Pessa'him 80b — le Talmud en français

טהרה

של שאר הציבור הוא ד

מדחיא

ליחיד לפסח שני, אבל

טומאה

של שאר הציבור

לא מדחיא

את היחיד לפסח שני, והואיל הטומאה דחויה היא בציבור הרי טמאין הן, ואין היחיד עושה פסח שני.

ומר

רב אדא בר אהבה -

סבר: אפילו טומאה

של שאר הציבור

נמי מדחיא

את היחיד לפסח שני.

איתמר

:

היו שלישיתן

של ישראל

זבין; ושלישיתן טהורים; ושלישיתן טמאי מתים

:

אמר רבי מני בר פטיש

:

אותן טמאי מתים אינן עושין לא את

הפסח

הראשון ולא את

הפסח

השני

, כדמפרש ואזיל.

ראשון לא עבדי

טמאי המתים, כי,

הגדילו זבין

[נתוספו להן הזבין]

על הטהורים, ד

הא

לא עבדי

הזבין

בטומאה

, ואם כן,

הוה ליה טמאי

ה

מתים

כנגד הזבין והטהורין כאחד -

מיעוטא

שאתה בא להתירם לעשות בטומאה,

ומיעוטא

הרי

לא עבדי

בטומאה

בראשון

.

ואף

בשני לא עבדי

טמאי המתים, כי לענין דחייה לפסח שני,

נצרפו

[נצטרפו]

זבין עם טמאי

ה

מתים, ד

הא

לא עבדי

הזבין

בטומאה

(\137) ו

הוו להו רובא

מישראל שאתה בא לדחותם לעשות פסח שני,

ו

הרי

רובא לא מידחו לפסח שני

, [ראה הערה ].

מתניתין:

הפסח

של היחיד

שנזרק דמו, ואחר כך נודע

שהוא

הדם [ראה הערה ]

טמא

, הרי

הציץ מרצה

עליו, והפסח כשר. ופטור מפסח שני [רש"י].

אבל אם

נטמא הגוף

של הבעלים [רש"י]

אין הציץ מרצה

.

מפני שאמרו

:

א. הנזיר צריך שיגלח את ראשו למחרת יום מלאת ימי נזרו, ומביא בו את קרבנותיו [והיא נקראת: תגלחת טהרה].

ב. נזיר שנטמא למת "בתוך" ימי נזרו, הרי זה סותר את כל הימים שנהג בהם נזירות, ונוהג שבעה ימים נזירות טומאה, ומגלח את ראשו ומביא קרבנות טומאה [והיא נקראת: תגלחת טומאה], וחוזר ומונה ימי נזירות כמספר הימים שנזר.

הנזיר

הטהור כשמביא את קרבנותיו לאחר מלאת ימי נזרו.

ועושה פסח

יחיד -

הציץ מרצה על טומאת הדם

של קרבנות הנזיר ועושה הפסח.

ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף

.

כלומר: נזיר שנטמא "בתוך" ימי נזרו, הרי זה סותר את נזרו, ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף שהיה טמא בעת הבאת קרבנותיו "לאחר" מלאת ימי נזרו.

וכן עושה פסח שהיה טמא בשעת זריקת הפסח, אינו פטור מלעשות פסח שני.

אבל שאר הקרבנות, אין טומאת הגוף של הבעלים פוסלתם מלשלח קרבנותיהם; ולהכי נקט: נזיר ועושה פסח [רש"י זבחים כג א].

אבל אם

נטמא

הגוף של הנזיר ועושה הפסח ב

טומאת התהום

[טומאה שלא היתה ידועה לשום אדם, וכפי שיתבאר], הרי

הציץ מרצה

, והיא הלכה למשה מסיני. והיינו: נזיר שנטמא בתוך ימי נזרו בטומאה שמציאותה בשעת הטומאה לא היתה ידועה לשום אדם, ולא נודע לו שנטמא בה אלא לאחר ששחטו עליו את קרבנותיו [ואפילו נודע לו קודם שנזרק הדם, הכי מסקינן בגמרא]; אין טומאה זו סותרת את נזרו, ומביא את קרבנותיו בזמנם. [ושאר פרטי טומאת התהום יתבארו בגמרא].

וכן עושה פסח שנטמא בטומאה שלא היה מציאות הטומאה ידוע לשום אדם בשעת טומאתו, ולאחר שחיטה וקודם זריקה נודע לו שנטמא בה, הרי זורקין עליו את הדם, ופטור מלעשות פסח שני, כי הציץ מרצה אפילו על טומאת הגוף בטומאת התהום מהלכה למשה מסיני.

גמרא:

שנינו במשנה: הפסח שנזרק דמו ואחר כך נודע שהוא טמא, הציץ מרצה:

ודייקינן:

טעמא דנזרק

הדם

ואחר כך נודע

שהוא טמא, הוא דהציץ מרצה.

אבל נודע

שהוא טמא

ואחר כך נזרק

, הואיל ונזרק שלא כדין, שהרי אין הציץ מרצה להתיר לזורקו לכתחילה [ראה בהערה אם הוא מדאורייתא או מדרבנן], אף בדיעבד

לא מרצה

.

ורמינהו: על מה הציץ מרצה: על הדם

שנטמא,

ועל הבשר ועל החלב שנטמא

, כדי שתועיל זריקת הדם אפילו לרבי יהושע הסובר: אם אין בשר וחלב, אין דם [רש"י לעיל טז ב].

בין

שזרקו

בשוגג

[הכי קא סלקא דעתין],

בין

שזרקו

במזיד

.

בין באונס בין ברצון

.

בין ביחיד בין בציבור

.

הרי למדנו: שהציץ מרצה, אף אם עבר וזרק את הדם אחר שנודע לו שנטמא, ודלא כדמשמע ממשנתנו?!

אמר

משני

רבינא: טומאתו: בין בשוגג בין במזיד הורצה

, כלומר: זה שאמרו בברייתא "בין בשוגג בין במזיד" לא קאי על הזריקה אלא על גוף הטומאה, ללמד, שהציץ מרצה אף אם אירעה הטומאה במזיד.

אבל

זריקתו: בשוגג

הוא ש

הורצה

, אבל אם זרקו

במזיד

משנודע לו שנטמא הרי זה

לא הורצה

, וכמו שדייקנו ממשנתנו.

רבי שילא אמר

: אין הדין כדרבינא, אלא:

זריקתו

של הדם שנטמא:

בין בשוגג בין במזיד הורצה

.

ואילו

טומאתו

של הדם:

בשוגג הורצה במזיד לא הורצה

.

ו

אלא הא דקתני

בברייתא: על מה הציץ מרצה וכו'

בין בשוגג בין במזיד

, לאו למימרא כי הציץ מרצה אף כשנטמא הדם במזיד, אלא:

הכי קאמר: נטמא

הדם

בשוגג, וזרקו בין בשוגג בין במזיד

הרי זה

הורצה

.

והא דקתני

במשנתנו:

דם שנזרק

"ואחר כך"

נודע

, ומשמע:

טעמא דנזרק ואחר כך נודע

הוא דמרצה,

אבל נודע ואחר כך נזרק, לא

מרצה; והרי זריקתו בין בשוגג בין במזיד הורצה?!

הוא הדין, דאפילו נודע ואחר כך נזרק; והאי דקתני: נזרק

"ואחר כך"

נודע

, לאו לדיוקי הא נודע ואחר כך נזרק לא, אלא

משום דבעי למתני סיפא: נטמא הגוף אין הציץ מרצה, ד

בטומאת הגוף

אפילו נזרק ואחר כך נודע לא

מרצה, משום הכי

קתני

ב

רישא נמי: נזרק

"ואחר כך"

נודע

.

שנינו במשנה:

נטמא טומאת התהום

הציץ מרצה:

בעי רמי בר חמא: כהן המרצה בקרבנותיהן

של נזיר ועושה פסח, האם

הותרה לו

טומאת הגוף כשנטמא ב

טומאת התהום

, כשם שהותרה להם כשנטמאו הנזיר ועושה הפסח עצמם בטומאת התהום,

או לא?

ומפרשינן:

מי אמרינן: כי גמירי

מהלכה למשה מסיני את היתר טומאת התהום

בבעלים

הוא דגמירי, אבל

בכהן לא גמירי

.

או דילמא: בזבחא גמירי

, כך נאמרה ההלכה: נזיר ופסח הציץ מרצה בהם על טומאת התהום, ואם כן:

לא שנא בכהן ולא שנא בבעלים?

אמר רבא: תא שמע: דתני רבי חייא: לא אמרו טומאת התהום אלא ל

טומאת

מת בלבד

, אבל שאר טומאות הגוף ואפילו של תהום לא הותרו.

והרי:

א. טומאת

"מת"

למעוטי מאי

[איזה טומאות באה הברייתא למעט]? וכי

לאו למעוטי טומאת התהום דשרץ?!

ב.

ובמאי עסקינן

, טומאתו של מי אנו באים למעט, של הבעלים או הכהן?

אי נימא בבעלים

שנטמאו בטומאת התהום דשרץ, ואנו באים למעטם מהיתר טומאת התהום?

ב.

ובמאן

[ובמי], בנזיר שנטמא או בעושה פסח שנטמא?

אי בנזיר

שנטמא בשרץ ולענין סתירת הנזירות? הרי אי אפשר לפרש כן: כי אטו טומאה ידועה של שרץ

מי מהני ביה

לסתור מנינו והבאת קרבנותיו [רש"י], עד שאתה צריך למעט שלא הותר בו טומאת התהום?!

והרי,

"כי ימות מת עליו"

הוא ד

אמר רחמנא

שיסתור מנינו, ולא טומאת שרץ.

אלא

על כרחך לפי מה שאנו באים לפרש שבבעלים עסקינן -

בעושה פסח

שנטמא אנו ממעטים טומאת התהום דשרץ שלא ירצה קרבנו.

והרי, אף כך אי אפשר לפרש:

כי:

הניחא למאן דאמר: אין שוחטין וזורקין

את הפסח,

על

בעלים

טמאי שרץ

ואף שראוי לטבול וליטהר לערב.

אם כן יש באמת לפרש, שהברייתא באה למעט, שאף טומאת התהום לא הותרה בו.

אלא למאן דאמר: שוחטין וזורקין על טמא שרץ

כיון שיכול לטבול וליטהר לערב; האיך אפשר לומר כי הברייתא ממעטת בו טומאת התהום, והרי קל וחומר הוא:

השתא טומאה ידועה

דשרץ

הותרה לו, טומאת התהום

דשרץ

לא כל שכן?!

אלא לאו בכהן

שעבודתו פסולה כשהוא טמא טומאה ידועה דשרץ - הוא שאנו ממעטים אותו מלעבוד, אף כשנטמא בטומאת התהום דשרץ.

ו

ממילא

שמע מינה: הותרה לו טומאת

התהום

דמת, ולפיכך הוצרכנו למעט בו טומאת התהום דשרץ; ונפשטה בעייתו של רמי בר חמא.

הזב שראה ראיה אחת, אין ראיה זו אלא כקרי בעלמא, והרי הוא טמא טומאת ערב.

ראה שתי ראיות צריך שימנה שבעה ימים נקיים מזיבה לטהרתו; וטובל "ביום" השביעי, והרי הוא "טבול יום" עד שייטהר בהערב שמש.

הזב בשבעת הימים עד שיטבול, הרי זה מטמא את משכבו ומושבו, ונעשין אב הטומאה לטמא אדם.

ראה זיבה באותן שבעת הימים הרי זה סותר מניינו, וצריך שבעה ימים אחרים נקיים:

ראה זיבה ביום השביעי אפילו לאחר שעבר מקצת היום ואפילו אחר שטבל, קיימא לן כרבנן שהרי זה סותר מניינו מן התורה, וצריך לספור שבעת ימים אחרים; והואיל וסתר מניינו, הרי הוא בטומאתו החמורה לטמא משכב ומושב למפרע משעת טבילתו. [ובסוגיא שלפנינו יתבאר, שיש תנאים החולקים על זה].

הזב בתוך שבעת הימים אינו יכול להביא קרבן פסח; וביום השביעי, הואיל ויכול לטבול ולכשיעריב שמשו יטהר לגמרי, דינו תלוי במחלוקת אם "שוחטין וזורקין על טמא שרץ"; ולאחר שיטבול שוחטין וזורקין עליו, לכולי עלמא, כשאר טבול יום.

ראה הזב שלוש ראיות, הרי זה סופר שבעה נקיים וצריך להביא כפרתו ביום השמיני; ולפיכך אינו יכול להביא קרבן פסח ביום השביעי שלו, שהרי מחוסר כפורים הוא ואסור באכילת קדשים, ואינו יכול לאכול את פסחו בערב.

אמר

דחי

רב יוסף: לא

כאשר אמרת, שהברייתא באה למעט טומאת התהום דשרץ שאין שייך למעטה אלא בכהנים.

אלא

לעולם בבעלים

אנו באים למעט טומאת התהום של שאר טומאות.

וב

עושה

פסח

שאף שאר טומאות פוסלות אותו מלשלח קרבנותיו.

אלא שאין אנו ממעטים טומאת התהום דשרץ, כיון שיכול ליטהר לערב; אלא

למעוטי טומאת התהום דזיבה

.

כלומר: זב בעל שתי ראיות ביום השביעי שלו - שאם לא יראה היום ויסתור מנינו, אפשר לשחוט ולזרוק עליו כעל טמא שרץ, כיון שיטהר לערב - ששחטו וזרקו עליו את הפסח, ואחר כך ראה וסתר מנינו למפרע, ונמצא שלא היה ראוי להביא קרבן פסח.

וטומאה זו שלמפרע - "טומאת התהום" היא, כיון שלא היתה טומאה זו ידועה לשום אדם, כי מי ידע שיסתור מנינו.

ובאה הברייתא למעט, שאף שלא נודעה טומאתו, וטומאת התהום היא, מכל מקום אין הציץ מרצה, כיון שאינה טומאת מת.

ותמהינן עלה:

ו

כי אטו

טומאת התהום דזיבה לא מרצה?!

והתניא

:

לפי מה דקיימא לו כרבנן, ובמקצת הדברים נחלקו תנאים בסוגייתנו:

אשה שראתה דם הרי היא "נדה", וטמאה שבעת ימים, וטובלת לאחריהם וטהורה.

לאחר שבעה ימים מתחילת ראייתה, הרי היא עומדת בי"א ימי זיבה; וכך הוא דינה באותן הימים:

ראתה בימים אלא שלוש ראיות בשלשה ימים רצופים זה אחר זה, הרי היא "זבה גדולה"; וסופרת שבעת ימים נקיים כזב; וביום השמיני מביאה את קרבנותיה.

ראתה יום אחד, הרי זו "זבה קטנה", וצריכה להיות "שומרת יום כנגד יום", כלומר: צריכה שתספור יום אחד נקי בלבד; וטובלת ביום השימור ונטהרת בהערב שמש:

בין זבה קטנה ובין זבה גדולה קודם שטבלו, הרי הן מטמאין משכב ומושב כזב.

שומרת יום כנגד יום שראתה דם לאחר שעבר מקצת יום השימור שלה, ואפילו אחר שטבלה, הואיל ולא היה כל יום השימור נקי, צריכה היא שתשמור יום אחר מחמת ראייתה הקודמת [כזב וזבה שראו באמצע מניינם או ביום השביעי], ולפיכך, הרי היא בטומאתה לטמא משכב ומושב למפרע משעת טבילתה.