Pessa'him 29a — le Talmud en français

ואי

ל

רבי שמעון

, חמץ

דישראל נמי מישרא קא שרי

לאחר הפסח! שהרי לא אסרה תורה את החמץ אלא בתוך זמנו.

ו

אי

ל

רבי יוסי הגלילי

, הרי אפילו

תוך זמנו

[בפסח עצמו]

נמי מישרא קא שרי

החמץ

בהנאה!

ואינו אסור אלא באכילה.

אמר רב אחא בר יעקב: לעולם

מתניתין

רבי יהודה היא

. ולא אסר אלא חמץ של ישראל. משום ד

יליף

"שאור"

ד

נאסר ב

אכילה מ"שאור"

ד

נאסר ב

ראיה

.

מה

"שאור"

ד

נאסר ב

ראיה

אינו אלא בשאור של ישראל - כדדרשינן,

"שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה"

-

אף שאור ד

נאסר ב

אכילה

, אינו אלא בשאור של ישראל. ודוקא

"שלך"

אי אתה אוכל. אבל אתה אוכל

שאור

של אחרים ושל גבוה

.

ובדין הוא דאיבעי ליה

לתנא דמתניתין

למיתנא, ד

חמץ נכרי

אפילו באכילה נמי שרי

, ולאו דוקא בהנאה. אלא

איידי דתנא

לרבותא,

ד

חמץ של

ישראל אסור

אף

בהנאה, תנא נמי ד

חמץ

נכרי מותר בהנאה.

ובדין הוא דאיבעי ליה למיתנא, ד

חמץ נכרי

אפילו בתוך זמנו

[בפסח עצמו]

מותר

באכילה ו

בהנאה

. אלא

איידי דתנא

לרבותא,

ד

חמץ של

ישראל

אפילו

לאחר זמנו

אסור,

תנא נמי ד

חמץ

נכרי

מותר

לאחר זמנו.

רבא אמר: לעולם

מתניתין

רבי שמעון היא

. ובאמת מן התורה אף חמץ של ישראל מותר לאחר הפסח. אלא

רבי שמעון, קנסא קניס

בחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח .

הואיל ועבר עליה

ב"בל יראה"

וב"בל ימצא"

. ומקשינן:

בשלמא לרבא, היינו דקתני

במתניתין

"של ישראל אסור

בהנאה,

משום שנאמר

"לא יראה

לך שאור"! שכיון שעבר בלאו זה, קנסוהו חכמים.

אלא לרב אחא בר יעקב

דאמר, מתניתין רבי יהודה היא, הרי חמץ ישראל לאחר זמנו אסור מן התורה. ו

משום שנאמר

"לא יאכל חמץ"

מיבעי ליה

לתנא למימר דהוא אסור.

ומשנינן:

מי סברת

דקרא ד"לא יראה לך שאור" הוא נתינת טעם לאסור חמץ ישראל, ו

אסיפא קאי?!

לא כן הוא. אלא

ארישא קאי. והכי קאמר: חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה. משום שנאמר

"לא יראה לך

שאור". ודרשינן,

שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. ויליף שאור דאכילה משאור דראיה!

הלכך חמץ נכרי מותר אף באכילה והנאה.

ואזדו

רב אחא בר יעקב ורבא

לטעמייהו.

דאיתמר: האוכל

לאחר הפסח

שאור של נכרי שעבר עליו הפסח, לדברי רבי יהודה

דאסר חמץ לאחר זמנו מן התורה -

רבא אמר: לוקה

על אכילתו! ואין חילוק בין חמץ של ישראל לשל נכרי לענין הלאו.

ורב אחא בר יעקב אמר: אינו לוקה

עליו! ולטעמייהו אזלי.

רבא אמר

ד

לוקה

, משום ד

לא יליף

רבי יהודה

שאור דאכילה משאור דראיה!

ואף ד"בל יראה" אינו נוהג בשאור של נכרי, איסור אכילה מיהא איכא.

ורב אחא בר יעקב אמר

ד

אינו לוקה

, משום ד

יליף שאור דאכילה משאור דראייה!

מה איסור ראיה אינו נוהג אלא בחמץ של ישראל, אף איסור אכילה כן.

והדר ביה רב אחא בר יעקב מההיא

ילפותא. וחזר לומר אליבא דרבי יהודה, דאיסור אכילה נוהג אף בחמץ נכרי.

ומצינו שחזר בו, מתוך מה שפירש בברייתא דלהלן.

דתניא: האוכל חמץ של הקדש במועד

של פסח,

מעל!

והיינו כרבי שמעון דאמר, חמץ לאחר הפסח מותר מן התורה בהנאה . ואין איסורו אלא משום קנס. אבל חמץ של הקדש, ששום אדם לא עבר עליו ב"בל יראה", לא קנסו בו. לפיכך, הרי הוא בר דמים. שהרי לאחר הפסח יכול הגזבר למוכרו לישראל לאכילה. ושפיר נוהג בו דין מעילה, להתחייב עליו קרן חומש ואשם. שהרי הפסיד את ההקדש.

ויש אומרים

: האוכלו,

לא מעל!

ואינו חייב לא בקרן ולא בחומש ולא בקרבן מעילה.

והוינן בה:

מאן

נינהו

"יש אומרים"?

אמר רבי יוחנן

: כשיטת

רבי נחוניא בן הקנה היא.

דתניא: רבי נחוניא בן הקנה היה עושה את יום הכפורים כשבת, ל

ענין

תשלומין!

דקיימא לן: בזמן שעשה אדם מעשה המחייבו מיתה וממון, אינו מתחייב אלא מיתה, ולא ממון. וכגון מי ששרף את גדיש חבירו בשבת, הרי הוא מתחייב מיתה משום מלאכת שבת. ופטור הוא מלשלם את דמי הגדיש. משום ד"קים ליה בדרבה מיניה"! כלומר, אין אתה דן אותו על המעשה הקל, אלא על המעשה החמור בלבד. וילפינן לה מדכתיב בנוגף אשה הרה, "ולא יהיה אסון, ענוש יענש". שדוקא אם לא היה אסון באשה ולא נהרגה, הרי הוא מחויב לשלם לבעל את דמי הולדות. אבל אם יהיה אסון ותיהרג האשה, הרי הוא פטור מדמי ולדות.

משום שהוא מתחייב מיתה כדין רוצח. וקים ליה בדרבה מיניה.

וקא סבר רבי נחוניא בן הקנה, שאף השורף את הגדיש ביום הכפורים פטור מממון. ואף שאין העושה בו מלאכה מתחייב מיתה, אלא כרת בלבד. שדין הכרת הוא כדין מיתת בית דין.

מה

השורף גדיש ב

שבת

משום שהוא

מתחייב בנפשו

על ידי מיתת בית דין, הרי הוא

פטור מן התשלומין, אף

השורף ב

יום הכפורים

כן. כיון שהוא

מתחייב בנפשו

בכרת, הרי הוא

פטור מתשלומין.

וכן סוברים ה"יש אומרים" דלעיל. ומשום כן, האוכל חמץ הקדש בפסח פטור מתשלומי מעילה, כיון שהוא מתחייב כרת על אכילתו . ואף מקרבן מעילה הוא פטור.

שכל שאינו מתחייב בקרן וחומש, אף אינו חייב בקרבן .

רב יוסף אמר

: לעולם סבירא להו כחכמים. ולא אמרינן "קים ליה בדרבה מיניה" בכרת, כי אם במיתת בית דין.

וכן סברי כולי עלמא כרבי יוסי, דחמץ בפסח מותר בהנאה [דאי סבירא להו כרבי שמעון דאית ליה דהחמץ בפסח אסור בהנאה, ודאי אין מועלין בו. ואף שאחר הפסח יחזור להיתרו ושוב יהיה בר דמים, אית להו "כל הגורם לממון לאו כממון דמי" . וכיון דהשתא מיהת אינו ראוי לכלום , לאו ממון הוא, ולית ביה מעילה ].

ו

ב

אם

פודין את הקדשים להאכילו לכלבים, קא מיפלגי.

מאן דאמר

"מעל"

[תנא קמא],

קסבר: פודין את הקדשים כדי להאכילן לכלבים!

הלכך, חמץ הקדש בפסח, הרי הוא בר דמים. שהרי יכול לפדותו ולמוכרו לישראל, כדי שיאכילנו לבהמה ולכלבים.

ומאן דאמר

"לא מעל"

[יש אומרים],

קסבר: אין פודין

את הקדשים להאכילן לכלבים! משום דכתיב בפסולי המוקדשין לאחר שנפדו, "תזבח בשר ואכלת". ודרשינן, "תזבח" - ולא תעשה בהם גיזה. "בשר" - ולא תשתמש בהם לחלב. "ואכלת" - ולא תתן מהם לכלבים .

נמצא, דאין ההקדש יכול למכור את חמצו בפסח. משום שאינו ראוי לישראל לשום הנאה. שהרי באכילה הוא אסור. ואף לכלבים אסור ליתנו, משום איסור קדשים. ואף לנכרי אסור למוכרו, לפי שגם זה בכלל דין "אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים" . הלכך, לאו בר דמים הוא, ואין מועלין בו .