Pessa'him 28b — le Talmud en français

רבי שמעון אומר: חמץ

-

לפני זמנו ולאחר זמנו, אינו עובר עליו

באכילתו

בלא כלום

!

ואם אכלו

תוך זמנו, עובר עליו בכרת ובלאו!

ומשעה שאסור

החמץ

באכילה

, הרי הוא

אסור

אף

בהנאה!

והא מילתא

אתאן לתנא קמא

[רבי יהודה]! שמשש שעות ולמעלה, דאיכא לאו באכילתו, אף הנאתו אסורה.

רבי יוסי הגלילי אומר: תמה על עצמך! היאך החמץ אסור בהנאה כל שבעה?!

דקים ליה לרבי יוסי, שאף בתוך הפסח אין החמץ אסור בהנאה, כי אם באכילה בלבד. וכל שכן שקודם זמנו אינו אסור בהנאה.

ומפרש ואזיל פלוגתייהו:

ומנין לאוכל חמץ

משש שעות ולמעלה שהוא עובר בלא תעשה?

-

שנאמר

"לא תאכל עליו חמץ"

. ואקרבן פסח קאי. ומשמעות הכתוב היא, לא תאכל חמץ משעת שחיטת הפסח, שהוא בין הערבים. דהיינו משש שעות ולמעלה, שאז החמה מתחילה להעריב -

דברי רבי יהודה

.

אמר לו רבי שמעון: וכי אפשר לומר כן

, ד"עליו" קאי על זמן שחיטת הפסח?

והלא כבר נאמר

בהאי קרא,

"לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות

לחם עני"! וכשם ש"עליו" דכתיב גבי אכילת מצה, קאי על זמן אכילת הפסח, שהוא ליל ט"ו, כן "עליו" דכתיב גבי איסור חמץ, קאי על זמן אכילתו, ולא על זמן שחיטתו בי"ד [תוספות].

אם כן, מה תלמוד לומר

"לא תאכל עליו חמץ"?

להקישו לאכילת מצה.

בשעה שישנו ב"קום אכול מצה"

[דהיינו מליל ט"ו],

ישנו

ב

"בל תאכל חמץ"

.

ובשעה שאינו ב"קום אכול מצה"

, אף

אינו ב"בל תאכל חמץ"

! אלמא, ליכא בי"ד איסור אכילת חמץ.

והוינן:

ומאי טעמא דרבי יהודה

דאסר משש שעות? והרי לא שמעינן לה מ"לא תאכל עליו חמץ", כאמור.

ומשנינן:

תלת קראי כתיבי

באכילת חמץ.

"לא יאכל חמץ"

.

"וכל מחמצת לא תאכלו"

. ו

"לא תאכל עליו חמץ"

.

חד

קרא אתא לאסור את החמץ

לפני זמנו

. וחד קרא לאוסרו

לאחר זמנו. וחד

קרא

ל

אוסרו

תוך זמנו

.

ורבי שמעון

סבר,

חד

קרא ["לא תאכל עליו חמץ"] בא

ל

אוסרו באכילה

תוך זמנו.

והא דכתיב

"וכל מחמצת לא תאכלו", מבעי ליה לכדתניא

: "לא תאכל עליו

חמץ"

-

אין לי

לאסור

אלא

חמץ

שנתחמץ מאליו

. אבל אם נתחמץ

מחמת דבר אחר

[כגון על ידי שמרי יין או כל דבר שאינו ממין החמץ ],

מנין

שאף הוא אסור באכילה?

תלמוד לומר

: "ו

כל מחמצת לא תאכלו"

! דמשמע, אף שנתחמץ על ידי דבר אחר.

והא דכתיב

"לא יאכל חמץ", מיבעי ליה לכדתניא: רבי יוסי הגלילי אומר: מנין לפסח מצרים שאין חימוצו

[איסור אכילת חמץ שלו]

נוהג אלא יום אחד

, ולא כל שבעה ימים כפסח דורות?

תלמוד לומר

בו:

"לא יאכל חמץ"

.

וסמיך ליה

להאי קרא,

"היום אתם יוצאים

בחדש האביב". וקרינן, "לא יאכל חמץ היום". אבל כל שאר הימים הוא נאכל.

לפיכך, צריכי כל הני תלת קראי. ולא אייתר שום קרא למידרש מיניה איסור אכילת חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו.

והוינן:

ורבי יהודה

דדריש מהני קראי לאסור לפני זמנו ולאחר זמנו, איסור חמץ שנתחמץ

מחמת דבר אחר מנא ליה?

ומשנינן: דריש ליה ממשמעות הכתוב ולא מייתורא.

מדאפקיה רחמנא

לחמץ

בלשון

"מחמצת

".

ותו הוינן: הא

דרבי יוסי הגלילי

[דפסח מצרים אין חימוצו נוהג אלא יום אחד],

מנא ליה

לרבי יהודה? הא איצטריך ליה קרא ד"לא יאכל חמץ" לאחר זמנו.

ומשנינן:

אי בעית אימא, מדסמיך ליה

להאי קרא

"היום

אתם יוצאים"! ואף דגופא דקרא לא אייתר, ילפינן כן מהסמיכות.

ו

אי בעית אימא

: לעולם לית ליה לרבי יהודה הא דרבי יוסי הגלילי. משום ד

סמוכין לא דריש!

אלא סבירא ליה, דאף איסור חמץ דפסח מצרים נהג כל שבעה.

אמר מר:

ומנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה, שהוא עובר בלא תעשה?

-

שנאמר: "לא תאכל עליו חמץ"

-

דברי רבי יהודה.

אמר לו רבי שמעון: וכי אפשר לומר כן?

והלא כבר נאמר, "לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות"

! משמע, דאין נוהג איסור אכילת חמץ אלא בזמן שנוהג חיוב אכילת מצה, דהיינו בערב. ולא משש שעות.

והוינן:

שפיר קאמר ליה רבי שמעון

, ומה יענה רבי יהודה על כך?

ו

משנינן:

רבי יהודה

סבר, לא בא הכתוב להקיש חמץ למצה לענין זמן האיסור. אלא

ההוא

היקש,

לקובעו

לעשה דמצה

חובה אפילו בזמן הזה הוא דאתא!

שכשם שאיסור חמץ נוהג אף בזמן הזה, אף חיוב מצה כן.

שלולא ההיקש, הוה אמינא דאין חיוב אכילת מצה אלא עם קרבן הפסח. וכדכתיב, "צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו". קא משמע לן, דאף בזמן הזה דליכא פסח, נוהג חיוב מצה בלילה הראשון .

והוינן:

ורבי שמעון לקובעו

למצה ל

חובה

אף בזמן הזה

מנא ליה?

והא דריש האי היקש להתיר חמץ לפני זמנו.

ומשנינן:

נפקא ליה מ

הא דכתיב

"בערב תאכלו

מצות", דאייתר! שהרי כבר כתיב, "ומצות על מרורים יאכלוהו". אלא אתא לחייב אף בזמן הזה.

ורבי יהודה

סבר,

מיבעי ליה

לקרא ד"בערב תאכלו מצות",

ל

מי שהיה

טמא

או

שהיה בדרך רחוקה

בשעת הפסח בזמן שבית המקדש קיים, שנדחה לפסח שני. ד

סלקא דעתך אמינא, הואיל ו

בקרבן

פסח לא יאכל, מצה ומרור

נמי לא ניכול. קא משמע לן

, שהוא חייב באכילת מצה בליל ט"ו בניסן.

ועדיין לא שמעינן מהא, דאף בזמן הזה באכילת מצה היא חובה . ולכך איצטריך להיקש ד"לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות", לקובעו חובה אף בזמן הזה.

ורבי שמעון

סבר,

טמא ושהיה בדרך רחוקה לא איצטריך קרא

לחייבו במצה.

ד

הא

לא גרע מערל

[שמתו אחיו מחמת מילה, וסכנה היא למולו ]

ובן נכר

[מומר, שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים ] שאינם אוכלים בפסח, ואפילו הכי הם חייבים במצה.

ד

הא

כתיב

"וכל ערל לא יאכל בו"

. ודרשינן,

בו

[בקרבן פסח]

הוא אינו אוכל. אבל אוכל הוא במצה ובמרור!

והוא הדין לטמא ושהיה בדרך רחוקה.

ושוב אייתר קרא ד"לא תאכלו עליו חמץ שבעת ימים תאכלו עליו מצות". ובהכרח בא להקיש חמץ למצה, שאין איסורו נוהג אלא בלילה, ולא קודם זמנו.

ורבי יהודה

סבר, אף על גב דמצי למילף להו מהדדי ,

כתיב בהאי

[בערל ובן נכר] קרא לחוד,

וכתיב בהאי

[בטמא ושהיה בדרך רחוקה] קרא לחוד! ואכתי איצטריך להיקש ד"לא תאכלו עליו חמץ", כדי לקובעו חובה בזמן הזה.

[ואף שעוד כתובים נאמרו במצה, כגון "שבעת ימים מצות תאכלו", ליכא למילף מהם קביעות חובה. משום דלאו חובה נינהו, אלא אם רצה לאכול, לא יאכל חמץ אלא מצה. ואם רצה שלא לאכול כלל הרשות בידו. והראיה, שהרי "שבעת ימים" כתיב. וודאי ליכא חובה כל שבעה ימים, אלא בלילה הראשון בלבד, כדילפינן לקמן [קכ א].

אבל מהיקשא דלעיל, שפיר ילפינן קביעות חובה ללילה הראשון. שהרי ההיקש לחמץ נכתב אצל קרבן פסח. כדכתיב "תאכל עליו מצות". ו"עליו" היינו על הפסח. ואהני היקשא לחמץ, לקובעו חובה אף בזמן הזה. ואהני "עליו", ללמדנו דאינה חובה אלא בלילה הראשון, שהוא זמן אכילת הפסח.

והדרינן לקושיין:

מני מתניתין?

שהרי הא דקתני "חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, ושל ישראל אסור בהנאה" דלא כמאן היא. ד

אי לרבי יהודה

, הרי חמץ לאחר זמנו אסור באכילה ובהנאה מן התורה. ו

"חמץ"

סתמא קאמר,

ו

אפילו

חמץ

דנכרי

.