Sanhédrin 24b — le Talmud en français

מאי

באיזו שבועה מדברת המשנה, האם

לאו באותן

חייבי שבועה [מדאוריתא]

הנשבעין

כדי לפטור עצמן מן התשלומים, ועל ידי שבועתן

לא משלמין

, כלומר: שהנתבע חייב לישבע כדי לסלק מעליו את התביעה, והתובע אמר לו: "דור לי בחיי ראשך",

דהוה ליה כ

מו

"מחול לך",

שאם תדור לי בחיי ראשך אמחול לך את תביעתי.

ובכל זאת חולקים רבי מאיר וחכמים אם יכול לחזור בו. הרי לנו הוכחה שרבי מאיר וחכמים חולקים ב"מחול לך". וקשה על רבא.

ומתרץ רבא:

לא

כדבריך, שהמשנה מדברת באותן הנשבעין ולא משלמין, אלא

באותן ה

תובעין שתיקנו להם חכמים שהם

נשבעין

על תביעתן, ועל ידי שבועתן הן

נוטלין

, כגון, השכיר והנגזל וכדומה, [ומבואר במסכת שבועות], והנתבע אמר לתובע: "דור לי בחיי ראשך ואתן לך",

דהוה ליה כ

מו

"אתן לך",

ובזה סובר רבי מאיר שהנתבע יכול לחזור בו, אבל ב"מחול לך" מודה רבי מאיר לחכמים שאינו יכול לחזור בו.

נמצא שלדעת רבא מדברת המשנה, בין ברישא ובין בסיפא ב"אתן לך", לכן מקשה הגמרא -

והא תניא ליה רישא

הרי כבר השמיעה לנו המשנה שרבי מאיר וחכמים חולקים ב"אתן לך", ולמה שנתה המשנה את הסיפא ?

ומתרץ רבא -

תנא

שנה ברישא באופן שהנתבע

תולה

[- מסתמך]

בדעת אחרים

"אבא ואביך",

ותנא

בסיפא באופן שהנתבע

תולה בדעת עצמו

כלומר, התובע.

וצריכא

והוצרך להשמיענו בשניהם.

דאי תנא

רק הרישא שהוא

תולה בדעת אחרים

, היה מקום לומר, שרק

בהא

בדין זה

קאמר רבי מאיר דמצי הדר ביה

שיכול לחזור בו,

משום ד

בשעת אמירתו: "נאמן עלי אבא

"

-

לא גמר ומקני

אינו גומר בדעתו [- אינו מתכוון ברצינות] להקנות להתובע אם יזכהו הדיין,

דאמר

שחושב בדעתו: "

מי יימר

מי אומר

ד

הדיין

מזכי ליה

יזכה את התובע" ואם היה יודע שיזכה התובע בדין, לא היה מסכים לכך שידנוהו דיין פסול.

ולכן סובר רבי מאיר שיכול לחזור בו.

אבל בתולה

הנתבע

בדעת עצמו

של התובע, שעולה בדעתו שבודאי ידור התובע החיי ראשו כדי להפטר משבועה גמורה ,

אימא

היה מקום לומר,

שמודי

להו

רבי מאיר לרבנן

שאמירתו "דור לי בחיי ראשך" מחייבתו, ואינו יכול לחזור בו.

לכן משמיעה לנו המשנה - חידוש - שבכל זאת סובר רבי מאיר שיכול לחזור בו.

ו

מאידך -

אי אשמעינן בהא

בסיפא, היה מקום לומר,

בהא

שתלה בדעת התובע, ועלה בדעתו שבודאי ידור התובע, ולכן

קאמרי רבנן

שאינו יכול לחזור בו, שמוותר להתובע מלהישבע שבועה גמורה,

אבל בההיא

ברישא באבא ואביך, שתלה בדעת אחרים,

אימא

היה מקום לומר,

מודו ליה רבנן לרבי מאיר

שיכול לחזור בו.

לכן משמיעה לנו המשנה שבכל זאת סוברים חכמים שאינו יכול לחזור בו.

סיכום: לרבא, חולקים רבי מאיר וחכמים רק ב"אתן לך", בין תולה בדעת אחרים ובין תולה בדעת עצמו.

עוד נחלקו אמוראים אם המשנה מדברת כשבא לחזור בו לפני גמר הדין, או אפילו לאחר גמר הדין, דהיינו שהדיין הפסול כבר פסק את דינו .

והטעם לחלק בינהם, הוא: שיתכן לומר שאם שתק עד גמר הדין, ודאי הסכים בדעתו שהדיין הפסול יכריע בינהם, ומחליט בדעתו להקנות להשני את תביעתו. [יד רמ"ה].

אמר ריש לקיש: מחלוקת

רבי מאיר וחכמים היא, כשבא לחזור בו

לפני גמר הדין,

אחרי שטענו טענותיהם לפני הדיין הפסול,

אבל לאחר גמר דין

-

דברי הכל אין יכול לחזור בו.

ורבי יוחנן אמר: לאחר גמר דין מחלוקת.

הגמרא מבארת דעת רבי יוחנן.

איבעיא להו

הסתפקו בני הישיבה: מה היא דעת רבי יוחנן, האם כוונתו לומר: רק

לאחר גמר דין מחלוקת,

שאז סוברים חכמים שאינו יכול לחזור

בו, אבל לפני גמר דין

-

דברי הכל

מודים חכמים לרבי מאיר

שיכול לחזור בו.

[ולפי צד זה חולקים רבי יוחנן וריש לקיש מן הקצה אל הקצה, שלפני גמר הדין - לדעת רבי יוחנן לכולי עלמא יכול לחזור בו, ולדעת ריש לקיש - חולקים. ולאחר גמר דין - לדעת ריש לקיש לכולי עלמא אינו יכול לחזור בו, ולדעת רבי יוחנן - חולקים.]

או דילמא

יתכן שכוונת רבי יוחנן היא: ש

בין בזו

לפני גמר דין,

ובין בזו

לאחר גמר דין -

מחלוקת.

הגמרא פושטת את האיבעיא מדברי רבא. שרבא פסק הלכה, [ולא כסיכום פירושו במשנה], ומדבריו אפשר לפשוט את האיבעיא.

תא

בא ו

שמע: דאמר רבא

: בעל דין ש

קיבל עליו קרוב או פסול

לדונו, כל זמן שהוא

לפני גמר דין

-

יכול לחזור בו

, אבל

לאחר גמר דין אינו יכול לחזור בו

.

והנה, ברור שרבא פוסק כחכמים ולא כרבי מאיר. ומוכח שסובר שלפני גמר דין לא נחלקו, ומודים חכמים, שיכול לחזור בו, ורק לאחר גמר דין סוברים שאינו יכול לחזור בו.

ולכן -

אי אמרת בשלמא

שרבי יוחנן סובר

לאחר גמר דין

-

מחלוקת, אבל לפני גמר דין

-

דברי הכל יכול לחזור בו,

מובן, ש

רבא דאמר כ

מו

רבי יוחנן, ו

רבא פוסק

אליבא דרבנן.

אלא אי אמרת

, שרבי יוחנן סובר, ש

בין בזו ובין בזו מחלוקת,

קשה,

רבא דאמר כמאן,

לא כריש לקיש ולא כרבי יוחנן, ששניהם סוברים שלפני גמר הדין סוברים חכמים שאינו יכול לחזור, ואיך פסק רבא הלכה שיכול לחזור בו,

אלא

מוכרחים לומר, האם

לאו שמע מינה

שרבי יוחנן סובר שרק

לאחר גמר דין מחלוקת

.

שמע מינה

נפשטה האיבעיא.

מספרת הגמרא:

שלח ליה רב נחמן בר רב

חסדא

(יצחק

) שליח

לרב נחמן בר יעקב

לשאלו:

ילמדינו רבינו!

האם

לפני גמר דין מחלוקת או לאחר גמר דין מחלוקת. ו

עוד ישאלנו:

הלכה כדברי מי,

כרבי מאיר או כחכמים.

שלח ליה

רב נחמן בר יעקב מענה על שאלותיו:

לאחר גמר דין מחלוקת, והלכה כדברי חכמים

. [וזו דעת רבי יוחנן ורבא].

נוסח אחר:

רב אשי אמר: הכי

שאלה זו

שלח ליה

רב נחמן בר רב חסדא לרב נחמן בר יעקב.

האם

ב"אתן לך"

מחלוקת [כדעת רבי יוחנן]

או ב"מחול לך" מחלוקת

[כדעת שמואל].

ו

עוד שאלו:

הלכה כדברי מי,

כרבי מאיר או כחכמים.

שלח ליה

רב נחמן בר יעקב לרב נחמן בר רב חסדא:

ב"אתן לך" מחלוקת, והלכה כדברי חכמים.

ב

ישיבת

סורא מתני הכי

את שתי הנוסחאות האלו.

אבל

ב

ישיבת

פומבדיתא מתני הכי

בנוסח זה:

אמר רב חנינא בר שלמיה: שלחו ליה מבי רב

תלמידי רב, שליח

לשמואל

לשאלו:

ילמדנו רבינו!

ברור לנו ש

לפני גמר דין

יכול לחזור בו,

ו

שאלתנו היא: אם

קנו מידו

שעשה מעשה קנין מתחלה בשעה שאמר: "נאמן עלי אבא" או כשאמר: "דור לי בחיי ראשך",

מאי,

האם יוכל לחזור בו מקנינו, כיון שעדיין לא נפסק הדין או שעדיין לא נשבע.

שלח להו שמואל

לתלמידי רב:

אין לאחר קנין כלום

, וקנינו מחייבו, ואינו יכול לחזור בו.

משנה:

אחרי ששנינו דין קרוב או פסול, באה המשנה לבאר, מי הם הפסולים לדון ולהעיד, ובמשנה הבאה יבואר מי הם הקרובים.

כתבה התורה (שמות כג): "אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס", פירושו: "אל תשת רשע עד ".

רשע דחמס דהיינו גזלן, פסול לעדות מן התורה, אבל רבנן פסלו לעדות גם מי שלוקח ממון חבירו שלא ביושר - כעין גזלן.

משנתנו מבארת כמה דוגמאות לפסולי עדות .

שנינו במשנה במסכת נדה (מט ב) "כל הכשר לדון - כשר להעיד, ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון". כלומר, כל אלו הפסולים להעיד, כל שכן שפסולים לדון.

ואלו הן הפסולין

לדון ולהעיד.

המשחק בקוביא

חתיכות של עצם שמשחקין בערבון (רש"י ר"ה). מתנין תנאי בינהן "אם אנצחך תן לי כך וכך, ואם תנצחני אתן לך כך וכך (רבינו חננאל). והטעם שפסול, וכן הטעם למה אינו גזלן ממש, יבואר בגמרא.

והמלוה בריבית.

ומפריחי יונים

יבואר בגמרא.

וסוחרי

פירות

שביעית

ועוברים על מה שכתבה התורה (ויקרא כה) "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" ודרשינן: "ולא לסחורה".

והואיל ומחמת חימוד ממון עוברים על איסור תורה, הריהם כמו רשע דחמס, ופסולים לדון ולהעיד. והם חשודים להעיד שקר מחמת שוחד (רש"י ר"ה) .

אמר רבי שמעון: בתחילה היו קורין אותן אוספי שביעית, משרבו האנסין חזרו לקרותן סוחרי שביעית

. יבואר בגמרא.

אמר רבי יהודה: אימתי

פסולים,

בזמן שאין להם אומנות

שמתפרנסין ממנה,

אלא הוא,

משחקי הקוביא ודומיהם, הואיל ואין עוסקין ביישובו של עולם, אינם בקיאין בטיב דינים ומשא ומתן, ואינם יראי חטא. [רש"י עירובין: כיון דאינם מכירין ובקיאין בטורח וצער בני אדם, אינם חסים על חבריהן מלהפסידן ממון].

אבל

אם

יש להן אומנות שלא הוא

הרי הם

כשרין

.

גמרא:

שנינו במשנה:

משחק בקוביא.

ומבררת הגמרא:

מאי קא עביד!?

איזה מעשה רע הוא עשה שבגללו הוא נפסל.

ומתרץ רמי בר חמא, משום שהוא "אסמ כתא".

הקדמה לדין אסמכתא.

שנינו במשנה (בבא בתרא קסח א): לוה שפרע למלוה את מקצת חובו, ומפני הטרחה לכתוב שובר על המעות שפרע, מסרו המלוה והלוה את השטר לשליש, ואמר לו הלוה: "אם לא אפרע את יתרת החוב עד שלושים יום - החזר השטר למלוה", ועברו שלושים יום.

רבי יוסי אומר: יתן השליש השטר למלוה, רבי יהודה אומר: לא יתן.

כלומר, הלוה סמך בלבו שיוכל לקיים את תנאו, והבטחתו היתה על צד הספק, ולא גמר בדעתו שהשליש אכן יתן, לכן סובר רבי יהודה אסמכתא "לא קניא". ורבי יוסי סובר "אסמכתא קניא".

ההלכה נפסקה: אסמכתא לא קניא.

אמר רמי בר חמא: משום דהוה

המשחק בקוביא

אסמכתא,

מתחילה הסתמך על דבר שאינו, שסבר - בטעות - שיוכל לנצחו, וכשהפסיד אינו נותן המעות מדעתו [מרצונו].

ו

הדין הוא

שאסמכתא לא קניא

, נמצא שהמנצח קיבל מעות שלא ביושר, והם בידו כעין גזילה .

זו היא דעת רמי בר חמא, ואילו רב ששת סובר שאינו אסמכתא.

שאסמכתא היא רק באופן שטועה וסובר שיוכל לעשותו, כגון הלוה שסבר שיוכל לפרעו, ואם היה יודע שאינו יכול לפרעו, לא היה מתחייב, והתחייבותו אינה בדעת גמורה. אבל המשחק בקוביא, ידע מתחילה שישנה אפשרות שיפסיד כמו שיש לנצח, ובכל זאת משחק, ולפיכך אנו אומרים שמקנה בלב שלם, והמרוויח קיבל את המעות ביושר.

רב ששת אמר: כל כי האי גוונא לאו אסמכתא היא.

אלא,

מה הטעם שמשחק בקוביא פסול -

לפי שאין עסוקין ביישובו של עולם.

ומבררת הגמרא:

מאי בינייהו,

מה היא הנפקא מינה בין רמי בר חמא לרב ששת.

איכא בינייהו

הנפקא מינה תהיה, באופן

דגמר אומנותא אחריתי

שמתפרנס באומנות אחרת, ואכן מתעסק ביישובו של עולם, אלא שמשחק בשעת הפנאי, שלדעת רב ששת אינו פסול, ואילו לרמי בר חמא, עדיין מעין גזלן הוא, והריהו פסול .

דתנן,

שנינו במשנתנו:

אמר רבי יהודה: אימתי

פסולים משחקים בקוביא,

בזמן שאין להם אומנות

אחרת

שלא הוא, אבל

אם

יש להן אומנות אחרת שלא הוא

-

כשרין. אלמא

הרי ש

טעמא דמתניתין

שפסולים

משום

שאינם עסוקין ב

יישובו של עולם

-

הוא.

ומקשה הגמרא:

הוכחה זו

קשיא, לרמי בר חמא

, שהרי דברי רבי יהודה מוכיחים שטעם הפסול הוא משום יישוב עולם, ולא מטעם "אסמכתא לא קניא".

וכי תימא

ואם תירצה לתרץ, שרמי בר חמא סובר ש

פליגי רבנן עליה דרבי יהודה

, שאף אם רבי יהודה סובר כן, מכל מקום התנא קמא חולק עליו, וסובר שהוא מעין גזלן, ורמי בר חמא פירש את דברי התנא קמא.

זה אינו, כי -

ו

הרי

אמר רבי יהושע בן לוי: כל מקום שאמר רבי יהודה

: