Pessa'him 17b — le Talmud en français

רבי שמעון אומר

: כשהם

בכלים

הם

טמאין

. אבל כשהם

בקרקע

הם

טהורין!

שרבי שמעון לטעמיה, שסבר טומאת משקין היא דאורייתא. הלכך לא מצו רבנן להקל במשקי בית מטבחיא. והטעם לטהר כשהם על גבי קרקע, יבואר להלן.

ומכל מקום, תנא קמא אמר להדיא כרב, דמשקי בית מטבחיא טהורים. אבל לא משקי בי מדבחיא.

אמר רב פפא: אפילו למאן דאמר טומאת משקין

היא

דאורייתא

, מכל מקום

משקי בית מטבחיא

טהורין. משום ד

הלכתא גמירי לה

כן, ואינה קולת חכמים.

אמר ליה רב הונא בריה דרב נתן לרב פפא: ואלא

לדבריך, קשיא

הא דאמר רבי אלעזר: אין טומאה למשקין כל עיקר

מן התורה.

תדע, שהרי העיד יוסי בן יועזר איש צרידה על משקי בית מטבחיא

שהן

דכן

[טהורין].

שמזה שהקלו חכמים במשקין שבעזרה שלא יטמאו, הוכיח רבי אלעזר, שאין טומאתן מן התורה אלא מדרבנן. שאם לא כן, לא היו חכמים יכולים להפקיע טומאה דאורייתא משום הפסד קדשים.

ואי

כדקאמרת, ד

הלכתא גמירי לה

שהם טהורים -

מי גמרינן מינה

דטומאת משקין אינה מן התורה? ואיך הוכיח רבי אלעזר כן מעדותו של יוסי בן יועזר? והרי אף אם טומאת שאר משקין דאורייתא, משקי בית מטבחיא טהורים מהלכה למשה מסיני.

אמר ליה רבינא לרב אשי

, והקשה לו עוד על דברי רב פפא:

והא רבי שמעון

הוא

דאמר טומאת משקין דאורייתא.

וכ

דתניא: רבי יוסי ורבי שמעון אומרים

: ספק אם טמאו המשקין

לכלים

, הרי הכלים

טהורין

. משום שאין המשקין מטמאין כלים אלא מדרבנן. ולא גזרו על הספק.

ספק אם טימאו המשקין

לאוכלין,

הרי האוכלין

טמאין

מספק! משום שמשקים מטמאים אוכל מן התורה. וספק טומאה ברשות היחיד טמא.

אלמא, אית ליה לרבי שמעון שטומאת משקין לטמא אוכלין היא דאורייתא.

ו

אילו

הכא קאמר רבי שמעון

משקי בית מטבחיא ש

בכלים

, הרי הם

טמאין.

ואם הם

בקרקע

הרי הם

טהורין

.

ובהכרח שטעמו הוא, משום שמשקין שבכלים טמאים מדאורייתא. ומשקין שבקרקע אינם טמאים אלא מדרבנן, כמבואר בסמוך. ובעזרה לא גזרו.

ואי

כדאמר רב פפא, דהא ד"משקי בית מטבחיא דכן"

הלכתא היא

-

מה לי

אם הם

בכלים, ומה לי

אם הם מונחים

בקרקע?

ומסקינן: הא דאמר רב פפא,

קשיא!

אמר רב פפא

:

הא דאמרת

"רבי שמעון אומר:

בקרקע טהורין", לא שנו

כן

אלא במים

, שבהיותם מחוברים לקרקע יש עליהם שם מקוה.

אבל

ב

דם,

שאין עליו שם מקוה

לא

קאמר כן. אלא טמא הוא בכל גוונא. שהרי סבר רבי שמעון שטומאת משקין היא מן התורה.

ו

אף ב

מים נמי לא אמרן

ש"בקרקע טהורין",

אלא

היכא

דהוי

בהו שיעור

רביעית

, שאף שלטבילת אדם צריך שיעור מ' סאה מן התורה [כדנפקא לן מ"את כל בשרו", מים שכל גופו עולה בהם], לטבילת כלים סגי מן התורה ברביעית. וכיון

דחזי להטביל ביה מחטין וצינורות

[שטווים בהם זהב] טמאים, יש עליהם שם מקוה מן התורה, כל זמן שהם מחוברים לקרקע. ואין מי המקוה מקבלים טומאה.

אבל

אם

לא הוי

במים שיעור

רביעית

, אין שם מקוה עליהם כלל. הלכך הם

טמאין

.

[והא דקיימא לן דשיעור טומאת משקין הוא ברביעית, אין זה אלא לטמא אחרים. אבל טומאת עצמן יש להן בכל שהוא. רש"י]. וקסבר רבי שמעון, שהעיד יוסי בן יועזר על מים מחוברים לקרקע העזרה, שאם יש בהם שיעור רביעית אינם נטמאים. לפי שאין טומאתם מן התורה, שהרי תורת מקוה יש להם. אלא דרבנן פסלום אף לטבילת כלים, עד שיהיה בהם שיעור ארבעים סאה. וכיון דמדרבנן אין בהם תורת מקוה, הרי הם טמאים מדרבנן. אבל מים של בית מטבחיא שבעזרה, אף מדרבנן אינם נטמאים, שלא גזרו בהם, משום הפסד קדשים.

אמר מר

: ספק משקין טמאין, הם עצמם טמאים לפי שספק טומאה ברשות היחיד טמא. אבל לטמא אחרים, ספיקן טהור - דברי רבי מאיר, משום שטומאת משקין לטמא אחרים, אינה אלא דרבנן. ולא גזרו על הספק.

רבי יהודה אומר: לכל

דבר - ספיקן

טמא!

ובין אם ספק טימאו אוכלין, בין אם ספק טימאו כלים, האוכלין והכלים טמאים מספק. משום דספק טומאה דאורייתא הוא. וברשות היחיד ספיקו טמא.

ומקשינן:

למימרא דסבר רבי יהודה, טומאת משקין לטמא טומאת כלים

היא

דאורייתא?

ו

הא ליכא למימר הכי.

ד

התנן: כל הכלים שיש להם אחורים ותוך

[שהם ראויים לשימוש גם בתוכם וגם באחוריהם],

כגון הכרים והכסתות והשקין והמרצופין

[שקי עור], אם נגעה טומאה בתוך הכלי ו

נטמא תוכו

-

נטמא

אף

גבו

.

אבל אם

נטמא גבו

-

לא נטמא תוכו

בכך.

ואמר רבי יהודה: במה דברים אמורים

[שלא נטמא תוכו], היכא

שנטמאו

הכלים

מחמת משקין

טמאים.

אבל

אם

נטמאו מחמת שרץ

אם

נטמא תוכו, נטמא

אף

גבו

. ואם

נטמא גבו, נטמא

אף

תוכו

.

ומסקינן לקושיין: הניחא אי טומאת משקין לטמא כלים אינה אלא דרבנן [גזירה משום משקה הזב, כגון רוקו ומי רגליו, שמטמאין כלים מדאורייתא], שפיר חילק רבי יהודה בין כלי שנטמא במשקין לבין כלי שנטמא בשרץ.

שאם נטמא במשקין, שאין טומאתו אלא דרבנן, הקלו חכמים בגזירתם, ואמרו, שאם נטמא גבם לא נטמא תוכם. משום שלא רצו להשוות לגמרי את טומאתם לטומאה דאורייתא, ולכן עשו היכר זה כדי שידעו אנשים שאין טומאה זאת אלא מדרבנן. כדי שלא יטעו לומר שהם טמאים מדאורייתא, וישרפו תרומה וקדשים שנגעו בהם.

אלא,

אי סלקא דעתך

דקסבר רבי יהודה

"טומאת משקין לטמא כלים דאורייתא"

-

מה לי

אם

נטמא מחמת משקין

ו

מה לי

אם

נטמא מחמת שרץ

, והא תרוייהו דאורייתא נינהו, ואין זה משנה אם נטמא תוכו או גבו.

אמר רב יהודה אמר שמואל: חזר בו רבי יהודה

ממה שאמר שספק טומאת משקין לטמא כלים ספיקו טמא. אלא לאו דאורייתא היא וספיקו לקולא.

רבינא אמר: לעולם לא הדר

בו רבי יהודה.

אלא,

הא

דאמר "נטמא גבו לא נטמא תוכו", איירי בכלי שנטמא

במשקין הבאים מחמת ידים.

שאין טומאת ידים אלא משום גזירה. וגזרו בהם שיטמאו הידים את המשקין לעשותם תחלה [ראשונים לטומאה]. והקלו בטומאה זו, שאם טמאו את הכלי מגבו, לא נטמא תוכו. כדי שיהיה היכר שאין טומאה זו מן התורה, ואין לשרוף עליה תרומה וקדשים.

ו

הא

דהחמיר רבי יהודה בספק הכלים שנטמאו במשקין, איירי

במשקין הבאים מחמת שרץ

, שהם מטמאים את הכלים מדאורייתא.

ודחינן:

אי הכי, אדתני

רבי יהודה

"במה דברים אמורים

, בכלים

שנטמאו מחמת משקין

. אבל בכלים שנטמאו מחמת שרץ, נטמא גבם נטמא תוכם" -

ליפלוג וליתני בדידה.

שיחלק בכלים שנטמאו מחמת משקין עצמם.

ולימא הכי:

במה דברים אמורים

, בכלים שנטמאו

במשקין הבאין מחמת ידים

. שכיון שאין טומאתם אלא מדרבנן, עשו בהם היכר, והקלו שאם נטמא גבם לא נטמא תוכם.

אבל

אם נטמא הכלי

במשקין הבאים מחמת שרץ

, שטומאתן מדאורייתא, אם

נטמא תוכו נטמא

אף

גבו

. ואם

נטמא גבו נטמא

אף

תוכו

.

ומדלא חילק רבי יהודה הכי, שמע מינה, אף משקין הבאין מחמת שרץ אינם מטמאים את הכלים מן התורה.

ומסקינן:

אלא, מחוורתא כדשנין מעיקרא

, ש

חזר בו רבי יהודה

מהא דאמר לעיל, "ספק טומאת משקין - לכל טמא" [בין לטמא אוכלין ובין לטמא כלים]. אלא הם טהורים מספק. כיון שאין טומאתם אלא מדרבנן. וספיקא דרבנן לקולא.

איבעיא להו

: ממה חזר בו רבי יהודה?

האם רק

מ

מה שאמר שמשקין מטמאין

כלים

מדאורייתא,

הוא דהדר ביה

, וחזר להורות שאינם מטמאים כלים אלא מדרבנן.

אבל ב

טומאת משקין לטמא

אוכלין

סבר, דמדאורייתא היא. ו

כרבי יוסי ורבי שמעון סבירא ליה

. דאמרו בברייתא דלעיל: ספק משקין לטמא אוכלין - טמאין. לטמא כלים - טהורין!

או דלמא, לגמרי הדר ביה

. ואית ליה

כרבי מאיר

, דאין משקין מטמאים אחרים מן התורה כלל, ואף לא אוכלין.

אמר רב נחמן בר יצחק: תא שמע: פרה ששתתה מי חטאת

[מים שנתערבו באפר פרה לצורך הזאה על טמא מת], ושחטוה בעודם במעיה,

בשרה טמא

לאחר שנשחטה. לפי שמי חטאת מטמאים כאב הטומאה.

[אבל קודם שחיטתה אין הפרה נטמאת בהם, לפי שאין בעלי חיים מקבלים טומאה].