Sanhédrin 24a — le Talmud en français

ונמצאו דבריו נכונים

בעדים פסולין, ודיינין כשרין,

שדבריו אודות פסלות הדיינים לא הוכחו. וסובר רבי מאיר,

מיגו

מתוך

דפסלי עדים

שנתקבלו דבריו על העדים, נאמינו גם על דבריו על הדיינין,

פסלי נמי דייני

.

וזה פירוש: "זה פוסל דיינו של זה", ולא קשה מה שהקשתה הגמרא "כל כמיניה דפסלי דייני", כיון שאכן פסל את העדים, יש לו נאמנות. וחכמים אומרים: אימתי בזמן שמביא ראיה בעדים שהן, הדיינין קרובין או פסולין. אבל אם היו כשרין או מומחין, והוא רוצה לפוסלן בסברת מגו, אינו יכול לפסלן.

סיפא

"זה פוסל עדיו של זה", מדוברת בטוען טענת פסול על הדיינין ועל העדים, ונמצאו דבריו

בדיינין

אמייתים, ולכן הם

פסולין, ו

דבריו על ה

עדים

לא הוכחו, והם

כשרין

, לכן סובר רבי מאיר,

דמיגו דפסלי דיינין, פסלי נמי עדים

.

ואילו חכמים חולקים, כנ"ל.

מתקיף לה רבא

על אוקימתת רבין:

בשלמא

מה שסובר רבי מאיר

מיגו דפסלי עדים פסלי נמי דייני

, אפשר להבין, שטענת הלוה טובה היא, ואינה טענת נוגע בעדות, משום, שאף אם אלו הדיינים יפסלו,

איכא בי דינא אחרינא

שיכול לתובעו שם.

אלא מה שסובר רבי מאיר,

מיגו דפסלי דייני פסלי נמי עדים

, למה נאמינו!? הלא נוגע בעדותו הוא, שרוצה לפסול העדים,

והא עדים

אחרים

תו ליכא

, אין לו למלוה, ולמה נאמינו?

ומתרצת הגמרא:

לא צריכא,

לא מדובר כשאין לו כת אחרת, אלא צריכים לומר, שמדובר

באיכא,

שיש לו

כת אחרת

, וממילא אינו נוגע בעדות.

ומקשה הגמרא:

הא,

ואם

ליכא כת אחרת

ורוצה שיאמינוהו על פי עצמו, האם תאמר

הכי נמי דלא מצי פסלי,

מטעם שהוא נוגע בעדות, אם כן קשה,

היינו דרב דימי,

הרי היא ממש אוקימתת רב דימי שאמר מחלוקת בשתי כיתי עדים, [מבואר לעיל] ומה חידש לנו רבין?

ומתרצת הגמרא: אכן, מדובר שיש שתי כתות עדים, ובכל זאת

איכא בינייהו

יש חילוק בין רב דימי לרבין, הדין של

מיגו. דמר

רבין

סבר אמרינו מיגו, ומר

רב דימי

סבר לא אמרינן מיגו

, [עיין בהערה].

הגמרא חוזרת לתחלת הסוגיא.

גופא,

שנינו לעיל,

אמר ריש לקיש

: האם רבי מאיר שהוא

פה קדוש יאמר דבר זה

שיכול בעל הדין לפסול עדיו של בעל דין השני?! אלא

תני

צריך לשנות במשנה בלשון יחיד

"עדו",

כמבואר לעיל.

ומקשה הגמרא:

איני!

והלא אינו כן. -

והא אמר עולא: הרואה את ריש לקיש בבית המדרש

, הוא נראה לו

כאילו עוקר הרים וטוחנן זה בזה

ואינו משאיר שום דבר קשה שמעכב הטחינה, כלומר, שהיה חריף מאד, ואיך קרא על רבי מאיר דרך ענוה "פה קדוש"?. היינו, שהגמרא סברה שאדם חריף אינו ענו.

ולכן מתרצת הגמרא, אף לדבריך, מה בכך, אם ריש לקיש היה חריף - רבי מאיר היה חריף יותר. ולכן קרא עליו "פה קדוש".

אמר רבינא

: מה הקושיא,

והלא כל הרואה

את

רבי מאיר בבית המדרש

, היה נראה לו

כאילו עוקר "הרי הרים" וטוחנן זה בזה

, ולכן, ריש לקיש על אף גודל חריפותו, קרא על רבי מאיר "פה קדוש"?.

ומסבירה הגמרא שלא התכוונו לשאול, איך קרא ריש לקיש על רבי מאיר "פה קדוש".

אלא

הכי קאמר

המקשן מתפעל מגודל חביבות תלמידי חכמים לרבותיהם, ואמר דברי התפעלות בלשון קושיא

בא וראה כמה מחבבין זה את זה

, שהרי ריש לקיש שהיה עוקר הרים וטוחנן, ועם כל חריפותו השתדל ליישב ולקיים דברי רבי מאיר, ועוד קורהו "פה קדוש".

והגמרא מספרת סיפור על חביבות תלמידי חכמים זה לזה.

כי הא

כמו שהיה,

דיתיב

ישב

רבי

רבינו הקדוש,

וקאמר אסור להטמין את הצונן

בשבת מים צוננים, ורוצה להטמינם בחול כדי להחזיק צינתן. והטעם שמא יבואו להתיר להטמין דבר חם להחזיק חומו, שדבר זה אסור, מטעם איסור הטמנה.

אמר לפניו

לפני רבי,

רבי ישמעאל ברבי יוסי: אבא

רבי יוסי

התיר להטמין את הצונן,

ואינו אוסר מטעם שמא יבואו להטמין דבר חם.

אמר ליה

רבי לרבי ישמעאל:

כבר הורה זקן!

חכם גדול, והוא רבי יוסי, והנני מקבל הוראתו!.

ועל סיפור זה

אמר רב פפא: בא וראה כמה מחבבין זה את זה! דאילו

כל זמן שהיה

רבי יוסי קיים

בעולם הזה

, היה כפוף ויושב לפני רבי

כתלמיד לפני הרב.

ומנין אנו יודעים זאת,

דהא רבי ישמעאל ברבי יוסי

-

ממלא מקום אבותיו היה

חשוב כאביו

והיה כפוף ויושב לפני רבי

מחמת כבוד נשיאותו, ולא היה מורה לפניו למרות שהיה גדול ממנו .

ובכל זאת חלק רבי כבוד ברבי יוסי וחיבב דבריו

וקא אמר כבר הורה זקן.

הגמרא דורשת מקראות בהבדל בין בני ארץ ישראל לבני בבל, בענין חביבות תלמידי חכמים זה לזה.

אמר רבי אושעיא: מאי

דרשת המקרא

דכתיב

, שהנביא זכריה בנבואתו על גלות בבל, אומר

"ואקח לי שני מקלות, לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים".

ודרשינן:

נועם

-

אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימים זה לזה

בהתווכחם

בהלכה,

שמעיינים יחד ומתקן זה את דברי זה, והשמועה יוצאת לאור, ואילו

חובלים, אלו תלמידי חכמים שבבבל שמחבלים

מקשין בלשון עז וחמה

זה לזה

בה לכה

.

עוד כתוב בנבואת זכריה "ראיתי והנה מנורת זהב כלה... ושנים זיתים עליה... מה שני הזיתים האלה... אלה שני בני היצהר העומדים... "

הגמרא דורשת את הרמז ביצהר ובזית.

"ויאמר אלה שני בני יצהר העומדים וגו' ושנים זיתים עליה".

ודרשינן

"יצהר"

-

אמר רבי יצחק: אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שנוחין

[גירסת הב"ח:

שמשמנין

נוחין כשמן]

זה לזה בהלכה, כשמן זית

. ומה שכתוב

"שנים זיתים עליה"

-

אלו תלמידי חכמים שבבבל שמרורין זה לזה בהלכה, כזית

".

עוד כתוב בנבואת זכריה

"ואשא עיני וארא והנה שתים נשים יוצאות ורוח בכנפיהם, ולהנה כנפים ככנפי החסידה, ותשנה

[

ותשאנה

]

את האיפה בין הארץ ובין השמים. ואומר אל המלאך הדובר בי אנה המה מוליכות את האיפה. ויאמר אלי לבנות לה בית בארץ שנער".

"איפה" הוא יצר הרע, שבפסוק הקודם כתוב "ויאמר זאת הרשעה וישלך אתה אל תוך האיפה".

מי הן שתי הנשים הנושאות את האיפה ומוליכות אותה לבנות בית בשנער שהיא ארץ בבל.

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: זו

מדת

חנופה

[המרומז ב"כנפי החסידה" - שמראין עצמם חסידים]

וגסות הרוח

[המרומז ב"רוח בכנפיהם"]

שירדו לבבל.

ומקשה הגמרא:

ו

כי

גסות הרוח לבבל נחית

, ירדה? הלא לעילם ירדה.

והאמר מר, עשרה קבין גסות

הרוח

ירדו לעולם, תשעה נטלה עילם, ואחת כל העולם כולו.

ומתרצת הגמרא:

אין,

אכן,

לבבל נחית

ירדה לבבל, אבל,

ויאשתרבובי דאישתרבב,

שינתה הליכתה והגיעה

לעילם.

דיקא נמי

, וכן מדויק בלשון הפסוק,

דכתיב לבנות "לה" בית בארץ שנער

, בלשון יחיד ולא כתוב "לבנות להן בית" הרי שרק אחת מהן, חנופה, ירדה והגיעה לבבל, ואילו גסות הרוח הלכה לעילם.

ומסקנת הגמרא" אכן

שמע מינה.

ומקשה הגמרא: האם לא ירדה גסות הרוח לבבל?

והאמר מר

, אמרו בברייתא:

סימן לגסות הרוח

-

עניות, ועניות לבבל נחית

ירדה לבבל.

ומתרצת הגמרא: בבבל ירדה עניות בממון, ואילו בעילם ירדה עניות בתורה, ומה ששנינו סימן לגסות הרוח עניות, הכוונה עניות בתורה. כי מתוך גסות הרוח, אין התלמידים משמשין את רבותיהם כל צרכם ואינם חוזרים על לימודיהם, לכן אין התורה נוחה עליהם.

דכתיב

"אחות לנו קטנה ושדים אין לה"

ונדרש "שדים" שאין החכמים זוכים להניק, כלומר ללמד, ולכן

אמר רבי יוחנן זו עילם שזכתה ללמוד

שהרי היה שם דניאל

, ולא זכתה ללמד

. אבל בבבל היה שם עזרא הסופר ולמד חק ומשפט בישראל כמו שכתוב בספר עזרא "כי הכין לבבו לדרוש את תורת ה' ולעשות וללמד בישראל חק ומשפט".

הגמרא דורשת הרמז בשם "בבל".

מאי בבל?

אמר רבי יוחנן,

לשון בלילה הוא, שהיא מקום תורה,

בלולה במקרא בלולה במשנה בלולה בתלמוד.

הנביא מקונן על גלות ישראל בבבל:

"במחשכים הושיבני כמתי עולם". אמר רבי ירמיה: זה תלמודה של בבל

, שאין נוחין זה לזה, ותלמודם ספק בידם .

מתניתין:

המשנה ממשיכה לדון במחלוקת רבי מאיר וחכמים במי שקיבל על עצמו דיין שאינו ראוי להיות דיין, אם יכול לחזור בו.

אמר לו

בעל דין אחד לשני:

"נאמן עלי

אבא",

או שאמר לו:

"נאמן עלי אביך",

או שאמר לו"

"נאמנים עלי שלשה רועי בקר

לדון בינינו" [שכל אלו פסולים להיות דיינים ], ועתה רוצה לחזור בו, ולהתדיין בפני דיין כשר.

נחלקו בכך תנאים.

רבי מאיר אומר: יכול לחזור בו

. כי הם דברים בעלמא בלי קנין.

וחכמים אומרים: אינו יכול לחזור בו

.

וכן אם

היה

בעל דין אחד

חייב לחבירו

בעל דין השני

שבועה, ואמר לו

"במקום שבועה גמורה,

דור לי בחיי ראשך,

ותזכה בדין" , ועתה רוצה בעל דין שכנגדו לחזור בו, ולחייבו שבועה גמורה.

נחלקו בכך תנאים.

רבי מאיר אומר: יכול לחזור בו. וחכמים אומרים: אין יכול לחזור בו.

גמרא:

אמר רב דימי בריה דרב נחמן בריה דרב

יוסף

: מה ששנינו במשנה שרבי מאיר סובר שאם קיבל עליו "אבא ואביך" יכול לחזור בו, מדובר,

כגון דקבליה עליה,

את "אבא ואביך",

בחד,

לאחד מתוך שלושת הדיינים. והחידוש הוא, כי למרות שיש עמו עוד שנים דיינים כשרים, בכל זאת סובר רבי מאיר שיכול לחזור בו .

הגמרא דנה, באם המחלוקת היא ב"מחול", או ב"אתן".

כלומר, מי הוא האומר "נאמן עלי אבא", האם התובע אומר כן לנתבע, שאם הדיין הפסול יזכה אותך אמחול לך על תביעתי.

או, אפילו אם הנתבע אומר לתובע, שאם הדיין הפסול יזכה אותך, אתן לך את תביעתך.

והסברא לחלק בין "מחול" ל"אתן", היא - בשלמא ב"מחול", שפיר יש כח לדיין פסול, היות שאין צריכים להוציא ממון מהנתבע להתובע, וזכיית הנתבע היא במה שנשאר אצלו. מה שאין כן ב"אתן", שאם יזכה התובע, יצטרך התובע להוציא ממון מהנתבע, אז יש סברא לומר שאין לתובע כח להוציא ממון על פי דיין פסול, אלא רק בדיינים כשרים.

אמר רב יהודה אמר שמואל: מחלוקת

רבי מאיר וחכמים היא,

ב"מחול לך" אבל ב"אתן לך"

-

דברי הכל

מודים חכמים לרבי מאיר ש

יכול לחזור בו.

ורבי יוחנן אמר: ב"אתן לך" מחלוקת.

הגמרא מבארת דעת רבי יוחנן.

איבעיא להו

הסתפקו בני הישיבה. האם כוונת רבי יוחנן היא:

ב"אתן לך" מחלוקת

של רבי מאיר וחכמים,

אבל ב"מחול לך"

סובר רבי יוחנן -

דברי הכל

מודה רבי מאיר לחכמים ש

אינו יכול לחזור בו

. [ולפי צד זה חולק רבי יוחנן על שמואל מן הקצה אל הקצה, שב"מחול" סובר שמואל שרבי מאיר וחכמים חולקים, ואילו לרבי יוחנן - כולי עלמא סוברים שאינו יכול לחזור בו. וב"אתן" סובר רבי יוחנן שרבי מאיר וחכמים חולקים, ואילו לשמואל - כולי עלמא סוברים שיכול לחזור בו.]

או דילמא

יתכן שרבי יוחנן סובר -

בין בזו

"מחול"

ובין בזו

"אתן",

מחלוקת

של רבי מאיר וחכמים. [ולפי צד זה חולק רבי יוחנן על שמואל רק ב"אתן" שלדעת שמואל - כולי עלמא סוברים שיכול לחזור, ולדעת רבי יוחנן - חולקים רבי מאיר וחכמים].

הגמרא רוצה לפשוט את האיבעיא, מדברי רבא.

תא

בא

ושמע: דאמר רבא: מחלוקת ב"אתן לך", אבל ב"מחול לך"

-

דברי

הכל

אין יכול לחזור בו.

אי אמרת בשלמא

שרבי יוחנן סובר:

ב"אתן לך" מחלוקת, אבל ב"מחול לך"

דברי

הכל אין יכול לחזור בו

, ניחא, ש

רבא דאמר כ

מו

רבי יוחנן, אלא אי אמרת

שרבי יוחנן סובר:

בין בזו ובין בזו מחלוקת

, קשה,

רבא

[שהוא אמורא כמה דורות אחרי שמואל ורבי יוחנן]

דאמר כ

מו

מאן

, לא כשמואל ולא כרבי יוחנן?.

ודוחה הגמרא את פישוט האיבעיא.

רבא

אינו סובר לא כשמואל ולא כרבי יוחנן, אלא

טעמא דנפשיה

סברא עצמית

קאמר.

[ויש לנו שלש דעות באוקימתת מחלוקת רבי מאיר וחכמים.] רב אחא בא להוכיח לרבא, שרבי מאיר וחכמים אכן חולקים ב"מחול".

איתביה רב אחא בר תחליפא

-

לרבא: שנינו במשנתנו: היה חייב לחברו שבועה

גמורה,

ואמר לו: "דור לי בחיי בחיי ראשך",

ועתה רוצה לחזור בו,

רבי מאיר אומר: יכול לחזור בו, וחכמים אומרים

: אין

יכול לחזור בו.