Pessa'him 4a — le Talmud en français

רב, בר אחוה דרבי חייא,

בן אחיו של רבי חייא היה,

ו

גם

בר אחתיה,

בן אחותו. שאייבו [אביו של רב] היה אחיו של רבי חייא מן האב, ו"אימא" [אמו של רב], היתה אחותו של רבי חייא מן האם.

כי סליק,

כאשר עלה רב מבבל

להתם,

לארץ ישראל, והגיע אל רבי חייא,

אמר ליה, שאלו

רבי חייא: האם

אייבו

אביך עדיין

קיים

[חי]?

אמר ליה

רב: וכי

אימא קיימת!?

כלומר, עד שאתה שואלני על אבי, יש לך לשאול על אמי, שאף היא אחותך. ורמז לו בכך שאביו מת. ולא רצה לומר לו כן בפירוש, משום "מוציא דבה הוא כסיל".

ושוב

אמר ליה

רבי חייא: ו

אימא

אחותי, האם היא עדיין

קיימת?

אמר ליה

רב: וכי

אייבו

קיים,

עד שאתה שואלני על אמי!?

ושוב רמז לו שאף אמו מתה.

אמר ליה

רבי חייא

לשמעיה,

למשמשו:

חלוץ לי מנעלי,

כדי לנהוג אבילות על אחי ואחותי.

והוליך כלי אחרי לבית המרחץ!

ונתכוין באמירה זו ללמד הלכה לתלמידים, כמבואר מיד.

שמע מינה

מדברי רבי חייא,

תלת,

שלש הלכות:

א. מזה שאמר לו "חלוץ לי מנעלי" -

שמע מינה: אבל אסור בנעילת הסנדל.

ב.

ו

מזה שאמר לו שיוליך מיד את כליו אחריו לבית המרחץ -

שמע מינה

: אבילות על

שמועה רחוקה,

שהגיעה השמועה על המיתה לאחר שכבר עברו שלשים יום,

אינה נוהגת אלא יום אחד

בלבד. ואין צריך לנהוג אבילות כל שבעה ימים. שהרי אבל אסור ברחיצה, ורבי חייא לא המתין שבעה ימים.

ג.

ושמע מינה

שאפילו באותו היום אין צריך לנהוג אבילות בכולו, אלא די בשעה אחת ממנו, משום ש

מקצת היום ככולו.

שהרי רבי חייא רחץ כבר באותו יום, ולא המתין עד למחר.

ומביאה הגמרא מעשה ב

ההוא

גברא,

ד

כל אימת שהיה לו דין ודברים עם חבירו, הוה

אמר

ליה:

דונו דיני,

בוא עמי לדין! שלא רצה לשמוע לאף אחד, אלא רק ללכת לבית דין.

אמרי

[אמרו] עליו: כיון שהוא רגיל לומר כך,

שמע מינה: מ

שבט

דן קאתי,

שמוצאו משבט דן,

דכתיב

ביה [בראשית מט טז]

"דן ידין עמו, כאחד שבטי ישראל"

.

ההוא

גברא

דהוה קא אזיל ואמר,

שהיה רגיל תמיד לומר

"אכיף ימא אסיסני ביראתא"

, אם היתה לי אפשרות לבנות ארמונות, הייתי בונה אותם רק על שפת הים. שתמיד היה משבח את שפת הים.

בדקו

,

ואשכחוהו דמ

שבט

זבולון קאתי

.

דכתיב

ביה [שם יג]

"זבולון לחוף ימים ישכון"

.

שנינו במשנה: אור לארבעה עשר בודקין את החמץ.

והוינן בה:

והשתא, דקיימא לן,

שהסקנו לעיל במחלוקת רב הונא ורב יהודה,

דלכולי עלמא

"אור"

אורתא הוא,

וזמן בדיקת חמץ הוא בליל ארבעה עשר. מדוע באמת צריך להקדים את הבדיקה מהלילה?

מכדי

, שהרי

בין לרבי יהודה ובין לרבי מאיר,

שנחלקו במשנה לקמן [יא ב] מאימתי אסרו חכמים לאכול חמץ בערב פסח, מדאורייתא כולם מודים ש

חמץ אינו אסור

באכילה [ו"בבל יראה"]

אלא משש שעות ולמעלה,

לאחר שעברו שש שעות מהיום בערב פסח.

ו

אם כן,

נבדוק בשית,

בתחילת שעה ששית, ויבער את החמץ מיד לפני סוף השעה הששית, שהוא זמן איסורו מן התורה.

בשלמא אם "אור" הוא יממא, יש לומר שאכן זו היא כוונת המשנה, שיבדוק בשעה הששית. אבל מאחר שאמרנו שלכולי עלמא בודקים את החמץ בלילה, קשה, מדוע צריך להקדים מהלילה?

וכי תימא,

לכן מקדימים את הבדיקה מהלילה, משום ש

זריזין מקדימין למצות

. אם כן,

נבדוק מצפרא,

היה די להקדים את הבדיקה לבוקר יום ארבעה עשר, ותתקיים בכך ההקדמה לזריזים.

ד

הא

כתיב

במצות מילה [ויקרא יב ג]

"וביום השמיני ימול בשר ערלתו"

.

ותניא

עלה:

כל היום כולו כשר למילה

.

אלא שזריזין מקדימין למצות,

ומלין בבקר, כמו שמצינו בעקידת יצחק

שנאמר

[בראשית כב ג]

"וישכם אברהם בבקר"

, שלא המתין עד הנץ החמה אלא נזדרז להשכים מעלות השחר.

ואף על פי כן לא הקדים מהלילה. הרי שאף זריזין לא מקדימים רק מהבקר. ומדוע צריך להקדים ולבדוק חמץ מליל ארבעה עשר?

ומשנינן:

אמר רב נחמן בר יצחק

: לכן תיקנו חכמים להקדים מהלילה, כדי שבדיקת החמץ תהא

בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם

.

ו

כן משום שבלילה

אור הנר יפה לבדיקה

, שאילו ביום, הנר אינו מאיר, אלא מחשיך.

אמר אביי

: הואיל וצריך לבדוק דוקא בלילה,

הלכך, האי צורבא מרבנן לא לפתח בעידניה,

לא יתחיל בלימודו, אם קבע עתו לתורה בלילות,

באורתא דתליסר דנגהי ארביסר,

במוצאי שלשה עשר שהוא אור לארבעה עשר, דהיינו, ליל בדיקת חמץ. כי

דלמא משכא שמעתיה,

שמא ימשך בלימודו,

ואתי לאימנועי ממצוה

של בדיקת חמץ.

בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק: המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר

בניסן,

על מי לבדוק

את הבית מחמץ? האם

על המשכיר לבדוק

, משום

דחמירא

החמץ שבבית

דידיה הוא

.

או דלמא, על השוכר לבדוק

משום

דאיסורא

החמץ

ברשותיה קאי

שהרי עתה הבית שלו, למשך זמן השכירות. ופשטינן:

תא שמע

מהא דתניא:

המשכיר בית לחבירו, על השוכר לעשות לו מזוזה

. הרי מצינו שמצוה הקשורה לבית מוטלת על השוכר. ואם כן, גם בדיקת חמץ מוטלת עליו.

ודחינן את הראיה:

התם,

במזוזה, לכן היא מוטלת על השוכר, כי

הא אמר רב משרשיא: מזוזה חובת הדר היא

. מי שדר בבית הוא החייב במזוזה, לפי שהמזוזה משמרתו. וגם משום שנאמר "על מזוזות ביתך", ודרשינן "ביתך" היינו "ביאתך", שהחיוב מוטל על מי שבא ויוצא בבית. אבל

הכא,

בדיקת חמץ, שכל חיובה אינו אלא מדרבנן, שהרי מן התורה די שיבטל את החמץ בלבו כדי שלא יעבור עליו באיסור "בל יראה", יש להסתפק,

מאי,

מה הוא הדין, על מי הטילו חכמים טורח זה?

אמר להו רב נחמן בר יצחק: תנינא

בברייתא:

המשכיר בית לחבירו

-

אם עד שלא מסר לו

את

מפתחות

הבית לשוכר, כבר

חל

ליל

ארבעה עשר, על המשכיר לבדוק,

משום שמסירת המפתח הוא קנין השכירות. וכיון שבתחילתליל ארבעה עשר בשעה שחלה חובת הבדיקה, עדיין לא מסר המשכיר את המפתחות לשוכר, והבית היה עדיין ברשותו, הרי חלה עליו החובה לבדוק. ושוב אינו נפטר ממנה, גם אם למחרת הוא ימסור את המפתחות לשוכר.

ואם משמסר לו

את ה

מפתחות חל ארבעה עשר

, שמסר לו את המפתחות בי"ג,

על השוכר לבדוק,

משום שבתחילת זמן הבדיקה כבר היה הבית ברשותו, וחלה עליו חובת הבדיקה.

בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק: המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר

בניסן בבקר, והשוכר אינו ידוע אם המשכיר בדק אתמול בערב את הבית או לא. האם

חזקתו בדוק,

שאנו מניחים כי ודאי המשכיר קיים מצות בדיקת חמץ אתמול, שהרי אמרנו שבאופן כזה החובה מוטלת עליו.

או

דלמא

אין חזקתו בדוק,

והשוכר צריך לבדוק עתה את החמץ?

והוינן בה:

למאי נפקא מינה

בבעיא הזאת אם חזקתו בדוק או לא?

לישייליה,

ישאל את המשכיר אם הוא בדק או לא?

ומשנינן: הכא במאי עסקינן,

דליתיה להאי דלשיוליה,

שהמשכיר אינו נמצא כאן, ולכן אי אפשר לשאול אותו האם הוא בדק או לא. ולכן אנו מסתפקים,

לאטרוחי להאי, מאי?

האם הטריחו חכמים את השוכר לבדוק מספק, או לא?

אמר להו רב נחמן בר יצחק: תניתוה,

שנינו הלכה זאת בברייתא. דתניא,

הכל נאמנים

להעיד ביום ארבעה עשר בניסן

על ביעור חמץ

שבית זה בדקוהו בעליו אמש.

אפילו נשים, אפילו עבדים, אפילו קטנים!

ומדייקת הגמרא:

מאי טעמא מהימני?

מדוע הם נאמנים להעיד על כך, והלא הם פסולים לעדות?