Pessa'him 46b — le Talmud en français

אמר רבי יהושע

: אף אם תחמיץ החלה, לא יעבור על שום איסור בכך. כי

לא זה הוא חמץ שמוזהרין עליו ב"בל יראה"

וב"בל ימצא"

.

לפי שחלה היא ממתנות כהונה, והיא שייכת לשבט הכהנים, ואינה ממונו של בעל העיסה המפריש אותה, ואף אינה ממון מוחלט של הכהנים, שהרי עדיין לא קיבלוה לידם.

ולאור זאת אפשר להסביר את דברי רבי יהושע בשני אופנים:

א. אין אדם מישראל עובר על המצאות חמץ של ישראל אחר ברשותו.

ולכן אין בעל העיסה עובר על השהיית החלה המחומצת ברשותו, היות שהיא שייכת לכהנים ואין הוא בעליה.

וכמו כן אין הכהנים עוברים עליה מפני שעדיין לא קיבלוה, ואין היא נחשבת לחמץ הנמצא ברשותם של הכהנים.

ב. לעולם עוברים בבל יראה גם על חמץ השייך לישראל אחר.

אך כל זה אם יש לחמץ בעלים מוחלטים.

אבל לחלה אין בעלים מוחלטים, שהרי היא שייכת לשבט הכהנים ולא לכהן מסוים, ועדיין לא הגיעה לידיו. ולכן אמר רבי יהושע שלא זה החמץ שמוזהרים עליו, כי על חמץ שאין לו בעלים מוחלטים אין עוברים בבל יראה, לא הכהנים שהם הבעלים הבלתי מוחלטים, ולא הישראל המשהה ברשותו חמץ שאין לו בעלים מוחלטים [עיין היטב בלשונו של רש"י!] .

אלא, מפרישתה

לחלה,

ומניחתה עד הערב

. ואז ישרפנה.

ואם החמיצה

החלה -

החמיצה,

ואין בכך כלום.

גמרא:

שנינו במתניתין: רבי אליעזר אומר: לא תקרא לה שם עד שתאפה.

אמר רבי יהושע: לא זה הוא חמץ שמוזהרין עליו ב"בל יראה" וב"בל ימצא".

והוינן בה:

לימא

רבי אליעזר ורבי יהושע -

ב

הגדרת הבעלות הנובעת מהזכות של

טובת הנאה

בממון,

קמיפלגי

.

כי למרות שמתנות כהונה בעיקרן הן ממון הכהנים, ולמרות שאסור לישראל לקבל ממון מהכהן עבור נתינת המתנות, בכל זאת זכאי הישראל להפיק ריוח ממוני מועט מהמתנות.

שהרי בידו של הישראל ליתן את מתנות הכהונה לאיזה כהן שיבחר בו.

וכמו כן רשאי ישראל אחד לומר לישראל חבירו: קח לך סלע, ובשכר זאת תן את כל תרומותיך לנכדי, בן בתי, שהוא כהן.

ונמצא, שיש לישראל הזדמנות לקבל ממון עבור זכותו להחליט לאיזה כהן הוא יתן את המתנות, ודבר זה נקרא "טובת הנאה".

ובמשמעות הבעלות הנובעת מטובת הנאה זו נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע.

רבי אליעזר סבר: טובת הנאה

שיש לישראל בחלה זו, מחשיבה כאילו יש לו בה בעלות מסוימת של

ממון

.

ומכח הבעלות המסוימת הזאת הוא עובר עליה ב"בל יראה". כי די בבעלות מסוימת שכזאת כדי לקרוא בחמץ הזה - "שלך" אי אתה רואה.

ולכן סובר רבי אליעזר כי אין לעיסה תקנה אחרת, אלא רק לקרות לה שם חלה לאחר האפיה.

ורבי יהושע סבר: טובת הנאה אינה ממון

. שאין הזכאות הזאת מגדירה את הישראל כמי שיש לו בעלות מסוימת בחלה. הלכך, אינו עובר עליה בפסח.

ודחינן:

לא

בהכי פליגי.

אלא,

דכולי עלמא סברי

ש

טובת הנאה אינה ממון.

והכא ב

הגדרת הבעלות מכח האפשרות הנקראת

"הואיל"

-

קמיפלגי.

דרבי אליעזר סבר

כי למרות שעתה אין החלה נחשבת ממון ישראל, מכל מקום חשובה היא כשלו לענין "בל יראה", היות ו

אמרינן

"הואיל

ואי בעי איתשיל עלה"

-

ממוניה היא!

.

והיינו, שנחשבת החלה לממונו משום שבידו להפקיע ממנה את שם החלה ולהשיבה לבעלותו.

אפשרות זו קיימת על ידי שישאל עליה אצל חכם, ויעקור את שם החלה שחל בדיבורו. כי כשם שחכם מתיר את הנדר, כן הוא מפקיע כל קדושה שנעשית על ידי דיבור בפה, כהקדש ותרומה וחלה.

ועל ידי ה"שאלה", חוזרת העיסה -

א. להיות טבל.

ב. לבעלות הישראל. .

ולכן, עוד קודם שנשאל על הפרשת החלה קרינן בה "שלך אי אתה רואה" .

ולכן, לדעתו מותר לאפות מן העיסה לחמים לחמים, על אף שאחד מן הלחמים אינו ראוי לאכילה כיון שהוא עתיד להיות מופרש לחלה טמאה.

שהרי בכל לחם אפשר לומר שלא זה הלחם שיופרש לחלה, וגם אם הוא יופרש לחלה הרי בידו להשאל עליה.

והואיל ובידו להשאל עליה ולהחזירה להיות חולין, ולהתירה להאכל בטומאה קרינן בה כבר עתה כאילו היא ראויה לאכילה. ולכן אפייתה - מלאכת "אוכל נפש" היא.

ומה שאמר רבי אליעזר "לא תקרא לה שם עד שתאפה", אינו אלא לרווחא דמילתא. שכל היכא שאפשר לאפות ביום טוב בלא להשתמש בהיתר "הואיל" עדיף טפי, שלא להזדקק להיתר זה.

וכיון שסבר רבי אליעזר שאפשר להפריש חלה אחת על כל הלחמים אף לאחר האפיה [על ידי שמצרף את כולם בסל אחד ], לא יקרא לה שם עד לאחר האפיה.

ורבי יהושע סבר: לא אמרינן

"הואיל

ואי בעי מיתשיל עלה" - ממוניה היא. אלא, כל זמן שלא נשאל בפועל, עדיין חלה היא, ואינה ממונו. ולא קרינן בה "שלך אי אתה רואה". הלכך אינו עובר על חימוצה.

אך אסור לו לעשות מהעיסה לחמים ולאפותם, היות ואחד מן הלחמים אינו ראוי לאכילה כי הוא עתיד להיות מופרש כחלה טמאה, שדינה לשריפה, ולא אמרינן הואיל שהוא יכול להשאל עליה הרי היא כאילו ראויה לאכילה.

ומביאה הגמרא ענין נוסף שנחלקו בו אמוראים בענין "הואיל".

איתמר: האופה מיום טוב ל

צורך יום

חול

-

רב חסדא אמר: לוקה

על עשיית מלאכה ביום טוב, לפי שלא הותרה מלאכת אוכל נפש אלא רק לצורך יום טוב, ולא לצורך חול. וכיון שכבר גמר לאכול את סעודת היום טוב, שוב אין הפת שאופה עתה עומדת להאכל בו ביום.

רבה אמר: אינו לוקה

, שהרי עומדת הפת הזאת להאכל ביום טוב עצמו. ומפרשת הגמרא את יסוד מחלוקתם:

רב חסדא אמר

"לוקה"

, כי הוא סובר שלא

אמרינן

"הואיל ומיקלעי ליה אורחים

ביום טוב,

חזי ליה"

. אלא, כיון שבפועל אין מצויים לו אורחים, לא חשיבה האפייה צורך יום טוב, אלא צורך חול. ו

רבה אמר

"אינו לוקה"

,

דאמרינן: הואיל

ואילו מיקלעי ליה אורחים ביום טוב, ראויה הפת הזאת להאכל על ידם בו ביום, לכן חשובה אפייתה כצורך יום טוב.

אמר ליה רבה לרב חסדא: לדידך, דאמרת

"לא אמרינן הואיל"

-

היאך אופין מיום טוב ל

צורך ה

שבת

הסמוכה לו?

בשלמא לדידי, שאני סובר דאמרינן "הואיל ואילו מיקלעי ליה אורחים ביום טוב", נמצאת האפיה צורך אותו היום.

אלא לדידך - מאי איכא למימר?

אמר ליה

רב חסדא: התירו לאפות מיום טוב לשבת,

משום עירובי תבשילין!

שמניחים מערב יום טוב, פת ותבשיל לצורך השבת, והוא קרוי "עירוב תבשילין". שעל ידי שהתחיל להכין את צורכי השבת עוד בערב יום טוב, התירו לו להמשיך בהכנתם אף ביום טוב, שאין זו תחילת ההכנה אלא המשכה.

וגם רבה ידע את הדין של עירובי תבשילין.

אלא ששאלתו היתה על יסוד ההיתר של האפיה מדאורייתא, כי ההיתר של עירוב תבשילין, שאינו אלא מדרבנן, בא להתיר איסורים מדרבנן, ואינו יכול להועיל לאיסור תורה.

ותשובתו של רב חסדא, לפי הבנתו של רבה, היתה, שתקנת עירוב תבשילין מועילה אפילו כדי להתיר איסור תורה.

ועל כך תמה רבה:

אמר ליה רבה:

ו

כי

משום עירובי תבשילין

, שאינם אלא תקנת חכמים,

שרינן

בישול מיום טוב לשבת שהוא

איסורא דאורייתא!?

אמר ליה

רב חסדא: לא לזאת כיוונתי.

אלא,

מדאורייתא צורכי שבת נעשין ביום טוב

אף בלא עירוב תבשילין!

שהרי כתיב "אך אשר יאכל לכל נפש, הוא לבדו יעשה לכם". וכשם שלצורך יום טוב הותרה מלאכת אוכל נפש ביום טוב, כן הותרה לצורך השבת. לפי ששבת ויום טוב קדושה אחת הן, לפי שגם יום טוב קרוי "שבת".

ו

הא שאין אופים מיום טוב לשבת,

רבנן הוא דגזרו ביה גזירה שמא

אם נתיר לאפות ביום טוב לשבת,

יאמרו

גם ש

אופין מיום טוב לחול

. ולצורך חול, ודאי איסור דאורייתא הוא.

וכיון דאצרכוה רבנן

לעשות

עירובי תבשילין

מערב יום טוב,

אית ליה היכרא

לבישול זה, שדוקא משום שהוא צורך השבת התירוהו. ושוב לא יבואו להתיר אף מיום טוב לחול.

איתיביה

רבה לרב חסדא מהא דתניא:

בהמה המסוכנת

, שאם לא ישחטנה בו ביום, תתנבל ותיאסר באכילה -

לא ישחוט

אותה ביום טוב

אלא

אם כן נשאר עדיין זמן במשך היום שיש בו

כדי שיכול לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום

.

כלומר, אפילו אם נותר מהיום רק זמן מועט כדי לאכול את אותו הכזית על ידי צלי [שהוא המהיר שבבישולים], מותר לשוחטה. דבכהאי גוונא חשיבא השחיטה כצורך יום טוב. אבל אם אין שהות ביום לאכול ממנו כלום, צורך חול הוא, ואסור.

ומשמע, שדי בכך שמבחינת הזמן הוא

יכול לאכול

ממנה כזית. ו

אף על גב דלא בעי

[שאינו צריך]

למיכל

ממנה בפועל, נמי חשיב צורך יום טוב.

ואסיק רבה לקושייתו:

בשלמא לדידי, דאמרי

"הואיל"

, אף הכא אמרינן

הואיל ואי בעי למיכל

בו ביום

מצי אכיל

. ו

משום הכי ישחוט

, כי לא צריך שיהיה צורך היום בפועל, אלא די בכך שיש אפשרות לאוכלו בו ביום.

אלא לדידך, דאמרת

"לא אמרינן הואיל"

, אלא בעינן צורך היום בפועל -

אמאי ישחוט?

והרי כבר אכל את סעודתו, ואינו צריך לאכול עוד.

אמר ליה

רב חסדא:

משום הפסד ממונו

מותר לו לשחוט, שאם לא ישחטנה, תמות ותיאסר.

אמר ליה רבה:

ו

כי

משום הפסד ממונו

-

שרינן ליה

לעבור על

איסורא דאורייתא

של "לא תעשו כל מלאכה"?!

אמר ליה

: הכי קאמינא:

משום הפסד ממונו

-

גמר בלבו

לאנוס את עצמו ו

לאכול כזית

ממנה מבעוד יום, אף שכבר שבע מאכילה קודמת. שהרי יודע הוא שאם לא יאכל ממנה, תיאסר עליו השחיטה, ויפסיד את הבהמה.

ו

כיון שגמר בלבו לאכול כזית מבעוד יום, נחשבת השחיטה כשחיטה לצורך יום טוב. שהרי

אי אפשר ל

אכול מהבהמה

כזית בשר בלא שחיטה.