Pessa'him 40b — le Talmud en français

ואף

מר בריה דרבינא,

מנקטא ליה אימיה

[החזיקה לו אמו] את החיטין לצורך הפסח,

ב

תוך

ארבי

[עריבות, קערות]! שכבר מתחילת קצירתן שמרה את החיטין לשם מצוה.

ההוא ארבא דחיטי

[ספינה הטעונה חיטים],

דטבעה

קודם הפסח

ב

נהר ששמו

"חישתא"

. והחמיצו החטים במים, ואחר כך נמשו.

שריא רבא לזבוני

חיטים

לנכרים.

איתיביה רבה בר ליואי לרבא

: תניא:

בגד ש

נארג בו חוט של כלאים, ו

אבד בו

[לא ניכר בו] אותו חוט ה

כלאים

-

הרי זה לא ימכרנו לנכרי!

ואף על פי שכלאים דעלמא מותרים במכירה, הכא שאני. דכיון שאין ניכרים בו הכלאים, חיישינן שמא ימכור נכרי בגד זה לישראל אחר, ויכשל הישראל בלבישת כלאים.

ו

כן

לא יעשנו

לבגד זה,

מרדעת לחמור!

דכיון שאין ניכרים בו הכלאים, חיישינן שמא יחזור ויטלנו מהחמור, ויתפרו באחד מבגדיו .

אבל עושים

את

אותו

הבגד שאבד בו כלאים,

תכריכין למת!

שמאחר ובגדי המת אסורים בהנאה, תו ליכא למיחש שיטלנו וילבשנו. ובמה שלובש המת לא קפדינן משום כלאים. שהרי אין מצוות נוהגות בו, כדכתיב "ולמתים חפשי". ודרשינן, כיון שמת אדם, נעשה חפשי מן המצוות .

ומסיק רבה לקושייתו:

לנכרי מאי טעמא

גזרו ד

לא

ימכור!

וכי

לאו משום

דחיישינן

דהדר מזבין

ליה הנכרי

לישראל

אחר?! אם כן, אף את החיטין שטבעו בנהר, יש לאסור למוכרן לנכרי. לפי שלא ניכר חימוצן. ושמא ימכרם הנכרי לישראל לצורך הפסח .

הדר אמר רבא: לזבינהו

לאותן חיטין קודם הפסח,

קבא

אחד לישראל זה, ו

קבא

אחרינא

לישראל

אחר! שלא ימכור הרבה מהם לאדם אחד. אלא מעט לכל אדם.

כי היכי דכליא קמי פיסחא

[כדי שיכלו קודם הפסח].

תנו רבנן: אין מוללין

בקמח [נתינת קמח לתבשיל קרויה "מלילה"]

את הקדירה בפסח!

לפי שבא הקמח בתבשיל לידי חימוץ, קודם שירתחו המים שבו.

והרוצה שימלול,

יעשה כסדר הזה. קודם יהא

נותן את הקמח

לתוך התבשיל,

ואחר כך

יהא

נותן

עליו

את החומץ!

שהחומץ מבשל את הקמח מיד, ואינו מניחו להחמיץ.

אבל לא יתן קודם את החומץ בתבשיל, ואחר כך את הקמח. משום שבאופן זה, כבר נתערב החומץ בתבשיל, קודם שניתן בו הקמח. ואין החומץ מבשל אלא כשהוא בעינו .

ויש אומרים

: מותר לו למלול, אף אם הוא

נותן

קודם

את החומץ

בתבשיל,

ואחר כך נותן

בו

את הקמח!

שאף כשהחומץ מעורב בתבשיל, הרי הוא מבשל את הקמח הניתן בתוכו.

והוינן בה:

מאן

נינהו

"יש אומרים"?

אמר רב חסדא: רבי יהודה היא

דאית ליה, דאף החומץ המעורב במים מבשל את הניתן בתוכו.

דתנן: האילפס והקדירה שהעבירן

מעל גבי האש כשהן

מרותחין, לא יתן לתוכן תבלין

בשבת! משום שכלי ראשון מבשל את הניתן בתוכו, אף לאחר שהסירוהו מהאש.

אבל

הוא

נותן

את התבלין

לתוך הקערה או לתוך התמחוי

שעירו לתוכם את התבשיל מהקדירה! לפי שאינם אלא כלי שני, וכלי שני אינו מבשל.

רבי יהודה אומר: לכל

כלי שני

הוא נותן

את התבלין.

חוץ מ

לתוך

דבר שיש בו חומץ וציר

[משקה מלוח הנוטף ממליחות הדגים]! שהחומץ והציר מבשלים את התבלין אף בכלי שני .

אלמא, אף שהחומץ ניתן קודם בכלי, וכבר נתערב בתבשיל ואינו בעין, מכל מקום הוא מבשל. והיינו כ"יש אומרים", דמותר קודם לתת את החומץ, ואחר כך את הקמח.

והוינן:

ונוקמה

לשיטת ה"יש אומרים", נמי

כרבי יוסי!

שמצינו אף לרבי יוסי שאמר כדבריהם.

כ

דתניא: רבי יוסי אומר

: שעורים שנשרו במים ונתבקעו - הרי הוא

שורן בחומץ, והחומץ צומתן

שלא יחמיצו! אלמא, החומץ מבשל את הקמח, אף אם קודם לכן נשרו השעורים במים .

ודחינן: מדברי רבי יוסי אין ראיה לדברי ה"יש אומרים". שהרי

כי אשמעינן ליה לרבי יוסי

דהחומץ מבשל,

הני מילי

היכא

דאיתיה

לחומץ

בעיניה

, ואינו מעורב בדבר אחר.

אבל

בחומץ שמעורב

על ידי תערובת

בתבשיל,

לא

קאמר דהוא מבשל.

עולא אמר: אחד זה ואחד זה

, בין שנותן קודם את החומץ ובין שנותן קודם את הקמח,

אסור

למלול את הקדירה בפסח כלל,

משום

הרחקה מחשש עבירה. וכדאיתא:

"לך לך"

אמרינן לנזירא, סחור סחור

[לך מסביב],

לכרמא לא תקרב!

שמשום הרחקה מדבר איסור, אומרים לנזיר להתרחק מהכרם. כדי שלא יכשל באיסור אכילת ענבים.

רב פפי שרי לבורדיקי

[לנחתומים] של

דבי ריש גלותא, לממחה קדירה בחסיסי

בפסח! שהתיר להטיל לתוך התבשיל "קמחא דאבשונא". והוא קמח שנעשה מחיטים קלויות בתנור. לפי שכבר אינן באות לידי חימוץ .

אמר רבא

: וכי

איכא מאן דשרי

לעשות

כי האי מילתא בדוכתא דשכיחי עבדי?!

ואף שמן הדין מותר למלול את הקדרה בקמח זה, מכל מקום במקום כבית ריש גלותא, ששכיחים בו עבדים, אין להתיר זאת. שהרי העבדים מזלזלין בדבר איסור. ואם נתיר להם בקמחא דאבישונא, יבואו להתיר אף בקמח סתם.

איכא דאמרי: רבא גופא מחי ליה

בפסח

קידרא בחסיסי!

ואף הוא לא חשש בקמחא דאבישנא לחימוץ.

מתניתין:

א.

אין נותנין

בפסח

קמח לתוך חרוסת, או לתוך חרדל!

שהחרוסת יש בה חומץ . והיא עשויה לטבל בה בשר. ורגילים לתת בה קמח כדי להקהות את טעמה. והקמח מחמיץ לאחר זמן, ומקהה את טעם החומץ. וכן נותנים אותו בחרדל, כדי להקהות את חוזקו. ובפסח לא יעשה כן, משום שהקמח יבוא בכך לידי חימוץ.

ואם נתן

לתוכן קמח,

יאכל

ו

מיד!

קודם שיספיק הקמח להחמיץ בהן.

ורבי מאיר אוסר

לאוכלן אפילו מיד! דקסבר, החומץ שבחרוסת וחוזק החרדל ממהרים את החימוץ, ומיד הוא מחמיץ .

ב. כתיב בקרבן פסח, "אל תאכלו ממנו נא, ובשל מבושל במים, כי אם צלי אש, ראשו על כרעיו ועל קרבו".

ולא במים בלבד אסור לבשלו, אלא

אין מבשלין את

קרבן

הפסח

אף

ב

שאר

משקין.

ואף

לא במי פירות

! והטעם יבואר בגמרא.

אבל סכין

בהם את הפסח קודם צלייתו .

ו

כן

מטבילין אותו בהן

[בשאר משקין ומי פירות], בשעת אכילתו!

ג.

מי תשמישו של נחתום,

שבהם הוא מצנן את ידיו בשעת עריכת וקיטוף העיסה,

ישפכו

בפסח.

מפני שהן מחמיצין

מחמת פירורי הבצק שנופלין לתוכם.

גמרא:

שנינו במתניתין: ואם נתן יאכל מיד. ורבי מאיר אוסר!

אמר רב כהנא: מחלוקת

חכמים ורבי מאיר אינה אלא כשנתן את הקמח

לתוך החרדל

. דלחכמים אינו מחמיץ מיד. ולרבי מאיר, מיד הוא מחמיץ.

אבל

אם נתן את הקמח

לתוך

ה

חרוסת,

ל

דברי הכל ישרף מיד!

שדוקא בחרדל התירו חכמים. לפי שהוא חזק, ומעכב את הקמח מלהחמיץ מהר . אבל החרוסת מחמיצה את הקמח מיד.

ותניא נמי הכי: אין נותנין קמח לתוך החרוסת. ואם נתן, ישרף מיד!

ואם נתן את הקמח

לתוך החרדל

-

רבי מאיר אומר: ישרף מיד!

וחכמים אומרים: יאכל מיד!

אלמא לא פליגי אלא בחרדל. אבל חרוסת, לכולי עלמא תשרף.

אמר רב הונא בריה דרב יהודה, אמר רב נחמן, אמר שמואל: הלכה כדברי חכמים!

ובדיעבד, אם נתן את הקמח, מותר לאוכלו מיד.