למטה הימנו וכן הלאה, ולפיכך צריך כל אחד להכיר את מקומו.

אם

הוצרכו

הסנהדרין

לסמוך

את אחד מתלמידי החכמים כדי לצרפו לסנהדרין, וכגון שמת אחד מהם:

סומכין

אחד

מן

השורה

הראשונה

, דהיינו את היושב בראש השורה הראשונה שהוא הגדול מכולם; ו

אחד מן

תלמידי החכמים שבשורה

השניה

[הוא הגדול שבהם, שהיה יושב בראש השורה השניה]

בא לו

[מתיישב]

ל

סוף שורה ה

ראשונה

, ו

אחד מן

תלמידי החכמים שבשורה

השלישית

[היינו הגדול שבהם]

בא לו ל

סוף שורה ה

שניה

-

ו

בוררים להם עוד אחד מן הקהל, ומושיבין אותו ב

שורה ה

שלישית

שהתפנה שם מקום,

ו

אולם

לא היה יושב במקומו של ראשון

[היינו של אותו תלמיד חכם שהוא בא במקומו]

אלא יושב במקום הראוי לו

, כלומר: יושב הוא לסוף השורה השלישית, ומשום שהעובר לשורה השניה היה יושב בראש השורה השלישית כי הוא גדול מכל אלו שבשורה השלישית, ואילו זה שנכנס תחתיו קטן הוא מכל יושבי השורה השלישית, ולכן יושב הוא בסוף השורה השלישית.

גמרא:

שנינו במשנה: סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה:

מפרשת הגמרא:

מנא הני מילי

, מנין שהיו הסנהדין יושבים בכחצי עיגול?

אמר

פירש

רבי אחא, אמר רבי חנינא

, משום שנאמר ב"שיר השירים":

"

שררך אגן הסהר אל יחסר המזג

, בטנך ערימת חטים סוגה בשושנים":

"

שררך

":

זו סנהדרין

גדולה, ו

למה נקרא שמה

של הסנהדרין "

שררך

"

שהיא יושבת בטיבורו של עולם

, כי בבית המקדש היא יושבת - בלשכת הגזית - שהוא אמצעו של עולם. "

אגן

":

שהיא מגינה על כל העולם כולו

.

"

הסהר

":

שהיא דומה

בישיבתה

לסהר

[ירח] שהוא חצי עיגול.

"

אל יחסר המזג

[מלשון מזיגת יין, שנותן על שליש יין שני שלישים מים] ": ללמד,

שאם הוצרך אחד מהם לצאת

לעסקיו חוץ ללשכת הגזית שם היו יושבים,

רואין: אם יש

[נשארו] שם שליש מן הסנהדרין, דהיינו

עשרים ושלשה

[שהוא שליש מן ששים ותשע, והשתים הנותרים כיון שאין שייך לשלשם לא חשיב להו, יד רמה]

כנגד סנהדרי קטנה

הרי זה

יוצא, ואם לאו, אינו יוצא

.

"

בטנך ערימת חיטים

":

מה ערימת חטים הכל נהנין ממנה, אף סנהדרין הכל נהנין מטעמיהן

.

"

סוגה

[לשון סייג וגדר]

בשושנים

": ללמד,

שאפילו כ

שלא יעשו אלא

סוגה

[גדר]

של שושנים

, כלומר: אזהרה קלה והבדלה מועטת כדי לפרוש מן העבירה, אף בזה יהא די ש

לא יפרצו בהן

[בגדרות ובסייגים]

פרצות

, כלומר: לא יעברו על העבירה החמורה שעשו לה את הסייג הקל הזה.

והיינו דאמר ליה ההוא מינא

[אפיקורס]

לרב כהנא

:

אמריתו, נדה שרי לייחודי בהדי גברא

[אומרים אתם שמותר לאשה נדה להתייחד עם בעלה], וכי

אפשר

שתהא

אש בנעורת ואינה מהבהבת

[אוחזת ודולקת], כלומר, וכי אפשר שלא יבואו לידי עבירה!?

אמר ליה

רב כהנא לההוא מינא:

התורה העידה עלינו

"

סוגה בשושנים

",

שאפילו כסוגה בשושנים לא יפרצו בהן פרצות

, ודי בהרחקות שאמרו חכמים להרחיק את הבעל מאשתו הנדה, כדי שלא יבואו לידי עבירה.

ריש לקיש אמר: מהכא

יש ללמוד שדי להם לישראל בסייג קטן, שנאמר עוד ב"שיר השירים":

"

כפלח הרמון רקתך

[מלשון ריקנות] ", ללמד:

אפילו ריקנין שבך, מלאין

הם

מצוות כרימון

.

רבי זירא אמר: מהכא

יש ללמוד כן, שנאמר ביצחק כשנכנס אצלו יעקב בבגדי עשו כדי לקבל את הברכות:

"

וירח

[יצחק]

את ריח בגדיו

[של יעקב]

ויברכהו

",

אל תיקרי

"

בגדיו

"

אלא "בוגדיו

", כלומר: אפילו את בוגדיו בירך יצחק, שגם הם מלאים מצוות הם.

הנהו בריוני

[פריצים]

דהוה

בשיבבותיה דרבי זירא, דהוה מקרב להו

רבי זירא

כי היכי דניהדרו להו בתיובתא

[פריצים היו בשכנותו של רבי זירא, והיה הוא מקרבם כדי שיחזירם בתשובה] -

והוו קפדי רבנן

[הקפידו החכמים על רבי זירא שהיה מקרבם] -

כי נח נפשיה דרבי זירא אמרי

אותם בריונים [כשמת רבי זירא אמרו אותם בריונים]:

עד האידנא

כשהיה רבי זירא חי -

הוה

"

חריכא קטין שקיה

[כינוי לרבי זירא] "

דהוה בעי עלן רחמי

, אבל

השתא

משמת רבי זירא -

מאן בעי עלן רחמי!?

הרהרו בליבייהו ועבדו תשובה

[עד היום היה רבי זירא מתפלל עלינו ומבקש עלינו רחמים, ואילו עתה משמת רבי זירא, מי יבקש עלינו רחמים, ומתוך כך הרהרו בתשובה].

שנינו במשנה: ו

שלש שורות

של תלמידי חכמים... הוצרכו לסמוך סומכין מן הראשונה... בוררין להן עוד אחד מן הקהל ומושיבין אותו בשלישית, ולא היה יושב במקומו של ראשון אלא יושב במקומו הראוי לו:

אמר אביי: שמע מינה

, ממה ששנינו על זה שבא מן הקהל שאינו יושב במקום זה שיצא מראש השורה השלישית אלא יושב הוא בסופה של שורה, מזה יש ללמוד:

כי ניידי, כולהו ניידי

, [כאשר הם נדים כולם נדים], כלומר, כשהיו מסמיכים אחד מתלמידי החכמים, כי אז היתה תנודה של כל הנמצאים שם, כי הבא מן הקהל נתיישב לסופה של שורה, וזה שישב עד עתה בסופה של שורה התקדם לכיוון ראש השורה, וכן כל בני השורה השלישית; וכן יש ללמוד שהבא מן השורה השלישית לא נתיישב במקומו של היוצא מן השורה השניה אלא בסופה של שורה, ואם כן אף בני שורה זו נעו כולם והתקדמו לראש השורה, וכן בשורה הראשונה, וכן הסנהדרין עצמן היו נדים, שהדיין החדש שהוא הקטן שבכולם נתיישב לו בסוף השורה, וכל שאר הדיינים [עד מקומו של הדיין שמת], היו נדים לכיוון ראש שורת הסנהדרין; נמצא שכל היושבים שם היו נדים ממקומם.

ומקשינן:

ולימא להו

, כל אחד שהיה יושב תחילה בראש השורה, ועובר עכשיו לסופה של השורה הקודמת לו, יטען לבני השורה שהוא בא לשבת עמם:

הרי

עד האידנא הוה יתיבנא ברישא

, ואילו

השתא מותביתו לי בדנבי

[עד עכשיו הייתי יושב בראש השורה, ועכשיו מושיבים אתם אותי בזנב השורה שלכם]!?

אמר

תירץ

רבי

:

דאמרי ליה הכי

[כך יענו בני השורה לזה שבא לישב עמם] "

הוי זנב לאריות, ואל תהי ראש לשועלים

", כלומר: טוב לך להיות זנב בשורה החשובה שלנו, מאשר להיות ראש לשורה הפחות חשובה, שם היית עד עתה.

מתניתין:

כיצד מאיימין את העדים

שלא יעידו שקר?

על עידי נפשות, היו מכניסין אותן ומאיימין עליהן

:

שמא תאמרו

את העדות:

מאומד

, שכך אמדתם בדעתכם כעדותכם, ובגמרא מתבאר יותר.

ומשמועה

[או משמועה], היינו, ששמעתם כך מאדם שאינו ידוע מי הוא.

או

עד מפי עד

, היינו, ששמעתם מעד שהעיד כן בבית דין אחר.

ומפי אדם נאמן

, היינו, ששמעתם מאדם הניכר לכם שלא ישקר.

שמא אי אתם יודעין, שסופנו לבדוק אתכם בדרישה ובחקירה

.

ועוד אומרים להם:

הוו יודעין, שלא כדיני ממונות דיני נפשות

, כלומר, אינו דומה המעיד שקר ומפסיד את חבירו ממון, למעיד עדות שקר והורגים את חבירו על ידי עדותו; כי:

דיני ממונות, אדם

שהעיד שקר בחבירו והפסידו ממון, הרי זה

נותן

לו את ה

ממון

שהפסידו

ומתכפר לו

-

ואילו

דיני נפשות, דמו

של הנהרג

ודם זרעותיו

שלא באו לעולם משום שמת אביהם על ידי זה,

תלויין בו עד סוף העולם

-

שכן מצינו בקין

כ

שהרג את אחיו

את הבל,

שנאמר

בו "ויאמר ה' אל קין, אי הבל אחיך... ויאמר מה עשית, קול

דמי אחיך צועקים

אלי מן האדמה",

אינו אומר

"

דם

[לשון יחיד]

אחיך

",

אלא

"

דמי

[לשון רבים]

אחיך

", כאומר:

דמו ודם זרעותיו

.

דבר אחר

: לכך נאמר "

דמי אחיך

":

שהיה דמו

של הבל

מושלך על העצים ועל האבנים

, וזה הוא "דמי אחיך", שכאילו היו שם דמים הרבה.

ועוד אומרים להם:

לפיכך נברא אדם יחידי

, כלומר, לכך היתה תחילת יצירת המין האנושי אדם אחד הוא אדם הראשון - כדי להראותך שמאדם אחד נברא מלואו של עולם, ו

ללמדך

בזה:

שכל המאבד נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא

.

ועוד טעמים אחרים יש במה שנברא העולם יחידי:

א.

ומפני שלום הבריות

שהיה מתרופף אילו היו נבראים שנים

; שלא יאמר אדם לחבירו

אילו היו נבראים שנים בתחילה והיה האחד בא מאדם זה והשני מזולתו - "

אבא גדול מאביך

".

ב.

ו

כדי

שלא יהו המינים אומרים: הרבה רשויות

יש

בשמים

, וכל אחד ברא את האדם שלו.

ג.

ולהגיד

בזה

גדולתו של הקדוש ברוך הוא, ש

אילו

אדם

כאשר הוא

טובע כמה מטבעות בחותם אחד

שהצורה חקוקה בו, הרי

כולן דומין זה לזה

, כי הרי מצורה אחת נחקקו כולם.

ו

אילו

מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא

טבע כל אדם בחותמו

[בצורתו]

של אדם הראשון, ו

מכל מקום

אין אחד מהן דומה לחבירו

.

לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר

"

בשבילי נברא העולם

", כלומר: חשוב אני כעולם מלא, לא אטריד את עצמי מן העולם בעבירה אחת וימשוך ממנה.