Pessa'him 7a — le Talmud en français

ועדיין מקשינן:

וניבטליה בשית,

שיתקנו חכמים שכל אדם יבטל את החמץ בלבו בתחילת שעה ששית, שאז הוא עסוק בשריפתו, וזה מהוה סימן גדול עבורו שלא ישכח לבטל אז את החמץ?

ומשנינן:

כיון

שבאותה שעה כבר חל

דאיסורא דרבנן עילויה,

שמתחילת שעה ששית נאסר החמץ בהנאה מדרבנן,

כ

איסור הנאה

דאורייתא דמיא

, ושוב החמץ

לאו ברשותיה קיימא, ולא מצי מבטיל

ליה.

וראיה לכך שמאז שהחמץ נאסר בהנאה אפילו רק מדרבנן, כבר הוא אינו שלו.

דאמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף אמר רב: המקדש

אשה בחמץ בערב פסח

משש שעות ולמעלה

מתחילת שעה ששית -

אפילו

אם קידש

בחיטי קורדניתא,

חטים קשות מאוד, ואף על פי כן אם נפלו עליהם מים ובאו לחשש חימוץ,

אין חוששין לקידושין

אלו, לפי שכבר החטים אינם שלו באותה שעה. הרי שמתחילת שעה ששית כבר נחשב החמץ כדבר שאינו שלו למרות שהוא אסור רק מדרבנן. ולכן אי אפשר לבטלו באותה

שעה. ומקשינן:

ו

כי

לבתר

זמן

איסורא

דחמץ שוב

לא מצי מבטיל ליה?

והרי מצינו שאפילו בזמן שהוא אסורמדאורייתא אפשרלבטלו -

והא תניא: היה יושב בבית המדרש, ונזכר

שיש לו חמץ בתוך ביתו

, הרי הוא

מבטלו

בלבו

.

אחד

[בין] ב

שבת ואחד

[ובין] ב

יום טוב

עושה כן!

והשתא תקשי:

בשלמא

ב

שבת, משכחת לה

שיכול לבטלו קודם שהוא נאסר. ו

כגון, שחל ארבעה עשר

בניסן

להיות בשבת,

והוא מבטלו קודם שעה ששית, שעדיין הוא מותר בהנאה.

אלא

ב

יום טוב

של פסח, כיצד יכול לבטלו, הרי

בתר

זמן

איסורא הוא!?

אלא ודאי מוכח מכאן שגם לאחר זמן איסורו של החמץ אפשר לבטלו!

ומשנינן:

אמר רב אחא בר יעקב

: לעולם אי אפשר לבטל חמץ לאחר שהוא אסור. ו

הכא בתלמיד שיושב לפני רבו

ביום טוב

עסקינן

.

ונזכר שיש

לו

עיסה מגולגלת בתוך ביתו

שעדיין לא החמיצה,

ו

הוא

מתיירא שמא תחמיץ

. ומפני אימת כבוד רבו אינו יכול לקום מלפניו וללכת הביתה ולאפותה. הלכך

קדים ומבטיל ליה

כאן, בבית המדרש,

מקמיה

[לפני]

דתחמיץ

. ואז ודאי הוא יכול לבטלה, שהרי עדיין היא מותרת באכילה ונחשבת שלו.

ומביאה הגמרא ראיה:

דיקא נמי

שמדובר בעיסה שעדיין לא החמיצה.

ד

הא

קתני

"היה יושב בבית המדרש"

, ומשמע שלכן הוא מבטלה בלבו, מפני שאינו יכול לקום מלפני רבו, ולולי כן היה היה הולך לביתו ואופה את העיסה בטרם תחמיץ. כי אם היה מדובר בחמץ גמור, מדוע נקטה הברייתא שהיה יושב בבית המדרש, הרי אפילו אם היה יושב בביתו, גם אין בידו לעשות יותר מאשר לבטל את החמץ.

ומסקינן:

שמע מינה!

אמר רבה בר רב הונא אמר רב: הפת שעיפשה

ואין ניכר עליה אם היא חמץ או מצה,

כיון שרבתה מצה

שבאותו ארגז שנמצאה הפת השתמשו במצה יותר מבחמץ, הרי היא

מותרת

בפסח, כי הולכים אחר הרוב שהיה מצה.

והוינן בה:

היכי דמי?

אילימא דידע בה

בפת זו

דחמץ היא

. אם כן, אף

כי רבתה מצה

בארגז זה

מאי הוי?

והרי היא חמץ, ואיך היא מותרת?

אלא

בהכרח, מדובר

דלא ידעינן בה אי חמץ הוא אי מצה הוא

. אם כן,

מאי אריא

שהיא מותרת רק

כי רבתה מצה?

הרי

אפילו כי לא רבתה מצה,

אלא נשתמשו שם כל השנה בחמץ יותר ממצה,

נמי

מותרת אותה הפת שנמצאה בתוך הפסח, כי

ניזיל בתר בתרא,

נלך אחר השימוש האחרון שנעשה בתוך אותו ארגז, שבודאי היה במצה?

מי לא תנן

שהולכים אחר השימוש האחרון?

דתנן:

מעות שנמצאו

בירושלים

לפני סוחרי בהמה, לעולם

הם בחזקת כסף

מעשר

שני, כי רוב הבהמות הניקנות בירושלים נקנות מכסף מעשר שני.

[פירות מעשר שני מותרים באכילה רק בירושלים. ומי שיש בידו פירות מעשר שני וקשה לו להעלותם לירושלים, יכול לחלל את המעשר שני על כסף, והפירות נעשים חולין, והכסף נתפס בקדושת מעשר שני.

והוא מעלה את הכסף לירושלים, וקונה בהם דברי מאכל, ושוב מתחללת קדושת המעשר שני שבכסף על המאכלים, והכסף יוצא לחולין.

ולפי שלא היו מספיקים עולי הרגלים להוציא את כל הכסף של מעשר שני שבידם בעודם בירושלים, היו נותנים את יתר הכסף לבני העיר תמורת איזו טובת הנאה, והם היו משתמשים בו במשך כל השנה בקדושת מעשר שני.

ועיקר השימוש בכסף מעשר שני היה בקנית בהמות כדי להקריב אותם לקרבן שלמים. [שדורשים גזירה שוה "שם שם", מעשר שני משלמים].

וכל זמן שיש לאדם בירושלים כסף מעשר שני, הוא אינו קונה בהמות מכסף חולין שבידו, אלא הוא מוציא את כסף המעשר על הבהמות ומקריב אותם שלמים.

ומאחר שרוב הבהמות שבירושלים ניקנות מכסף מעשר שני, ממילא רוב הכסף שנמצא לפני סוחרי הבהמות שנפל מידי הבאים שם לקנות, הוא כסף מעשר שני. ואף על פי שאפשר הדבר שהכסף נפל מהמוכר לאחר שנקנו בהם הבהמות, וכבר נתחללה הקדושה מהכסף על הבהמות, מכל מקום, ספק הוא, וספק איסורא לחומרא]. ואם נמצאו המעות

בהר הבית

, לעולם בחזקת

חולין

הן. ואפילו בתוך הרגל, שאז רוב הכסף בירושלים הוא ממעשר שני בגלל עולי הרגלים שמביאים את כסף המעשר שני שלהם, בכל זאת אין חוששים שמא הוא כסף מעשר שני, לפי שהולכים אחר רוב השנה, ואומרים שמן הסתם הכסף נפל עוד לפני הרגל, שאז רוב הכסף בעיר הוא חולין.

ומעות שנמצאו

בירושלים

אם נמצאו

בשעת הרגל

, הרי הן

מעשר

, לפי שרוב הכסף שבירושלים בשעת הרגל הוא כסף מעשר שני.

ואם נמצאו המעות בירושלים

בשאר ימות השנה

, הרי הן

חולין.

לפי שאז רוב הכסף בעיר הוא חולין.

ואמר רב שמעיה בר זירא: מאי טעמא

אם נמצאו המעות בשעת הרגל הם מעשר, ואין אומרים שמן הסתם עוד לפני הרגל נפלו, והם חולין, כמו בנמצאו בהר הבית?

הואיל ושוקי ירושלים עשויין להתכבד

[לטאטא]

בכל יום

מפני הטיט. ואם היה הכסף נופל לפני הרגל, היו מוצאים אותו האנשים שמטאטים את השוק ולוקחים אותו לעצמם. אלא ודאי שבשעת הרגל עצמו נפל הכסף.

אבל הר הבית אינו עשוי להתכבד בכל יום, משום שהוא משופע והרוח מכבדתו מעפר. וגם משום שאין אדם נכנס להר הבית באבק שעל רגליו. ולכן אפשר שהכסף שנמצא בתוך הרגל נפל עוד לפני הרגל ונשאר שם עד עתה.

ומסקינן את הקושיא:

אלמא, אמרינן

הואיל ומעות הם דבר העשוי להתכבד,

קמאי קמאי אזלי ליה,

המעות הראשונות שנפלו קודם הרגל כבר ניטלו מכאן,

והני,

המעות שנמצאו עתה בירושלים, מעות,

אחריני נינהו,

שנפלו ברגל עצמו.

אם כן,

הכא נמי

בפת שנמצא בפסח בתוך הארגז,

נימא,

מן הסתם, בארגז שמניחים בו דברי מאכל,

קמא קמא אזיל,

לוקחים קודם את האוכל שהושם בו תחילה, כדי שלא יתעפש. וכל שכן בערב פסח, שמן הסתם הוא בדק את הארגז ופינה ממנו את החמץ.

והאי,

הפת הזו שנמצאה עתה בפסח,

דהאידנא הוא

, ודאי היא מהפת שהושם היום בארגז, דהיינו מצה. ומדוע אנו מתירים אותה רק באופן שנשתמשו בארגז, מצה יותר מחמץ?

ומשנינן:

שאני הכא,

בפת שעיפשה,

דעיפושה מוכיח עילויה

שכבר נמצאת בארגז ימים רבים עוד מלפני פסח, ובודאי היא חמץ.

ומקשינן:

אי עיפושה מוכיח עילויה,

שמימים רבים הונחה כאן,

כי רבתה מצה, מאי הוי?

הרי ודאי חמץ היא!

ומתרצינן:

אמר רבה: לא תימא

בדברי רב

"שרבתה מצה", אלא אימא

"שרבו ימי

מצה"

עילויה,

שנמצאה הפת לאחר שכבר עברו כמה מימי הפסח, ואף אם היא מצה, כבר ראויה היתה להתעפש במשך ימים אלו. ואם כן, שוב הולכים בתר בתרא, שודאי נשארה מפסח ומצה היא.

ושוב מקשינן:

אי הכי, פשיטא

שהיא מצה ואין כאן ספק כלל שמא היא חמץ, שהרי ודאי בדק את הארגז מחמץ בערב פסח!?

ומשנינן:

לא צריכא,

אלא

דעיפושה מרובה

שהפת נראית מעופשת מאוד.

מהו דתימא, כיון דעיפושה מרובה, איגליא מילתא דודאי

מלפני הפסח היא, ו

חמץ מעליא היא

.

קא משמע לן, כיון שרבו ימי מצה עילויה,

שכבר עברו כמה מימי הפסח עליה,

אמרינן, כל יומא ויומא

מימי הפסח

נהמא חמימא,

מצה חמה,

אפה, ושדא עילויה

, והניחה עליה,

ו

מחמת כן

עפשה טפי,

ולא בגלל שהיא עוד מלפני פסח. ומקשינן על המשנה של מעות שנמצאו בירושלים:

ומי אזלינן בתר בתרא?

והא תניא: רבי יוסי בר יהודה אומר: תיבה שנשתמשו בה

ל

מעות חולין ו

גם ל

מעות מעשר

שני. ונמצאו בה מעות ואין יודעים אם חולין הן או מעשר. הרי

אם רוב

המעות שהונחו בה היו מכסף

חולין

, אנו תולין שמעות אלו

חולין

. ו

אם רוב

המעות עד עתה היו

מעשר

, אנו תולין שגם מעות אלו הן

מעשר

.

ו

אי אמרת שהולכים בתר בתרא,

אמאי

הולכים כאן אחר הרוב?

ליזיל בתר בתרא,

נבדוק איזה מעות הונחו בתיבה באחרונה, ולפי זה נחליט אם הן מעות מעשר או חולין?

[שמן הסתם מקפידים לא להשתמש יחד מעשר וחולין, כדי שלא יתערבו. אלא מסלקים קודם את המין האחד לפני שמכניסים את המין השני].

ומשנינן:

אמר רב נחמן בר יצחק: הכא במאי עסקינן, כגון, שנשתמשו בה

בתיבה

מעות חולין ומעות מעשר

, אך

ואין

הוא

יודע איזה מהן

נשתמש בה

בסוף

, וכיון שאי אפשר ללכת אחר בתרא, הולכים אחר הרוב.

רב זביד אמר

: הכא במאי עסקינן,

כגון,

שנשתמשו בה

למעות מעשר ולמעות חולין בעת ובעונה אחת, באופן שהפריד ביניהם ועשה

ציבורין ציבורין,

ערימה נפרדת של מעשר בזוית זו וערימה אחרת של חולין בזוית זו. ולאחר שנטל את הציבורין, נמצאו בה מעות ואין יודעים מאיזה ציבור הם נשארו. ומאחר שהשתמשו בהם ביחד, אין כאן "בתרא", ולכן הולכים אחר הרוב.

רב פפא אמר

: הכא במאי עסקינן,

כגון, דאשתכח

ו המעות

בגומא

שבתיבה, שאין לומר "זיל בתר בתרא", כי שמא המעות האלו נשארו מקודם, משום שבעל הבית לא הבחין בהם בגלל שהיו המעות מוסתרות בתוך הגומא.

אמר רב יהודה: הבודק

את החמץ,

צריך שיברך

קודם לבדיקתו, ככל המצוות שמברכים עליהן קודם עשייתן.

והוינן בה:

מאי מברך?

באיזה נוסח מברכים?

רב פפי אמר משמיה דרבא

: מברך "אשר קדשנו במצוותיו וצונו

לבער חמץ"

.

רב פפא אמר משמיה דרבא

: מברך "וצונו

על ביעור חמץ"

.

[ביעור משמעותו, גם בדיקה. רש"י].

ומבארינן:

ב

נוסח של

"לבער

חמץ"

כולי עלמא לא פליגי, דודאי

שאפשר לברך. כי לשון זה

להבא משמע,

שהוא מברך על הביעור שעתיד לעשות לעשות לאחר מכן. והרי צריך לברך קודם עשיית המצוה.