Roch Hachana 19b — le Talmud en français

וחכמים מטהרין

. כי מאחר שעיקרו של הכלי הוא מזכוכית, דין כלי זכוכית עליו.

וכיון שיהודה בן שמוע אמר את דבריו בשם רבי מאיר, משמע שהוא תלמידו.

ומוכח שיהודה בן שמוע חי לאחר החורבן, ואותה תקנה שכ"ח אדר הוא יום טוב נתקנה לאחר החרבן. וחוזרת הקושיא על הסוברים שבטלה מגילת תענית לאחר חורבן הבית!

ומתרצינן:

תנאי היא

. תנאים נחלקו בדבר. ואף על פי שמוכח ממגילת תענית שלא בטלה מגילת תענית, בכל זאת יש חולקים על זה:

דתניא: הימים האלו הכתובין במגילת תענית, בין בזמן שבית המקדש קיים, בין בזמן שאין בית המקדש קיים,

הרי הם

אסורין, דברי רבי מאיר.

רבי יוסי אומר

: רק

בזמן שבית המקדש קיים

היו

אסורין, מפני ששמחה היא להם.

אבל כאשר

אין בית המקדש קיים

הרי הם

מותרין

בהספד ובתענית,

מפני ש

זמן

אבל הוא להם.

ומסקינן: א.

והלכתא

-

בטלו.

ב.

והלכתא

-

לא בטלו.

ותמהינן:

קשיא הלכתא אהלכתא

. הרי יש סתירה בהלכות שאמרנו!

ומתרצינן:

לא קשיא

:

כאן

, שאמרנו לא בטלו מדובר

בחנוכה ופורים

.

כאן

שאמרנו שבטלו, מדובר

בשאר יומי

שהוזכרו במגילת תענית. ,

שנינו במשנה: השלוחין היו יוצאים

על אלול מפני ראש השנה, ועל תשרי, מפני תקנת המועדות.

ותמהינן:

כיון דנפקי להו אאלול

, מאחר שהשלוחין כבר יצאו והודיעו לבני הגולה מתי חל ראש חדש אלול, אם כן,

אתשרי

-

למה להו

לצאת? הרי בידוע שאלול לעולם הוא חסר [29 יום], וראש השנה חל ביום השלושים של אלול!

וכי תימא

, שמא תתרץ שיש לחשוש

דלמא עברוה לאלול

, שמא עיברו את אלול ועשאוהו שלשים יום.

אין לתרץ כך. כי:

והאמר רבי חיננא בר כהנא אמר רב: מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר!

ואם כן אין לחשוש לזה!

ומתרצינן: אמנם רב אמר שמימות עזרא

לא מצינו

אלול מעובר, אך טעמו הוא משום

דלא איצטריך

, לא הוצרכו לעברו.

אבל,

הא איצטריך

-

מעברינן ליה

. אם הוצרכו לעברו היו מעברין אותו.

ומתי הוצרכו לעבר את אלול? כאשר יום כיפור חל סמוך לשבת, או כאשר שאר ימים טובים חלו סמוך לשבת, היו מעברים את החדש, מפני שהירקות שנתלשו מן השדה, היו עומדים יומיים בתלוש, והיו מרקיבים.

וכן משום המתים, שאם ימתינו מלקברם יומיים הם יסריחו. ותמהינן: איך יתכן שמשום תקנת הירקות יעברו את אלול?

הא מיקלקל ראש השנה!

הרי תהיה תקלה לבני הגולה הרחוקים, שלא ידעו שעיברו את החודש, ויעשו את ראש השנה שלא בזמנו!

ומתרצינן:

מוטב תיקלקל ראש השנה, ולא

יתקלקלו כולהו מועדות!

[שכאשר שבת יוצאת סמוך לראש השנה, הרי היא יוצאת גם בסמוך ליום טוב ראשון של סוכות, ואף לשמיני עצרת], שלא יוכלו לאכול בהם ירקות.

דיקא נמי

, יש לדייק ממשנתנו, כי משום שלא יתקלקלו שאר המועדות מעברים את אלול, על אף שיתקלקל ראש השנה לבני הגולה:

דקתני

: יוצאים השלוחים

על תשרי

-

מפני תקנת המועדות

בלשון רבים.

ומסקינן: אכן

שמע מינה.

שנינו במשנה:

ועל כסליו

היו השלוחין יוצאים

מפני חנוכה, ועל אדר מפני הפורים.

לדעת רבי [להלן], אם אירע שיצאו השלוחים על חודש אדר, ורק לאחר מכן ישבו בית דין והחליטו שצריך לעבר את השנה, ולהוסיף אדר שני, צריכים לחזור ולשלוח שלוחים גם באדר שני כדי שידעו אימתי התקד החודש, וידעו מתי לעשות פורים באדר שני.

ומדייקת הגמרא מלשון המשנה, שיוצאים על אדר ראשון, ולא אמרה שיוצאים על אדר שני, שאין משנתנו כרבי:

ואילו "נתעברה השנה

לאחר שכבר יצאו השלוחים על אדר ראשון -

יוצאין אף על אדר שני מפני הפורים

" -

דבר זה

לא קתני

במשנה.

ומכאן ש

מתניתין

, משנתנו - היא

דלא כרבי

.

דתניא: רבי אומר: אם נתעברה השנה

-

יוצאין אף על אדר השני, מפני הפורים.

והוינן בה:

לימא, בהא קמיפלגי

, האם נאמר שרבי והתנא של משנתנו נחלקו בדבר זה:

דמר

, התנא של משנתנו

סבר: כל מצות הנוהגות

לכתחילה

ב

אדר

שני

[דהיינו מצוות פורים], הרי הן

נוהגות בראשון

.

והיינו, שאם עשאום באדר ראשון יצאו ידי חובתם.

ולכן, התנא במשנתנו סובר שהשלוחין לא יצאו על אדר שני, כי לדעתו אם עשו פורים בראשון יצאו ידי חובתם.

ומר

, רבי, שאמר יוצאים אף על אדר שני,

סבר כל מצות הנוהגות בשני

לכתחילה,

אין

הן

נוהגות בראשון

, ואפילו עשאום בראשון, לא יצאו ידי חובה.

ודחינן:

לא

בכך נחלקו!

אלא,

דכולי עלמא

, הכל מודים ש

מצות הנוהגות בשני, אין נוהגות בראשון

, ואפילו עשאום בדיעבד בראשון לא יצאו ידי חובה.

ובכל זאת דעת התנא במשנתנו, שאין השלוחים יוצאים על אדר שני כשעיברו את אדר [ויידעו על עיבור השנה וכי יש לעשות אדר שני, מכך שלא יגיעו שלוחי חודש ניסן. תוס'].

והכא

-

בעיבור שנה, קמיפלגי

.

התנא של משנתנו ורבי נחלקו כמה ימים הוא אדר הראשון כאשר מעברים את השנה:

דתניא: כמה

ימים הוא אדר הראשון כאשר עושים

עיבור שנה

-

שלושים יום.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: ח

ו

דש.

והגמרא הבינה שכוונת רבן שמעון בן גמליאל לומר, שאדר הראשון הוא עשרים ותשעה ימים.

ודעת התנא במשנתנו היא כדעת חכמים, הסוברים שלעולם אדר הראשון הוא שלושים יום, ולכן לא היה צורך להודיע לבני הגולה אם התעבר אדר הראשון.

ומיד הגמרא תמהה: משמע מדברי התרצן שרבי סובר כרבן שמעון בן גמליאל, וקשה:

מאי שנא

במה שונה דעת חכמים, הסוברים שאדר ראשון הוא

שלשים יום,

שאמרנו שאין צורך לשלוח שלוחין לגולה, משום

דידעי

שהכל יודעים שאדר הראשון הוא שלשים יום! אם כן, זה ש

"ח

ו

דש

" הוא לעולם עשרים ותשעה יום, הרי

נמי ידעי

, שהרי לדבריו כולם יודעים שאדר א' הוא בן 29 יום!

ומדוע לדעת רבי שולחים שלוחין כשעיברו את אדר?

אמר רב פפא

תירוץ:

מאן דאמר ח

ו

דש,

כך התכוין לומר: אם בית דין

רצה

עושה את אדר ראשון

ח

ו

דש

[דהיינו 29 יום]. ואם

רצה

עושה אותו

שלשים

יום.

ולכן, רבי, הסובר כרבן שמעון בן גמליאל, אמר ששולחין שלוחים על אדר שני, כדי שבני הגולה ידעו אם עברו את אדר ראשון או לא, ולפי זה ידעו מתי חל פורים.

והגמרא מביאה דעה נוספת בענין כמה ימים הוא אדר ראשון:

העיד רבי יהושע בן לוי משום קהלא קדישא דירושלים, על

שנה שיש בה

שני אדרים, שמקדשים אותם ביום עיבוריהם

.

דהיינו, ביום השלשים לאדר ראשון מקדשים את אדר שני, נמצא שאדר הראשון היה חסר [בן 29 יום]. וכן ביום השלשים לאדר שני מקדשים את ניסן, נמצא שאדר שני גם הוא היה חסר.

[יום השלשים נקרא "יום עיבור", מפני שכאשר מעברים את החדש, עושים את היום השלושים עיבור לחודש הקודם. רש"י].

ורבי יהושע בן לוי בא

למימרא

[לומר]

דחסרין עבדינן

, עושים את שני האדרים חסרים.

אבל

מלאין

-

לא עבדינן

[אין עושים].

לאפוקי

להוציא

מדדרש רב נחמן בר חסדא: העיד רבי סימאי משום חגי זכריה ומלאכי על שני אדרים

:

שאם רצו לעשותן שניהן מלאין

-

עושין

.

ואם רצו לעשותן

שניהן חסרין

-

עושין.

וכן אם רצו לעשותן

אחד מלא ואחד חסר

-

עושין.

וכך היו נוהגים בגולה.

ומשום רבינו

, רב,

אמרו: לעולם

היו בני הגולה מניחים שעשו

אחד מלא ואחד חסר, עד שיוודע לך

על ידי בני ארץ ישראל היורדים לגולה

שהוקבע ראש חדש

אדר ב'

בזמנו

, ביום השלושים לאדר הראשון. ועשו את הראשון חסר [29 יום].

שלחו ליה

רבנן

למר עוקבא: אדר הסמוך לניסן

-

לעולם חסר

. בין באדר ב' בשנה מעוברת, ובין באדר בשנה שאינה מעוברת.

מתיב רב נחמן

סתירה לדבריהם:

שנינו במשנה [להלן כא ב]:

על שני חדשים

היו העדים שראו את הלבנה מתחדשת ביום השלושים, יוצאים לירושלים, ו

מחללין את השבת

בכך שיצאו חוץ לתחום שבת [שהוא אלפיים אמה], כדי שבית דין שבירושלים יוכלו לקדש את החדש בזמנו:

על ניסן, ועל תשרי

, מפני שכל המועדים תלויים בראשי החדשים הללו.

אי אמרת בשלמא זמנין מלא וזמנין חסר

, אם תאמר שאדר הסמוך לניסן פעמים שהוא מלא ופעמים שהוא חסר, מובן ש

משום הכי מחללינן

, כדי שבית דין ידעו שהלבנה נראתה ביום השלשים, וצריך לקדש את החדש באותו היום, ולא למחרת.