Pessa'him 16b — le Talmud en français

אבל

דם

קדשים,

ש

מתקבל בכלי לצורך זריקתו על המזבח, ו

אינו נשפך

לאיבוד

כמים

, לא איתקש למים. הלכך

אינו מכשיר

את האוכלין לקבל טומאה .

מתקיף לה רב שמואל בר אמי: הרי

אין ראוי לזריקה על המזבח, אלא דם הנפש בלבד. כלומר, דם שהנפש יוצאה בו. והוא הדם היוצא בשעת שחיטה. וכדכתיב "כי הדם הוא בנפש יכפר". אבל

דם התמצית

, שיוצא מן הבהמה לאחר מיתתה,

ש

אינו נזרק על המזבח, הרי הוא

נשפך כמים.

ו

אף דם זה של קדשים

אינו מכשיר

את האוכלין.

וכדאמר רבי יוסי בר חנינא דמשקין בית מטבחיא אין מכשירין, ונכלל בכך כל דם קדשים, ואף דם התמצית. וקשיא, אמאי דם התמצית של הקדשים אינו מכשיר, והרי הוא נשפך כמים.

א

מר ליה רבי זירא: הנח לדם התמצית

, ולא תקשה ממנו מידי.

משום

ד

לאו דוקא בקדשים הוא דאינו מכשיר. אלא

אפילו בחולין נמי לא מכשיר

. ולאו משום שאינו נשפך כמים, אלא משום שאינו קרוי דם.

קבלה מיניה רב שמואל בר אמי

מרב זירא את תירוצו זה. משום

דאמר רחמנא

"רק חזק לבלתי אכול הדם, כי הדם הוא הנפש".

ודרשינן:

דם שהנפש יוצאה בו, קרוי

"דם"

.

אבל

דם שאין הנפש יוצאה בו, אינו קרוי דם

.

ודוקא מי שקרוי "דם" יש בו תורת משקה. שהרי המקור לכך שדם קרוי משקה, הוא מדכתיב "דם חללים ישתה".

תא שמע: דם שנטמא וזרקו

על המזבח - אם לא ידע הכהן שהוא טמא, וזרקו

בשוגג, הורצה

הקרבן לבעלים להתכפר בו. ואף ניתר הבשר לכהנים באכילה. משום שהציץ מרצה על הדם שנזרק בטומאה.

ואם ידע שהוא טמא, וזרקו

במזיד, לא הורצה

הקרבן, ואין ניתר בשרו לאכילה! שקנס חכמים הוא, שלא ירצה הציץ על דם טמא שנזרק במזיד.

נמצא, שמדרבנן אין כאן זריקה. ובלא זריקה אין הבשר ניתר באכילה. אבל לענין כפרת הבעלים, מהני הזריקה אף במזיד. שהרי מן התורה הציץ מרצה על טומאה בין על שוגג ובין על מזיד. ולא מצו רבנן לגזור עליו להביא קרבן אחר. שהרי כבר נפטר מן התורה, ויחשב הקרבן השני כחולין בעזרה.

קתני מיהת, שנוהגת טומאה בדם. אלמא יש לו לדם קדשים טומאת עצמו. ודלא כרב דאמר, אין למשקין טומאת עצמן מן התורה.

ומשנינן: לעולם אין לו טומאה מן התורה, אלא

מדרבנן

ובמזיד לא הורצה, לפי שמדרבנן הדם טמא. ולא מרצה הציץ להכשיר את זריקתו במזיד, משום קנס חכמים.

ואף שאמר רבי יוסי בן יועזר, שלא גזרו במשקין בית מטבחייא, והשאירום כדינם מדאורייתא, דאין להם טומאת עצמן - האי תנא סבר

דלא כרבי יוסי בן יועזר איש צרידה

. אלא גזרו חכמים בכל המשקין, ואף במשקי קדשים.

תא שמע: על מה הציץ מרצה?

על הדם

שנטמא, וזרקוהו בטומאתו.

ו

כן

על הבשר

שנטמא, והרי הוא אסור באכילה.

דקיימא לן [אליבא דרבי יהושע ], אם אין בשר אין זורקים את הדם!

וקאמר, דאין זה אלא כשנפסל הבשר מחמת שיצא חוץ למחיצתו, או כשאבד הבשר. אבל אם נטמא הבשר, הציץ מרצה על טומאתו. ואף שאין הוא מתירו באכילה, מהני ריצוי הציץ לזרוק עליו את הדם.

ו

כן מרצה הציץ

על החלב

[אמורים]

שנטמא

, ומתירו בהקטרה.

ומרצה הציץ עליהם

בין

שנטמאו ב

שוגג

[שלא ידע הכהן שאסור לטמאותו ] ו

בין

שנטמאו

במזיד

.

בין

שנטמאו

באונס

ו

בין

שנטמאו

ברצון

.

בין ב

קרבן

יחיד ובין ב

קרבן

ציבור

.

קתני מיהת, שנוהגת טומאה בדם. וקשיא לרב דאמר "משקין בית מטבחיא דכן ממש", ואף טומאת עצמן אין להם.

ומשנינן: אין טומאתו אלא

מדרבנן

. ואף במשקין שבעזרה גזרו טומאה.

ודלא כרבי יוסי בן יועזר איש צרידה

, שהעיד דלא גזרו בהם.

תא שמע

: כתיב בציץ "והיה על מצח אהרן

ונשא אהרן את עון הקדשים"

.

וכי איזה עון הוא נושא

ומכפר עליו, ואיזה פסול הוא מכשיר?

אם

על קרבן שנפסל ב

עון פיגול

שחישב עליו בשעת שחיטה לאכלו חוץ למקומו [רש"י]

הרי כבר נאמר

בו

"לא ירצה"

! אלמא, לית ליה לפיגול תקנה.

ו

אם

על קרבן שנפסל ב

עון

מחשבת

נותר

[שחישב בשעת שחיטה לאכלו חוץ לזמנו ] -

הרי כבר נאמר

בו

"לא יחשב"

! אלמא, לית ליה לנותר תקנה.

הא

[הרי] בהכרח דהציץ

אינו נושא אלא עון טומאה

, לפי שהיא קלה משאר פסולים.

שהרי מצינו

ש

הטומאה

הותרה מכללה בציבור

. שקרבן ציבור מקריבים אף בטומאה. וכשם שהקלת בה בציבור, כן מכשיר הציץ בדיעבד את הטומאה אף ביחיד.

והוינן בה:

מאי

"עון טומאה"?

מאי לאו, טומאת דם!

וקשיא לרב, דאמר אין למשקין טומאה מן התורה כלל.

אמר רב פפא: לא

על טומאת דם קאי, אלא על

טומאת

ה

קמצים

של המנחות. שהקומץ מתיר את המנחה, כמו שהדם מתיר את הבשר. ועיקר הכפרה תלויה בו. ואם נטמא הקומץ והקטירוהו על גבי המזבח, מרצה הציץ על טומאתו.

ומקשינן:

תא שמע

: בשנה השניה למלך דריוש, לעת בנין בית שני, היה חגי הנביא בודק את הכהנים, לידע אם הם בקיאים עדיין בהלכות טומאה. לפי שנשתכחו מהם כשהיו בגולה, ולא נתעסקו אז בקדשים. כדכתיב "כה אמר ה' צבאות, שאל נא את הכהנים תורה לאמר".

ושאלם:

"הן ישא איש בשר קדש

[בשר שרץ]

בכנף בגדו, ונגע בכנפו אל הלחם ואל הנזיד ואל היין ואל שמן ואל כל מאכל

-

היקדש"?!

שאם יגע האדם בלחם קדשים בכנף שנמצא בה השרץ [שהוא אב הטומאה] ועשאו השרץ ללחם ראשון לטומאה, ואותו הלחם יגע בנזיד קדשים ויעשהו שני, ואותו נזיד יגע ביין של נסכים ויעשהו שלישי, ואותו היין יגע בשמן נסכים או בכל מאכל אחר של קדשים, נמצא דהשמן והמאכל הם רביעים לטומאה בקודש. ושאלם: האם יטמא אותו רביעי הקודש?

וכתיב בתריה:

"ויענו הכהנים ויאמרו, לא"

! אין הרביעי בקודש נטמא.