Pessa'him 84b — le Talmud en français

הרי שבפסח הבא בטומאה אין בו משום שבירת עצם, כיון ד

האי פסול

הוא כיון שנעשה בפסול דטומאה והטומאה אינה אלא "דחויה" בציבור, [רעק"א ומנחת חינוך בהבנת רש"י].

ואילו

למאן דאמר

רבי - דיליף דבעינן פסח

"ראוי לאכילה"

, אף בזה יש בו משום שבירת עצם, כיון ד

האי נמי ראוי לאכילה הוא

, שהרי הפסח הבא בטומאה אף נאכל בטומאה, וכמו ששנינו לעיל במשנה [עו ב]: הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה.

רב יוסף

פליג על רבי ירמיה שהיה סובר בדעת רבי, שלא הותרה שבירת עצם אלא בפסח שאינו ראוי לאכילה; אלא סבירא ליה: רבי נמי מודה לתנא קמא, שכל שהפסח "פסול" אין בו משום שבירת עצם, ולא בא אלא להוסיף, כי אף בפסח כשר אלא שאינו ראוי לאכילה, אף בו אין משום שבירת עצם, ולפיכך

אמר

:

כי האי גוונא

דפסח הבא בטומאה -

דכולי עלמא

אפילו לרבי

אין בו משום

שבירת העצם

[

דרבי לאקולי קא אתי

, הב"ח מחקו],

ו

משום ד

האי

פסח הבא בטומאה

הא פסול הוא

, ולכולי עלמא אין בפסול משום שבירת עצם.

אלא

כש

היתה לו

לפסח

שעת הכושר

בשעת זריקה ואחר כך נפסל, הוא ד

איכא בינייהו

:

כי

למאן דאמר

תנא קמא - בעינן

"כשר"

, יש בו משום שבירת עצם כיון ד

הא

"כשר"

הוא

, שהרי כל עבודותיו נעשו בהכשר [רש"י].

ואילו

למאן דאמר

בעינן

"ראוי לאכילה"

, אין בו משום שבירת עצם, כיון ד

הא השתא לאו ראוי לאכילה הוא

.

אביי אמר

פליג:

כל כי האי גוונא

אף שהיה כשר בשעת זריקה, כיון שעכשיו נפסל ד

כולי עלמא

[ב"ח] - ואפילו לתנא קמא -

אין בו משום שבירת העצם;

מאי טעמא?

השתא מיהת הא פסול הוא

.

אלא שבירת העצם מבעוד יום

כשעדיין אינו ראוי לאכילה שהרי אין זמן אכילת הפסח אלא בלילה, הוא ד

איכא בינייהו

:

כי

למאן דאמר "כשר", הא

הרי

כשר הוא

.

ואילו

למאן דאמר

"ראוי לאכילה"

, הרי

השתא

עדיין

לאו בר אכילה הוא

, ואין חייבין עדיין על שבירת עצמותיו.

מיתיבי

לאביי שאמר בדעת רבי, כי מבעוד יום אין בו משום שבירת עצם:

רבי אומר

:

נמנין על מוח שבראש

.

כלומר: אפילו לא נמנה אלא על המוח, יצא, מפני שיכול הוא להוציאו דרך האף ולאוכלו מבלי לשבור עצם.

ואין נמנין על מוח שב

עצם ה

קולית

, שהרי אין יכול לאוכלו מבלי לשבור עצם.

והרי

על מוח שבראש מאי טעמא

נמנין עליו, על כרחך:

הואיל ויכול לגוררו

למוח דרך האף

ולהוציאו

ולאוכלו.

ו

כיון שכן,

אי סלקא דעתך: שבירת העצם מבעוד יום

לדעת רבי עצמו -

שפיר דמי

, אם כן,

קולית נמי נתבריה מבעוד יום ונפקוה למוח דידיה ונמנו עליה?!

כלומר: מאי טעמא אין נמנין מחיים אף על הקולית כיון שיכול להוציא את מוחו מבעוד יום על ידי שבירה?!

אמר לך אביי: ולטעמיך, משחשיכה

שבודאי יש בו איסור שבירת עצם -

נמי נייתי גומרתא וניחות עליה ונקלה

[יביא גחלת וישימנה על העצם וישרפנה]

ונפקי למוח דידיה ונימני עליה?!

כלומר: והרי אף לדבריך תיקשי: למה אין נמנין על מוח הקולית, והרי יכול להוציאו למוח על ידי שיניח גחלת על העצם וינקבנו?!

כי הרי אין זו שבירה, אלא שריפה המותרת בפסח.

דהא

הכי

תניא: אבל השורף בעצמות והמחתך בגידין

[אפילו גידין קשים, זבח תודה]

אין בו משום שבירת העצם

.

אלא מאי אית לך למימר

כדי לפרש, אי כדאביי אי כרבא:

ד

אביי אמר

אין נמנין על מוח הקולית ואף שיכול לנוקבו על ידי גחלת -

משום פקע

.

כלומר: אסור לעשות כן כדי להוציא את מוחו שמא יפקע העצם מכח השריפה אף שלא במקום הגחלת, ובאותו מקום שבירה מיקרי ולא שריפה.

ו

רבא אמר: משום הפסד קדשים דקא מפסיד ליה בידים, דילמא אכיל נורא ממוח דידיה

[שמא תאכל האש אף מקצת מן המוח], ומוטב שיפסל מאליו בנותר ולא יפסידהו הוא בידים [רש"י ומאירי].

והשתא דאתית להכי: אף לדידי שמותר לשוברו מבעוד יום, נמי לא תיקשי אמאי אין נמנין עליו, כיון ד

מבעוד יום נמי

אסור לשוברו מדרבנן, משום

גזירה מבעוד יום אטו משחשיכה

.

רב פפא

פליג על אביי שהיה אומר כי מבעוד יום לדעת רבי אין בו משום שבירת העצם [והיינו דאיכא בינייהו], ו

אמר

:

כל כי האי גוונא

שבא לשבור עצמות הפסח מבעוד יום ל

כולי עלמא

ואפילו לרבי

\-

יש בו משום שבירת העצם

.

מאי טעמא?

כי

לאורתא

[לערב]

מיחזי לאכילה

.

אלא באבר שיצא מקצתו

חוץ לחומת ירושלים שהוא מקום אכילתו, ונפסל מקצתו ב"יוצא", ובא לשבור את העצם במקום יציאתו כדי להפריד היוצא מן הכשר, הוא ד

קמיפלגי

תנא קמא ורבי.

האם אמרינן: הואיל ועל אותו מקצת שיצא אין איסור שבירה כיון שנפסל [ואע"ג שהיתה לו שעת הכושר, רש"י], מותר ממילא לשוברו להעצם בקו המפריד בין מקום היציאה למקום שנשאר בפנים, או לא.

כי ל

מאן דאמר

"כשר"

בעינן,

האי נמי

[ב"ח]

כשר הוא

, שהרי החלק הפנימי כשר והרי הוא שוברו ועובר משום "ועצם לא תשברו בו", [אלא חותך את הבשר עד מקום שמגיע לעצם, וקולף עד שמגיע לפרק, וחותך, כדלקמן במשנה פה ב; רש"י].

ואילו ל

מאן דאמר

"ראוי לאכילה"

בעינן, אין בו משום שבירת עצם, כי

האי

עצם במקום שבירה

לאו בר אכילה הוא

.

כדתניא: רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: אבר שיצא מקצתו ושברו, אין בו משום שבירת העצם

.

רב ששת בריה דרב אידי

פליג על רב פפא הסובר שבעצם שיצא מקצתו לדעת תנא קמא יש בו משום שבירת עצם, ו

אמר

:

כל כי האי גוונא

שיצא מקצתו

דכולי עלמא

ואפילו לתנא קמא -

אין בו משום שבירת העצם, דהאי אבר הא פסול הוא

.

אלא שבירת העצם ב"נא"

, כלומר: פסח שעדיין לא נצלה כדינו , הוא ד

איכא בינייהו

: כי

למאן דאמר

"כשר"

בעינן,

הא

הרי

כשר הוא

, ואסורה בו שבירת עצם.

ואילו

למאן דאמר

"ראוי לאכילה"

בעינן, אין בו משום שבירת עצם, כיון ד

השתא אינו ראוי לאכילה

.

רב נחמן בר יצחק

פליג על רב ששת הסובר בדעת רבי, שהפסח הראוי לאכילה לאחר שיצלנו אין בו משום שבירת עצם, ו

אמר

:

כל כי האי גוונא

שאינו חסר אלא צלייה

יש בו משום שבירת העצם

ואפילו לרבי,

דהא חזי לאכילה דמטוי ליה ואכיל ליה

[ראוי הוא לאכילה על ידי צלייה].

אלא שבירת

עצם

האליה

בפסח שהביאו מן הכבשים, הוא ד

איכא בינייהו

:

כי

למאן דאמר

"כשר"

בעינן,

הא

הרי

כשר הוא

.

ואילו

למאן דאמר

"ראוי לאכילה"

בעינן,

האי

אליה

אינו ראוי לאכילה

היא,

דאליה

בכבש

לגבוה סלקא

[לגבוה היא עולה על המזבח], כדכתיב: "ואם כשב הוא מקריב את קרבנו. והקריב מזבח השלמים אשה לה' חלבו האליה תמימה".

רב אשי

פליג על רב נחמן בר יצחק הסובר: כי לדעת תנא קמא אסורה שבירת העצם אף באליה שעולה לגבוה, ו

אמר

:

כל כי האי גוונא

דאליה שעולה לגבוה,

ודאי אין בו משום שבירת העצם, דהא ודאי אינו ראוי לאכילה כלל

, [ראה הערה ].

אלא אבר שאין עליו כזית בשר, איכא בינייהו

:

כי

למאן דאמר

"כשר"

בעינן,

הא כשר הוא

, ויש בו משום שבירת העצם.

ואילו

למאן דאמר

"ראוי לאכילה"

בעינן, אין בו משום שבירת העצם, כי

בעינן

שיהא באבר

שיעור אכילה

שהוא כזית,

וליכא

.

רבינא

פליג על רב אשי הסובר: כי לדעת תנא קמא אין צריך שיהא באבר שיעור אכילה, ו

אמר

:

כל כי האי גוונא

שאין באבר שיעור אכילה כלל,

לית ביה משום שבירת העצם, דבעינן שיעור אכילה

.

אלא אבר שאין עליו כזית בשר במקום זה

[במקום השבירה],

ויש עליו כזית בשר במקום אחר

, הוא ד

איכא בינייהו

:

כי

למאן דאמר

"כשר"

בעינן,

הא כשר הוא

.

ואילו

למאן דאמר

"ראוי לאכילה"

בעינן, אין בו משום שבירת העצם, כי

בעינן שיעור אכילה במקום שבירה, והא ליכא

.

תניא כארבעה מינייהו

כדעת ארבעה מהאמוראים דלעיל והם: רב יוסף, רב אשי או רבינא, רב נחמן בר יצחק ואביי:

דתניא: רבי אומר

: כתיב:

בבית אחד

"יאכל"

לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה

"ועצם לא תשברו בו"

, ללמדך:

על הכשר הוא חייב

אם שבר בו עצם,

ואינו חייב על הפסול

.

ואיזה פסול מיעטה התורה שאין בו משום שבירת העצם:

א. אפילו

היתה לו שעת הכושר

בשעת זריקה,

ו

לא

נפסל

אלא

בשעת אכילה

הרי זה "פסול" ש

אין בו משום שבירת עצם;

והיינו כרב יוסף דאמר לעיל, שרבי בא למעט אפילו אם היתה לו שעת הכושר. ב.

יש בו שיעור אכילה, יש בו משום שבירת עצם

, אבל

אין בו שיעור אכילה, אין בו משום שבירת עצם;

והיינו או כרב אשי שבא רבי למעט כל שאין באבר שיעור אכילה כלל, או כרבינא דבעינן שיעור אכילה במקום שבירה [רש"י]. ג.

הראוי למזבח

כגון עצם האליה

אין בו משום שבירת העצם;

והיינו כרב נחמן בר יצחק, שבא רבי למעט עצם האליה. ד.

בשעת אכילה

בליל ארבעה עשר

יש בו משום שבירת עצם

, אבל

שלא בשעת אכילה

דהיינו מבעוד יום

אין בו משום שבירת עצם;

והיינו כאביי, שבא רבי למעט שבירה מבעוד יום.

איתמר: אבר שאין עליו כזית בשר במקום זה

דהיינו במקום השבירה,

ויש עליו כזית בשר במקום אחר

לדעת רבי [תוספות ], פליגי בה רבי יוחנן וריש לקיש:

רבי יוחנן אמר: יש בו משום שבירת העצם

.

רבי שמעון בן לקיש אמר: אין בו משום שבירת

ה

עצם

, דבעינן שיעור אכילה במקום שבירה.

איתיביה רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש

, מהא דתניא:

זה שאמרה תורה:

"ועצם לא תשברו בו", אחד עצם שיש עליו כזית בשר, ואחד עצם שאין עליו כזית בשר

.

והרי:

מאי

"אין עליו כזית בשר"

שאמרו בברייתא: יש בו משום שבירת עצם?

אילימא דאין עליו כזית בשר כלל

, אם כן

אמאי יש בו משום שבירת העצם?!

אלא לאו הכי קאמר: אחד עצם שיש עליו כזית בשר במקום זה, ואחד

עצם

שאין עליו כזית בשר במקום זה ויש עליו כזית בשר במקום אחר

, בין בזה ובין בזה יש בו משום שבירת עצם.

[

קשיא לרבי שמעון בן לקיש

] הרי למדנו דלא כרבי שמעון בן לקיש הסובר: אין בו משום שבירת עצם, כשאין עליו כזית בשר במקום שבירה.

אמר ליה

רבי שמעון בן לקיש לרבי יוחנן: