Pessa'him 25b — le Talmud en français

כי אתא רבין, אמר

משמיה ד

רבי יוחנן: בכל

איסורים שבתורה

מתרפאין. חוץ מעבודה זרה, וגילוי עריות,

ושפיכות דמים!

וכגון שאמרו לו, "הרוג את ישראל חבירך, ואם לא, נהרגך", יהרג ואל יעבור . שג' עבירות אלו אינן נדחות מפני פיקוח נפש

עבודה. זרה

, טעמה משום

הא דאמרן!

כדכתיב "בכל נפשך".

ו

אף

גילוי עריות ושפיכות דמים

הם ביהרג ואל יעבור. וכ

דתניא: רבי אומר

: כתיב ברודף אחר נערה המאורסה לאונסה,

"כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש, כן הדבר הזה"

.

וכי מה ענין רוצח אצל נערה המאורסה?

ומה הוצרכנו ללמוד ממנו? אם לומר שהנערה פטורה, הא להדיא כתיב, "ולנערה לא תעשה דבר".

אלא

הרי זה

הרוצח

בא ללמד

על נערה המאורסה,

ונמצא למד

ממנה.

מה נערה המאורסה, ניתן

הרשות לכל הרואה

להצילה

מיד הרודף אחריה,

בנפשו

של הרודף [כלומר, שמותר להורגו], כדכתיב "ואין מושיע לה", דמשמע הא אם יש מי שיכול להושיעה, הרי הוא צריך להושיעה בכל מה שהוא יכול, ואף על ידי הריגת הרודף -

אף רוצח

כן.

וניתן להצילו

לנרדף

ב

נטילת

נפשו

של הרוצח.

ו

שוב ילפינן

נערה המאורסה מרוצח

.

מה

באיסור

רוצח,

אם אמרו לו עכו"ם, "הרוג את ישראל חבירך, ואם לאו נהרגך",

יהרג ואל יעבור

-

אף

איסור

נערה המאורסה

כן. שאם אומרים לה לעבור על גילוי עריות, ואם לאו יהרגוה,

תהרג ואל תעבור

.

[ותוספות לא גרסו "תיהרג", אלא

"יהרג"

האיש ולא יבעל. אבל האשה תבעל ולא תיהרג. משום דקרקע עולם היא. כדאיתא בסנהדרין עד ב, לגבי אסתר ].

והוינן:

שפיכות דמים גופיה

-

מנלן

דיהרג ואל יעבור?

ומשנינן:

סברא הוא. כי ההוא דאתא לקמיה דרבא,

ו

אמר ליה: מרי דוראי

[מושל עירי]

אמר לי: זיל קטליה לפלניא, ואי לא, קטלינא לך!

האם מותר לי להורגו משום פיקוח נפשי, כשם שכל איסורי התורה מפני פיקוח נפש?

אמר ליה

רבא:

ליקטלוך, ולא תיקטול!

אסור לך להרוג את חבירך, ואפילו יהרגוך אם לא תהרגו. משום ד

מאי חזית דדמך דידך סומק טפי

מדמא דחברך?

דלמא דמא דההוא גברא

שנצטוית להורגו

סומק טפי?!

ואין שפיכות דמים נדחה מפני פיקוח נפש. שלא התירה התורה את כל האיסורים משום פיקוח נפש, אלא מפני חיבת נפשו של ישראל. ומי יאמר לך שנפשך חביבה לפני המקום יותר מנפש חבירך? שמא נפש חבירך חביבה יותר. ואם תהרגהו, נמצא שגם נאבדה נפש וגם נעשתה עבירה.

מר בר רב אשי אשכחיה לרבינא דשייף לה לברתיה בגוהרקי דערלה

[משח את בתו בזיתי בוסר של ערלה] לרפואה.

אמר ליה

מר בר רב אשי:

אימור

, הא

דאמור רבנן

"בכל איסורי הנאה מתרפאין",

בשעת הסכנה

אמרו כן, ומשום פיקוח נפש. אבל

שלא בשעת הסכנה מי אמור

כן? והרי הרפואה דרך הנאה היא.

אמר ליה

רבינא:

האי אישתא צמירתא

[חום, צמרמורת] שחלתה בה בתי,

נמי כשעת הסכנה דמי.

איכא דאמרי: אמר ליה

רבינא:

מידי דרך

הנאה קעבידנא?!

והרי אין דרך למשוח את הזיתים, אלא לאחר שנתבשלו ויצא שמנן בבית הבד .

איתמר

: אם נמצא אדם במקום מסוים, והוא מוכרח ליהנות שם מדבר האסור בהנאה, ונמצאת אותה

הנאה, הבאה לו לאדם בעל כרחו

-

אביי אמר: מותרת

, ואין צריך לפרוש משם.

ורבא אמר: אסורה

. וצריך לפרוש מהמקום ההוא, כדי שלא יהנה מהאיסור.

ומפרשינן: אם

אפשר

לו להבדל משם ולא ליהנות מהאיסור,

ו

גם

קא מיכיון

בדעתו לאותה הנאה, כולי עלמא לא פליגי דאסור. שהרי נהנה מהאיסור מדעתו ומרצונו.

וכן אף אם

לא אפשר

לו שלא יהנה במצב שבו הוא נמצא, אלא שהוא

קמיכוין

בדעתו ליהנות,

כולי עלמא לא פליגי דאסור

. שכל שמתכון לאיסור ודאי עבר.

ואם

לא אפשר

לו שלא יהנה,

ו

אף

לא מיכוין

בדעתו להנאה זו, כיון דאיכא שתי סיבות להתיר,

כולי עלמא לא פליגי דשרי

.

כי פליגי,

היכא

דאפשר

לו שלא ליהנות, אבל

לא מיכוין

בדעתו לאותה הנאה.

שכבר נחלקו רבי יהודה ורבי שמעון בכל איסורים שבתורה, היכא שעושה האדם מעשה מסוים, וכתוצאה ממנו נעשית גם פעולת איסור, והוא אינו מתכון לאותה תוצאה [וכגון בגרירת מטה וספסל בשבת על גבי הקרקע. שהוא אינו מתכון אלא לגרירה. אבל כתוצאה מזה נעשה חריץ בקרקע, שהיא תולדה דחורש]. שרבי יהודה אוסר בזה, ורבי שמעון מתיר.

ואליבא דרבי יהודה דאמר

"דבר שאין מתכוין אסור", כולי עלמא לא פליגי

, דכל שאפשר להבדל מהאיסור

אסור

לעשותו, ואף שאינו מתכוין אליו.

כי פליגי

אביי ורבא,

אליבא דרבי שמעון דאמר

"דבר שאין מתכוין מותר"

פליגי .

אביי אמר

"אפשר ולא מיכוין" מותר, משום דסבר דהיינו

כרבי שמעון.

ורבא אמר: עד כאן לא קא אמר רבי שמעון

ד"אין מתכוין" מותר,

אלא היכא דלא אפשר

לו להמנע מהאיסור אם יעשה את המעשה המותר. וכגון שצריך להעביר ממקום למקום מטה וספסל כבדים, שאין באפשרותו להעבירם אלא על ידי גרירה על הקרקע. וכיון דגם אי אפשר לו באופן אחר, וגם אינו מתכון, איכא תרתי להיתרא.

אבל היכא דאפשר

לו לעשות את מעשה ההיתר בלא לבוא לידי תוצאת האיסור, וכגון בספסל ומטה קטנים שיכול להעבירם על כתיפו,

לא

התיר רבי שמעון לגוררם, אף שאינו מתכון לעשית חריץ.

איכא דאמרי

: לא בהכי פליגי אביי ורבא. אלא לכולי עלמא

"אפשר ולא מיכוין"

היינו פלוגתייהו דרבי יהודה ורבי שמעון.

והיכא ד

לא אפשר ו

גם

לא מיכוין, כולי עלמא

[אביי ורבא]

לא פליגי, ד

בין לרבי יהודה ובין לרבי שמעון

שרי

.

כי פליגי

אביי ורבא, היכא

דלא אפשר

לו להבדל מההנאה במצב שבו הוא נמצא, אבל

קא מיכוין

הוא ליהנות.

ואליבא דרבי שמעון ד

אמר "אין מתכוין מותר", ו

אזיל בתר כוונה, כולי עלמא לא פליגי, ד

כל היכא דמכוין

אסור!

ואף דבמקום זה אי אפשר לו שלא יהנה, חייב הוא לפרוש משם. שכשם שחסרון הכונה מתיר את המעשה בכל אופן, כן כונת המעשה גורמת לאסור אותו בכל אופן, בין באפשר ובין בלא אפשר.

כי פליגי אליבא דרבי יהודה דאמר

"לא שנא מתכוין, ולא שנא אין מתכוין"

. וכל היכא ד

אפשר

לו להבדל מהאיסור,

אסור

לו לעשותו.

אביי סבר, כ

שם שאזיל

רבי יהודה

בתר אפשר ולא אפשר לחומרא, ולא תליא בכונה כלל, אלא כל דאפשר אסור אף בלא כונה, כן אזלינן בתר הכי לקולא. וכל היכא דלא אפשר, לא אכפת לן במה שמכוין לאיסור , ומותר.