Pessa'him 42a — le Talmud en français

אמר רב חסדא: הא

ברייתא דמחייבת מלקות על לאו זה,

מני

רבי יהודה היא.

דתניא

: כתיב

"שור ושה שרוע וקלוט, נדבה תעשה אותו"

! שלא תקדיש בעל מום למזבח, אלא הקדישו רק קדושת דמים לבדק הבית.

ודרשינן,

"אותו"

[את בעל המום]

אתה מתפיס לבדק הבית

. אבל

אי אתה מתפיס תמימים

[הראויים למזבח]

לבדק הבית

, אלא למזבח בלבד.

מכאן אמרו: כל המתפיס תמימים לבדק הבית, עובר בעשה!

שהרי הוא לאו הבא מכלל עשה, ד"נדבה תעשה אותו".

אין לי אלא

שעובר

בעשה

. אבל

בלא תעשה, מנין

שהוא עובר?

תלמוד לומר

בתחלת הפרשה:

"וידבר ה' אל משה לאמור". לימד

ה"לאמר"

על כל

הכתוב ב

פרשה כולה שיהא

אסור

בלא תעשה.

ואף איסור מתפיס תמימים לבדק הבית האמור בפרשה, הרי הוא באזהרת בלאו -

דברי רבי יהודה.

אמר לו רבי לבר קפרא: מאי

טעמא ד

משמע

מ"לאמר" שהוא בלאו?

אמר לו

בר קפרא: הא

דכתיב

"לאמר"

, הוא נוטריקון של

"לא נאמר בדברים"

! כלומר, יש כאן עוד לאו שלא נאמר בפירוש בפרשה.

בי רב אמרי

: נוטריקון

"לאמר"

הוא,

"לאו אמור"

! שאמר ה' למשה, אמור להם שיש איסור לאו בדברים הללו.

והכי נמי באיסור אכילת פסח ביום י"ד. שמאחר וכתיב בריש פרשת הפסח "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן לאמר", הזהיר באיסור לאו על כל הדינים האמורים בפרשה. לפיכך, האוכל את הפסח ביום, עבר על איסור לאו, ולוקה .

שנינו במתניתין:

מי תשמישו של נחתום.

ישפכו, מפני שהן מחמיצין!

תני בחדא

ברייתא:

שופכין

מים אלו

במקום מדרון!

ששם המים נבלעים בקרקע ונאבדים.

אבל

אין שופכין

אותם

במקום האישבורן

[בור בקרקע, והוא לשון שבירת הקרקע]! לפי שהמים נאספים ושוהים שם, ואינם נבלעים בקרקע, ובאים לידי חימוץ. והרי אסור להשהות את החמץ בפסח.

ותניא

ב

אידך

ברייתא:

שופכין

מים אלו אף

במקום האישבורן!

וסתרי הני תרי ברייתות אהדדי.

ומשנינן:

לא קשיא. הא

דתניא "אין שופכין במקום האישבורן", איירי במיא

דנפישי

[מים מרובים]. דכיון שהם מרובים,

קוו

[מתאספים הם] במקום אחד, ואינם נבלעים בקרקע.

ו

הא

דתניא "שופכין במקום האישבורן", איירי במיא

דלא נפישי! ד

כיון שהם מועטים,

לא קוו

במקום אחד, אלא נבלעים הם בקרקע.

אמר רב יהודה: אשה לא תלוש

את המצות לפסח

אלא במים שלנו

[שעבר עליהם לילה לאחר שנשאבו]! משום שאין לשים את המצות אלא במים צוננים. לפי שהחמים מביאים את העיסה לידי חימוץ, כמובא להלן. וימי ניסן עדיין ימות הגשמים הם, שבהם המעיינות חמים . וכדאיתא לקמן, דבימות הגשמים החמה מהלכת בשיפולו של הרקיע. ולפיכך, כל העולם צונן, והמעינות חמים .

הלכך, צריך להלין את המים לאחר שאיבתם מהמעין למשך הלילה, כדי לצננם.

דרשה רב מתנה

להלכה זו

בפפוניא.

למחר, אייתו כולי עלמא חצבייהו

[הביאו כולם את כדיהם],

ואתו לגביה

דרב מתנה.

ואמרו ליה: הב לן מיא

לצורך לישת מצותינו! שלפי שדרש לפניהם בלשון הקודש, סברו השומעין שכונתו ב"מים שלנו" היתה, שאין ללוש אלא במים של רב מתנה.

אמר להו

: לא כן אמרתי. אלא

אנא, "במיא דביתו"

[שעבר עליהם הלילה]

אמרי

, שצריך ללוש בהם את המצות.

דרש רבא: אשה לא תלוש

את המצות

בחמה

[במקום שהשמש מאירה]! לפי שחום החמה מחמם את העיסה, וממהר את חימוצה.

ו

כן

לא

תלוש

בחמי חמה

[מים שנתחממו על ידי החמה]! וכל שכן שלא תלוש בחמין שנתחממו על ידי האש. לפי שהם מחמיצים.

ו

כן

לא תלוש במים הגרופין מן המולייר

[שיירי המים שבשולי דוד גדול של נחושת], התלוי באופן קבוע על גבי האש! שאפילו כשאין אש תחתיו, המים שבשוליים חמים או פושרים. הלכך אין ללוש בהם.

ולא תגביה

האשה

את ידה מן התנור, עד שתגמור את כל הפת!

כלומר, לא תניח את הבצק אלא תהא עסוקה בו כל הזמן, עד גמר אפייתו. משום שאם שוהה הבצק בלא שמתעסקים בו, הרי הוא ממהר להחמיץ .

וצריכה

האשה שיהיו לה

שני כלים

של מים בשעה שלשה.

אחד ש

היא

מקטפת בו

את העיסה [שהיא טובלת בו את ידה, ומחליקה עמה את החררה].

ו

עוד כלי

אחד

היא צריכה, כדי

ש

תהא

מצננת בו את ידיה!

שלאחר שקיטפה את העיסה, מתחממות ידיה. וצריכה לצננן, כדי שלא יחמיץ חומן את הבצק. ולא תצננן באותו כלי שקיטפה בו, לפי שהמים שבו התחממו מחום ידיה וחום העיסה. אלא צריכה כלי נפרד לצורך זה.

איבעיא להו

: אם

עברה ולשה

את המצות בחמין ,

מהו

דין המצות בדיעבד?

מר זוטרא אמר: מותר

לאוכלן!

ו

רב אשי אמר: אסור

לאוכלן !

אמר מר זוטרא: מנא אמינא לה

דהמצות מותרות בדיעבד? - מהא

דתניא: אין לותתין

[שורין במים] את

השעורין בפסח. ואם לתתן

אם

נתבקעו

השעורין, הרי הן

אסורין

. דודאי אתו לידי חימוץ. ואם

לא נתבקעו

, הרי הן

מותרין

בדיעבד!

אלמא, אף דלכתחלה חיישינן שמא יחמיצו מחמת הלתיתה, אם בדיעבד ניכר בהם שלא החמיצו אינם נאסרות.

והכי נמי גבי לישה בחמין. אף דעלול הבצק להחמיץ בכך, מיהו אם בדיעבד ניכר בו שלא החמיץ [כגון שאין בו סימני חימוץ שנתנו חכמים, כקרני חגבים או סידוק], אינו נאסר.

ורב אשי אמר

: אינה ראיה היא מלתיתה. ד

אטוכולהו

איסורי חכמים בפסח, ב

חדאמתא מחתינהו

[באריגה אחת נארגו ומשל הוא]?!

היכא דאיתמר

דאין איסורם אלא לכתחלה,

איתמר. והיכא דלא איתמר

כן,

לא איתמר!

ודוקא בלתיתה לא קנסו בדיעבד. אבל באיסור לישה בחמין קנסו בו חכמים, ואסרו את הבצק אף בדיעבד, כיון שעבר על איסור חכמים. משום שקרוב לודאי הוא שיחמיץ בכך. והעובר על זה הוא קרוב למזיד.

הדרן עלך פרק כל שעה

--- title: "חברותא - פסחים — פרק שלישי - אלו עוברין" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02340.html#HtmpReportNum0002L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0002L5" --- פרק שלישי - אלו עוברין

Оригинал главы פרק שלישי - אלו עוברין

שלשה מיני חמץ הם:

א. חמץ גמור, שחייבין על אכילתו בפסח כרת, וכן עוברים על שהייתו בבית ב"בל יראה ובל ימצא".

ב. חמץ נוקשה, שאינו ראוי למאכל אדם.

ג. תערובת חמץ. דהיינו, חמץ שאינו בעין, אלא מעורב בתוך דבר אחר.

כל מיני החמץ המבוארים להלן במשנתנו אינם חמץ גמור. אלא, יש מהן חמץ נוקשה, ויש מהם תערובת חמץ.

ומשמיענו התנא שני חידושים, האחד ברישא והשני בסיפא:

א. שאף עליהם עוברים בפסח, אם באכילה ואם בראייה, וכפי שיתבאר.

ב. שאזהרת אכילתם היא בלאו שאין בו כרת, להבדיל מאכילת חמץ גמור בעין, שחייבים כרת על אכילתו.

ונחלקו הראשונים אם הרישא במשנתנו עוסקת באיסור אכילת מיני החמץ הללו או באיסור השהייתם.

ל

רש"י

באה המשנה ברישא לחדש שמלבד איסור אכילתם עוברים עליהם גם בבל יראה.

ואילו ל

רבינו תם

מחדשת המשנה שיש לסלקם מהשולחן כדי שלא יבואו לאכלם, אך אין עוברים על בל יראה בהשהייתם.

ביאורנו מתבסס על שיטת רש"י.

מתניתין:

ואלו

הם הדברים ש

עוברין

עליהם

בפסח

באיסור "בל יראה" :

כותח הבבלי

[מאכל חלב שמעורב בו קמח],

ושכר המדי, וחומץ האדומי, וזיתום המצרי, וזומן של צבעים, ועמילן של טבחים, וקולן של סופרים

.

ובגמרא יפורש ממה עשויים כל המינים הללו.

רבי אליעזר

אומר: אף

על

תכשיטי

תמרוקי

הנשים

עוברים ב"בל יראה". וכפי שיבואר בגמרא מהם תכשיטי הנשים האמורים כאן.

זה הכלל: כל שהוא ממין דגן

-

הרי זה עובר

עליו

בפסח

ב"בל יראה". ואף שאינו אלא חמץ נוקשה, או שאינו בעין אלא בתערובת.

[כאמור, כך היא דרך רש"י בפירוש המשנה .

אבל

רבינו תם

מפרש, שרק באכילה הם אסורים. ו"אלו עוברין" - מן השלחן קאמר. כי אין בחמץ נוקשה ובתערובת חמץ איסור "בל יראה" ].

כל מיני חמץ הללו, בין שהם חמץ נוקשה ובין שהם תערובת חמץ -

הרי אלו באזהרה

שלא לאוכלם.

אבל

אין בהן

באכילתם

משום

עונש

כרת

. כי רק על חמץ בעין נאמר עונש כרת, ולא על תערובת חמץ או חמץ נוקשה.

גמרא:

תנו רבנן: שלשה דברים נאמרים בכותח הבבלי

:

א.

מטמטם

[סותם]

את הלב

, מאבד את חכמתו של האדם.

ב.

ומסמא את העינים

.

ג.

ומכחיש את הגוף

.

ומבארת הגמרא את דברי הברייתא:

מטמטם את הלב

-

משום נסיובי דחלבא

שיש בו.

ומסמא את העינים

-

משום מילחא

[מלח סדומית] שבו. כי אם נוגעים בו, ואחר כך חוזרים ונוגעים בעין, הרי היא מתעוורת.

ומכחיש את הגוף

-

משום קומניתא דאומא

[עיפוש הפת] שבו. שהקמח הנמצא בכותח מתעפש לאחר זמן. ואכילת פת מעופשת קשה לגוף.

תנו רבנן: ג' דברים מרבין את הזבל

בגוף האדם,

וכופפין את הקומה

, מתישים את כח הגוף,

ונוטלין

חלק

אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם.

ואלו הן: פת קיבר

[העשויה מקמח שאינו מנופה מהסובין],

ושכר חדש, וירק חי

. כגון כרישין ובצלים וחזרין. וכשאוכל מהם הרבה בקביעות, הם מזיקים לגוף.

תנו רבנן: שלשה דברים ממעטין את הזבל

שבגוף,

וזוקפין את הקומה, ומאירין את העינים.

ואלו הן: פת נקיה, בשר שמן, ויין ישן.