Version texte de ce daf : original et traduction
Pessa'him 32b — le Talmud en français
Pessa'him 32b du Talmud de Babylone : tsourat ha-daf avec Rachi et Tossafot, traduction et notes. À lire en ligne, gratuitement.
Texte original — Pessa'him 32b
אמר אביי: רבי אליעזר בן יעקב ורבי עקיבא ורבי יוחנן בן נורי, כולהו סבירא להו: חמץ בפסח אסור בהנאה!
שהרי פטרו רבי אליעזר בן יעקב ורבי עקיבא את האוכל תרומת חמץ בפסח מתשלומין ומדמי עצים, משום שאין לו דמים. אלמא, אסור הוא בהנאה ואינו ראוי לכלום .
ואף רבי יוחנן בן נורי שמחייב, מודה שהוא אסור בהנאה. אלא ד
בהא פליגי
.
דרבי עקיבא סבר
: האוכל תרומה בשוגג
לפי דמים משלם!
וכל שאין לתרומה דמים, אין בה חיוב תשלומין.
ורבי יוחנן בן נורי סבר: לפי מדה
הוא
משלם!
ואף בתרומה שאין לה דמים נוהג חיוב זה. לפי שאינו בא אלא לכפר על עוון אכילת התרומה.
והוינן בה:
פשיטא
דהכי סבירא להו כל הני תנאי. ומה אתא אביי לאשמועינן?
ומשנינן:
מהו דתימא, רבי יוחנן בן נורי נמי כרבי עקיבא סבירא ליה
במאי
דאמר
"לפי
דמים משלם"
.
והתם
[בתרומת חמץ]
היינו טעמא דקא מחייב
בתשלומין, הוא משום
דסבר לה כרבי יוסי הגלילי, דאמר
"חמץ בפסח מותר בהנאה"
, ושפיר יש לו לחמץ דמים.
קא משמע לן
אביי, דלא משום כן מחייב רבי יוחנן בן נורי. אלא משום דסבר "לפי מדה משלם".
ושוב הוינן:
ואימא,
ד
הכי נמי
דסבר דרבי יוחנן בן נורי כרבי יוסי הגלילי. ומנא ליה לאביי דסבר "לפי מדה משלם".
ומשנינן: ליכא למימר הכי. משוסד
אם כן, נהדר ליה רבי יוחנן בן נורי לרבי עקיבא
[ששאלו "וכי מה הנאה יש לו בה"], וישיב לו דחמץ בפסח מותר בהנאה. כי
היכי דמהדר ליה רבי אלעזר חסמא לרבי אליעזר בן יעקב!
ומדלא השיבו כן, שמע מינה דלא משום כן הוא מחייב.
תנו רבנן
: זר
האוכל כזית תרומה
[בכל ימות השנה] בשוגג,
משלם קרן וחומש!
שדי בשיעור זה כדי לחייבו. והוא ככל איסורי אכילה שבתורה, ששיעורן בכזית.
אבא שאול אומר: אינו חייב עד שיהיה
בו [בתרומה]
שוה פרוטה
.
ומפרשינן:
מאי טעמא דתנא קמא?
משום
דאמר קרא
בדין זה,
"ואיש כי יאכל קדש בשגגה"
.
ו
שיעור
אכילה
הוא
בכזית.
ואבא שאול מאי טעמא
דאינו מחייב אלא בשוה פרוטה? - משום
דאמר קרא,
"ונתן לכהן את הקדש"
.
ואין
"נתינה"
בפחות משוה פרוטה
.
והוינן בה:
ואידך
[אבא שאול],
נמי
יש לו למילף מ
הא
ד
כתיב
"כי
יאכל"
, דשיעורו בכזית?
ומשנינן:
ההוא
"יאכל", לא להכי אתא. אלא למעט, "יאכל -
פרט למזיק"
הוא דאתא
. שאין חיוב זה נוהג אלא באוכל תרומה. אבל מזיק תרומה אינו חייב לכהן אלא קרן בלבד, כשאר מזיק חולין.
ותו הוינן:
ותנא קמא
נמי יש לו למילף מ
הא
ד
כתיב
"ונתן"
, דשיעורו בפרוטה.
ומשנינן:
ההוא
"ונתן" לאו להכי אתא. אלא
מיבעי ליה ל
מידרש, דדוקא האוכל
דבר הראוי להיות קדש
מתחייב! אבל דבר שאין חלה עליו קדושת תרומה, כגון חמץ בפסח, אין נוהג בו דין תשלומי תרומה . ואף "נתן" דכתיב ברישא דקרא, נכתב משום סופו.
תנו רבנן: האוכל תרומה פחות מכזית
אינו חייב בדין תשלומי תרומה, אלא חייב משום גזל בלבד. לפיכך, הרי הוא
משלם את הקרן, ואינו משלם את החומש
.
והוינן בה:
היכי דמי?
-
אי דלית ביה שוה פרוטה, קרן נמי לא לישלם!
שהרי אף גזלן אינו מתחייב על פחות מפרוטה .
ואי דאית בה
בתרומה
שוה פרוטה
אף שאין בה כזית, וכגון בשני בצורת שהפירות יקרים הרבה,
חומש נמי לישלם
, כדין תשלומי תרומה.
ומשנינן:
לעולם
איירי
בדאית בה שוה
פרוטה. ואפילו הכי, כיון דלית ביה כזית,
אין בו חיוב תשלומי תרומה. דהא "אכילה" כתיב בה. ואינו חייב אלא מדין גזלן בעלמא. לפיכך, הוא
משלם את הקרן, ואינו משלם את החומש.
אמרוה רבנן קמיה דרב פפא: הא
ברייתא,
דלא כאבא שאול
היא.
דאי כאבא שאול, האמר
דבשוה פרוטה תליא. ו
כיון שיש בה
בתרומה
שוה פרוטה,
הרי הוא משלם קרן וחומש על אכילתה,
אף על גב דלית ביה כזית.
אמר להו רב פפא: אפילו תימא
דכ
אבא שאול
היא, נמי לא קשיא. דלא בא
אבא שאול
להחמיר על דברי תנא קמא, ולחייב אף בפחות מכזית. אלא בא להקל. דלא סגי בכזית לחייבו, אלא אם כן יש בו נמי שוה פרוטה, ו
תרתי בעי!
כזית בעינן משום דכתיב "יאכל". ופרוטה בעינן משום דכתיב "ונתן".
ותמהינן:
ומי בעי אבא שאול תרתי
, גם כזית וגם פרוטה?
והא תנן: אבא שאול אומר
: האוכל
את
התרומה
שיש בו שוה פרוטה, חייב בתשלומין. ו
האוכל
את שאין בו שוה פרוטה, אינו חייב בתשלומין.
אמרו לו
חכמים:
לא אמרו
שיעור
שוה פרוטה, אלא לענין מעילה בלבד
. שאין חיוב מעילה בפחות משוה פרוטה, משום דלא כתיב בה "אכילה" .
אבל ל
ענין חיוב תשלומי
תרומה, אינו חייב עד שיהא בו כזית.
ומדהשיבוהו חכמים "עד שיהא בו כזית", משמע שבאו להקל. ואבא שאול לא מצריך כזית, אלא סגי ליה בפרוטה. דהא
אם איתא
דאבא שאול בא להקל, ואינו מחייב אלא בדאיכא גם כזית וגם פרוטה, ואמרו לו חכמים דסגי בכזית, לא היה להם להשיבו בלשון הזה. אלא
"כיון שיש בו כזית"
מיבעי ליה
[להם] להשיבו.
ומסקינן:
תיובתא
היא על דברי רב פפא!
ואף רב פפא הדר ביה
מדבריו, וחזר לומר, דלאבא שאול לא בעינן כזית, אלא סגי בפרוטה.
דתניא
: כתיב במעילה "נפש כי תמעול מעל
וחטאה בשגגה
מקדשי ה'".
פרט ל
מי שמעל ב
מזיד
שאינו חייב קרבן מעילה.
ולמה צריך הכתוב למעטו?
והלא
מ
דין
קל וחומר
הוא
פטור מקרבן.
ומה שאר מצות
התורה
שחייב בהן כרת
במזיד, ואפילו הכי
פוטר בהן
הכתוב
את המזיד
מקרבן -
מעילה שאין בה כרת
על זדונה,
אינו דין שפטר
בה מקרבן
את המזיד.
לא
קל וחומר הוא. משום דאיכא למיפרך,
אם אמרת בשאר מצוות
שאין חייב קרבן על זדונן, הלא הוא משום קולתם,
שכן לא חייב
הכתוב
בהן מיתה
בידי שמים, אלא כרת. אבל האם
תאמר
כן אף
במעילה
במזיד,
שחייב בה מיתה
בידי שמים?! ודלמא מיתה בידי שמים חמורה יותר מכרת. וכיון דמעילה חמורה יותר משאר מצוות, דלמא מביאים קרבן אף על זדונה.
לכך,
תלמוד לומר
במעילה:
"בשגגה", פרט למזיד
שפטור מקרבן.
ואמר ליה רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין
: דברי תנא זה תמוהים הם. ד
מעיקרא
עביד קל וחומר משאר מצות למעילה. אלמא אית ליה, ד
אלימא ליה כרת
דאיכא בשאר מצוות, יותר ממיתה בידי שמים דאיכא במעילה.
ולבסוף
קאמר, דמעילה חמורה טפי. אלמא,
אלימא ליה מיתה
בידי שמים יותר מכרת.
ואמר ליה
רב חייא בר אבין: לעולם כרת אלימא טפי ממיתה בידי שמים. והא דפריך לקל וחומר, וקאמר דמעילה חמורה משאר מצות,
הכי קאמר: לא אם אמרת בשאר
מצות
[איסורים] שאין מביאים קרבן על זדונן,
שכן
קלות הן בכך ש
לא חייב
העובר
בהן
אפילו
מיתה
הקלה
ב
אם אכל מהם
פחות מכזית
. אבל האם
תאמר
כן אף
במעילה
החמורה, בכך
שחייב
העובר
בה מיתה
אף
בפחות מכזית?!
ואמר ליה
רב נחמן בר יצחק:
תנוח דעתך
, לפי
שהנחת את דעתי!
ואמר ליה
רב חייא בר אבין:
מאי ניחותא
יש לך מדברי? והרי התירוץ שאמרתי אינו ברור כלל.
ד
הא
רבה ורב ששת שדו ביה נרגא
[השליכו בו מקל, כלומר, הפריכוהו].