Pessa'him 82b — le Talmud en français

או ש

נשפך דמה

של בהמת הקרבן, ולא נזרק כדי להתיר את הבשר.

או ש

יצא דמה חוץ לקלעים

של העזרה, ונפסל הדם. (\188)

דקיימא לן

דבכל אלו הבשר

בשריפה, מנלן?

ומפרשינן:

נפקא לן: מדרבי שמעון

.

דתניא: רבי שמעון אומר

: כתיב "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אוהל מועד לכפר בקודש לא תאכל באש תשרף".

ודרשינן:

בקודש באש תשרף, לימד על חטאת

שנפסלה,

ששריפתה בקודש

בעזרה, כיון שמחיצת חטאת כשהיא כשירה היא העזרה.

אין לי אלא זו בלבד

, אבל

שאר פסולי קדשי קדשים

שמחיצתן כשהן כשרים היא העזרה,

ו

כן

אימורי קדשים קלים

שמחיצתן בעזרה,

מנין

שאף הן נשרפים בעזרה?

תלמוד לומר: "וכל"

חטאת -

בקודש באש תשרף

.

וממילא אתה למד אף על עיקר דין השריפה מפסוק זה.

ואכתי:

אשכחן קדשי קדשים

[ואימורי קדשים קלים], אבל

קדשים קלים מנלן

שהן בשריפה?

אלא

חוזרת בה הגמרא מכל מה שאמרה עד השתא, כי דין שריפה נלמד מן המקראות, ומפרשת:

כל פסולי דקודש

[רש"ש] שהן

בשריפה, לא שנא קדשים קלים ולא שנא קדשי קדשים, הלכתא

[רש"י] למשה מסיני,

גמירי לה

.

ו

אף

חטאת דאהרן

בשמיני למילואים, לא הוצרכה התורה ללמדנו עיקר דין השריפה, אלא

משום מעשה שהיה כך היה

.

כלומר: התורה מלמדת אותנו שכך וכך היה המשא ומתן על אותה חטאת, ולא לחדש לנו דין השריפה.

ואגב שהביאה הגמרא ענין חטאת דאהרן מקשינן מינה:

ולתנא דבי רבה בר אבוה, דאמר: אפילו פיגול טעון עיבור צורה

וכן כל הפסולים, אפילו שפסולם בגופם; הרי

מנא לן

שיהיה הפיגול טעון עיבור צורה? משום ד

יליף

בגזירה שוה:

"עון"

[והנפש האוכלת ממנו "עוונה" תשא, האמור בפיגול]

"עוון"

מנותר

[דכתיב ביה: ואוכליו "עוונו ישא"], שלא הצריכה הכתוב שריפה אלא אחר שעוברה צורתו, שהרי כבר בלינת לילה אחת עוברה צורתו.

ותיקשי ליה:

ונילף

"עוון"

"עוון"

מחטאת אהרן

בשמיני למילואים [דכתיב בה: ואותה נתן לכם לשאת את "עוון" העדה], שנשרפה בו ביום שנפסלה, ובלא עיבור צורה. והרי כדין נשרפה, שהרי בסוף אותה פרשה כתיב: וישמע משה וייטב בעיניו?!

ומשנינן:

אמר לך

רבה בר אבוה:

חטאת דאהרן כי האי גוונא

[באותו אופן] שנפסלה -

נמי עיבור צורה לדורות בעיא

[אילו היתה נפסלת אחר אותו מעשה, היתה טעונה עיבור צורה].

והתם

, בשמיני למילואים,

הוראת שעה היתה

לשורפה בלא עיבור צורה.

כלומר: עדיין לא פירש להם משה עיקר דין "עיבור צורה", ולפיכך שרפוה בלא עיבור צורה [תוספות בשם רש"י, וראה מהרש"א וחכמת מנוח, ודברי רש"י בסוף הסוגיא בד"ה אמר להן].

והדרינן למילתין, ומקשינן:

השתא דאמרינן: כל פסולי דקודש בשריפה, לא שנא דקדשי קדשים ולא שנא קדשים קלים הלכתא גמירי לה

.

אם כן: מה שאמר הכתוב בחטאת שנכנס דמה לפנים:

"בקודש

באש תשרף"

-

למה לי

, והרי בכלל ההלכה היא?!

ומשנינן:

ההוא

קרא -

מבעי ליה

כדי ללמד

ששריפתה בקודש

בעזרה [וכדילפינן לה לעיל, מ"בקודש באש תשרף"], ולא ללמד עיקר דין השריפה, שהיא מהלכה למשה מסיני.

ואכתי מקשינן: והא דכתיב:

"והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף"

-

למה לי

, כיון שמהלכה למשה מסיני הוא נלמד?!

ומשנינן:

ההוא

קרא -

לגופיה

, ללמד עיקר דין שריפה בנטמא,

איצטריך

.

היות ו

סלקא דעתך אמינא

, שרק

כל פסולי

"דקודש"

בלבד,

כגון: לן דמה, ונשפך דמה, ויצא דמה, ונשחטה בלילה

, רק בפסולים אלו נאמרה ההלכה:

דבשריפה

הן, הואיל שפסולים אלו

ליתנייהו בחולין

, שהרי אין פסול כעין אלו בחולין, אלא בקדשים בלבד, והם בכלל "פסולי דקודש".

אבל

פסול

"נטמא"

, כיון שאינו בכלל ההלכה של פסולי ה"קודש",

ד

הא

בחולין נמי מפסיל

[כגון תרומה, לקח טוב ו ג], אי אפשר ללומדו מפסולי דקודש, כיון ד

אימא: הואיל ואיתעביד ביה

נעשה בו

עובדין דחול

[מעשה חול], שלא נזהרו ולכן נטמא, ועל ידי זה נתחלל והוזל קדושתו -

אימא לא תיבעי שריפה, ותיסגי ליה

[ויהא די לו]

בקבורה

, כדי לגונזו מן העין, שלא יאכלוה כלבים.

לפיכך

קא משמע לן

הכתוב, שאף "נטמא"

\- בשריפה הוא.

שנינו במשנה:

נטמאו הבעלים או שמתו, תעובר צורתו

וישרף בששה עשר.

רבי יוחנן בן ברוקה אומר: אף זה ישרף מיד לפי שאין לו אוכלין:

אמר רב יוסף

:

מחלוקת

תנא קמא ורבי יוחנן בן ברוקה, כלומר: לא אמר תנא קמא שתעובר צורתו, אלא כ

שנטמאו בעלים אחר זריקה

, כיון

דאיתחזי בשר לאכילה

[נראה והוכשר הבשר לאכילה] בשעת הזריקה, וכשירה היתה הזריקה.

והואיל ועבודות הקרבן בהכשר נעשו, אלא שעכשיו חסרים בעלים לאכילה, לא הוי אלא "פסולו מחמת דבר אחר", וטעון עיבור צורה; [ורבי יוחנן בן ברוקה סובר: כי אף "פסול מחמת דבר אחר" אינו טעון עיבור צורה].

אבל נטמאו בעלים לפני זריקה, ד

הרי

לא איתחזי בשר לאכילה

בשעת הזריקה, וזריקה פסולה היא כיון שהפסח עיקרו לאכילה הוא עומד [רש"י לקמן].

אם כן, חשיב "פסולו בגופו", ו

דברי הכל ישרף מיד

בלא עיבור צורה.

מיתיבי

:

זה הכלל: כל שפסולו בגופו

, הרי זה

ישרף מיד

.

אבל פסולו

בדם

כגון שנטמא או נשפך לפני הזריקה, או

בבעלים, תעובר צורתו ויצא לבית השריפה

.

הרי

קתני: "בעלים"

דומיא ד"דם"

.

מה דם לפני זריקה, אף בעלים לפני זריקה

[וכל שכן לאחריה]. ומכל מקום סבירא ליה לתנא דברייתא שתעובר צורתו קודם שיישרף.

אלא אי איתמר

לדברי רב יוסף -

הכי איתמר

:

מחלוקת

, כלומר: לא אמר רבי יוחנן בן ברוקה: אין הפסח שמתו בעליו טעון עיבור צורה, אלא כ

שנטמאו

ה

בעלים לפני זריקה

.

ד

הרי

לא איתחזי בשר לאכילה

בשעת זריקה.

והואיל והפסח עיקרו לאכילה הוא עומד, הרי זריקה פסולה היא, ו

הוה ליה

כ

"פסולו

בגופו";

[ותנא קמא סבר: "מכל מקום לא בא פסול זה אלא מחמת דבר אחר" ולפיכך טעון עיבור צורה, רש"י].

אבל נטמאו בעלים לאחר זריקה, דאיתחזי בשר לאכילה

בשעת זריקה,

דברי הכל פסולו

הוא

מחמת דבר אחר, ובעיא עיבור צורה!

כלומר: לכולי עלמא - ואף לרבי יוחנן בן ברוקה - פסול מחמת דבר אחר טעון עיבור צורה.

ורבי יוחנן אמר: אף לאחר זריקה נמי מחלוקת

.

לדעת תנא קמא: אף אם מתו הבעלים לפני זריקה, לא ישרף הפסח ללא עיבור צורה.

לדעת רבי יוחנן בן ברוקה: אף אם מתו הבעלים לאחר זריקה, ישרף הפסח ללא עיבור צורה.

ואזדא רבי יוחנן

הסובר: כי לדעת רבי יוחנן בן ברוקה, הפסח שנפסל בבעלים אפילו לאחר זריקה, הרי זה אינו טעון עיבור צורה -

לטעמיה

:

דאמר רבי יוחנן: רבי יוחנן בן ברוקה

שבמשנתנו,

ורבי נחמיה, אמרו דבר אחד

.

ומפרשינן:

רבי יוחנן בן ברוקה

: היינו

הא דאמרן

במשנתנו, שפסול בעלים אינו טעון עיבור צורה.

רבי נחמיה מאי היא

, היכן מצינו שהוא סובר, כי פסול בעלים אינו טעון עיבור צורה?

דתניא: רבי נחמיה אומר

:

מפני אנינות

של אהרן ובניו ביום השמיני למילואים - שהיו אוננים על מיתת נדב ואביהוא שמתו באותו יום - ולא היו מותרים לאכול את חטאת אהרן שקרבה באותו יום, מפני כך

נשרפה זו

.

כי הואיל ואהרן ובניו אוננים היו, ולא היו כהנים אחרים באותה שעה שיהיו ראויים לאכילת החטאת, לפיכך נשרפה.

שהרי

לכך נאמר

: לאחר שקצף משה על שריפת החטאת: וידבר אהרן אל משה וגו', ותקראנה אותי

"כאלה"

[שאני אונן] ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'.

ולמדנו: כי אף לדעת רבי נחמיה, אין פסול בעלים - דהיינו שאין לקרבן מי שיאכלנו - טעון עיבור צורה.

שהרי החטאת נשרפה בו ביום ובלי עיבור צורה, אף שלא היתה פסולה בגופה, רק שלא היו לה כהנים שיאכלוה.

והשתא מפרשינן, דמוכח מדברי רבי יוחנן אלו, כי לדעת רבי יוחנן בן ברוקה, אין פסול בבעלים טעון עיבור צורה, אפילו כשנפסל לאחר זריקה:

והא

קרבן חטאת שנפסל מחמת

אנינות

אוכליו, הרי אפילו כשהיו כבר אוננים לפני הזריקה

כ

פסול

לאחר זריקה הוי

, כיון שאין הזריקה פסולה משום חסרון האוכלים.

כי אין הזריקה נפסלת משום חסרון אוכלי הקרבן, אלא בפסח שעיקרו לאכילה, אבל בחטאת שאין עיקרו לאכילה, אין הזריקה נפסלת.

ואם כן, הרי זה דומה לפסח שנפסל בבעלים לאחר זריקה,

ו

אפילו הכי,

כי אשתרוף

[כשנשרפה החטאת] -

לאלתר אשתרוף

ללא עיבור צורה.

הרי: שלדעת רבי נחמיה, שהיא כדעתו של רבי יוחנן בן ברוקה, כל פסול בעלים אינו טעון עיבור צורה, ואפילו לאחר זריקה; ומשום דסבירא להו לשני תנאים אלו, כי אף "פסול מחמת דבר אחר" אינו טעון עיבור צורה.