Pessa'him 12b — le Talmud en français

אלא

ש

בין יממא לליליא לא טעו אינשי.

וגם נותנים לו את השעה הרביעית והחמישית והששית [שהוא יכול לטעון שנתכוין לסוף שלש].

וזה שאמר "בחמש", נותנים לו את השעה השניה והשלישית והרביעית [שמא התכוין לתחילת חמש], וגם את השעה הששית.

ובדין הוא דניתיב

ליה

לקמיה טפי,

היינו צריכים לתת לו עוד שעתיים קדימה,

אלא

שרבי יהודה עצמו אמר בברייתא שאין לטעות בין השעה החמישית לשביעית, לפי

שבחמש, חמה

עומדת

במזרח

הרקיע,

ו

אילו

בשבע, חמה

עומדת

במערב

הרקיע.

[וכל האמור לעיל בשיעור הזמן שנותנים לעדים, הוא רק כדי להציל אותם מעונש של "כאשר זמם". אך בנוגע לכשרות העדות עצמה, די בפחות מכך כדי שתיבטל העדות. שאם למשל העד שאמר "בשלש" הוזם על שלישית ורביעית וחמישית, מיד בטלה העדות. שאם יטען שהוא טעה לאחור, והמעשה היה קודם השעה השלישית, לא נוכל לצרף את עדותו לעד השני שאמר "בחמש", משום שיש ביניהם הפרש של יותר משלש שעות, שאפילו לרבי יהודה אין אדם טועה עד כדי כך. רש"י].

ודנה הגמרא עתה, כיצד ליישב את משנתנו לפי הדיעות שנאמרו לעיל בשיעור הזמן שאדם עלול לטעות.

תנן: רבי מאיר אומר: אוכלין כל חמש ושורפין בתחילת שש

.

רבי יהודה אומר: אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחילת שש

.

ומקשינן:

לאביי אליבא דרבי מאיר, דאמר אין אדם טועה ולא כלום, ניכול כולה שית!

שיהא מותר לאכול חמץ בכל השעה הששית. שהרי מן התורה אין החמץ אסור אלא מתחילת השעה השביעית. ומדוע גזרו חכמים והרחיקו שלא יאכל לפני כן, כיון שאין חשש כלל שיבאו אנשים לטעות בזמן?

ולהך לישנא

בתרא דאביי

נמי, דאמר

רבי מאיר

אדם טועה

ב

משהו

, תקשי,

ניכול עד סוף שית,

וירחיק רק משהו בסוף השעה הששית. ומדוע אסרו את כל השעה הששית?

ו

כן קשיא ל

אביי אליבא דרבי יהודה, דאמר אדם טועה

ב

חצי שעה, ניכול עד פלגא דשית

[עד חמש שעות וחצי], ודי בהרחקה של חצי שעה, שהוא שיעור הזמן שאדם עלול לטעות!

ולהך לישנא

בתרא דאביי

נמי, דאמרת

אליבא דרבי יהודה

אדם טועה שעה ומשהו, ניכול עד סוף חמש

, וירחיק כל השעה הששית, ומשהו מהשעה החמישית. ומדוע גזר רבי יהודה על כל השעה החמישית?

אמר אביי: עדות מסורה לזריזים.

שאין אדם בא להעיד בדיני נפשות אלא אם כן הוא בקי בשעות, שהרי הוא יודע שסופו להחקר בדרישות וחקירות. ולכן הוא אינו טועה אלא בשיעור מועט.

אבל דין אכילת

חמץ, לכל

אדם הוא

מסור.

ואף לאנשים שאינם בקיאים בשעות. לכן הוצרכו לגזור אף בשיעור זמן רב יותר.

ותו מקשינן:

ו

ל

רבא אליבא דרבי מאיר,

דאמר אדם טועה שתי שעות חסר משהו, מתחילת חמש לא ניכול

, וירחיק שתי שעות מזמן האיסור של תורה. ומדוע לא גזר רבי מאיר אלא על השעה הששית בלבד?

ומשנינן: אין לטעות בין השעה החמישית ושביעית, משום שב

חמש חמה במזרח, ו

ב

שבע חמה במערב

.

ומקשינן:

אי הכי, בשית נמי ניכול!

שהרי גם בין שש לשבע אין לטעות, כי בשש עדיין לא נטתה החמה לצד מערב אלא היא עומדת באמצע הרקיע, והצל אינו נוטה לא לכאן ולא לכאן אלא תחתיו, ואילו בשבע החמה נוטה כבר לצד מערב?

ומשנינן:

אמר רב אדא בר אהבה

: בשעה

שית, יומא בקרנתא קאי,

החמה עומדת באמצע הרקיע, והיא קרובה לנטות למזרח, וקרובה לנטות למערב. ואי אפשר לעמוד במדוייק להיכן היא נוטה, לכן אפשר לטעות בין שש לשבע. ותו מקשינן:

ו

ל

רבא אליבא דרבי יהודה, דאמר אדם טועה שלש שעות חסר משהו, מתחילת ארבע

שעות

לא ניכול,

כדי שירחיק שלש שעות מהזמן שאסור מן התורה, ומדוע הוא מתיר לאכול בשעה הרביעית?

ומשנינן: הרי שמענו לרבי יהודה עצמו שסובר שבין חמש לשבע אין אדם טועה. כי ב

חמש חמה במזרח ו

ב

שבע חמה במערב, וכל שכן

שאינו טועה בין

ארבע

לשבע.

ושוב מקשינן:

אי הכי, בחמש

שעות

נמי ניכול

עדיין חמץ, שהרי כאמור אין אדם טועה בין חמש לשבע?

תרגמה

[ביאר ותירץ]

אביי אליבא דרבא,

שרק לענין עדות סובר רבי יהודה שאין העדים טועים בין חמש לשבע, כי

עדות מסורה לזריזים.

אך ב

חמץ,

שהוא

לכל

אדם

מסור

, טועה הוא אף בכך.

ומכל מקום, אין הוא טועה בין ארבע לשבע [כמו בין תחילת שלש לסוף חמש, שלפי רבי יהודה טועה אדם בכך]. כי בכל זאת יש לו סימן על ידי החמה שלא לטעות עד כדי כך, שהרי בארבע החמה עדיין רחוקה הרבה מצד מערב, ורק בין חמש לשבע הוא עלול לטעות.

ורבא

עצמו

אמר

[ליישב את שיטתו]: לעולם אף בחמץ אף שהוא מסור לכל סובר רבי יהודה שאין חשש שיטעה אדם בין חמש לשבע, משום שבחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב. ומה שהוא אוסר לאכול בשעה חמישית,

לאו היינו טעמא דרבי יהודה

כמו שסברנו, משום שהוא עלול לטעות בזמן.

אלא, רבי יהודה לטעמיה, דאמר

לקמן [כא א]:

אין ביעור חמץ אלא שריפה,

והוא חולק על רבנן שסוברים "השבתתו בכל דבר".

ו

לכן אסרו חכמים לאכול חמץ בשעה חמישית, כי

יהבו ליה רבנן

[נתנו לו]

שעה

אחת

שיהא פנוי

ללקוט בה עצים

לצורך השריפה שבשעה הששית, שאם היה מותר לו לאכול אז חמץ, לא היה נזכר להכין עצים, אך עתה שהוא אסור באכילת חמץ, הוא שם לב לכך.

איתיביה רבינא לרבא

מהא דתניא:

אמר רבי יהודה: אימתי

אני אומר שאין ביעור חמץ אלא שריפה? דוקא

שלא בשעת ביעורו

של החמץ, דהיינו, בכל שעה ששית, שהוא עדיין אינו אסור מן התורה.

אבל בשעת ביעורו,

מתחילת שבע, שהוא כבר אסור מן התורה,

השבתתו בכל דבר,

ולא רק בשריפה.

ואם כן, מדוע הוא צריך לטרוח וללקוט עצים? והרי אם אין לו עצים מן המוכן, ימתין עד השעה השביעית, ואז לא יצטרך לשורפו, אלא יוכל לבערו בכל דרך שהיא?

אלא, אמר רבא

: טעמו של רבי יהודה,

גזירה משום יום המעונן

שאין השמש זורחת בו, ואי אפשר לדעת לפי השמש את השעה, שאז עלולים לטעות אף בין חמש לשבע, ולכן גזרו בכל ערב פסח שלא לאכול חמץ בשעה חמישית.

ומקשינן:

אי הכי, אפילו בארבע שעות נמי לא ניכול!?

שהרי לפי רבי יהודה, אדם עלול לטעות אף בשלש שעות באופן שאין היכר לפי השמש?

ומתרצינן:

אמר רב פפא

: שעה

ארבע

כולם בקיאים בה אימתי היא, מפני ש

זמן סעודה

לכל היא

. ואין חשש שיבאו לטעות על שעה שביעית שהיא שעה רביעית.

תנו רבנן: שעה ראשונה

היא זמן של

מאכל "לודים"

[שם אומה של אוכלי אדם, רש"י שבת י א], ורעבתנים הם וממהרים לאכול.

שעה

שניה

היא זמן של

מאכל ליסטין

, אף הם רעבתנים, אלא לפי שהם ערים כל הלילה, הם ישנים עדיין בשעה הראשונה ואוכלים רק בשעה שניה.

שעה

שלישית

היא זמן של

מאכל יורשין

, אנשים שירשו הון רב, ואינם צריכים לדאוג לפרנסתם, לכן הם מקדימים לאכול.

שעה

רביעית

היא זמן של

מאכל פועלין

.

שעה

חמישית

היא זמן של מאכל

תלמידי חכמים

.

שעה

ששית

היא זמן של

מאכל כל אדם

.

ומקשינן:

והאמר רב פפא

לעיל: שעה

רביעית זמן סעודה לכל היא

, ואילו בברייתא נאמר ששעה ששית היא זמן מאכל אדם?

ומשנינן:

אלא, איפוך

[הפוך] וגרוס כך בברייתא:

רביעית מאכל כל אדם, חמישית מאכל פועלים, ששית מאכל תלמידי חכמים

.

ומסיימת הברייתא: כל האוכל

מכאן ואילך

, הרי הוא

כזורק אבן לחמת.

כלומר, שהאכילה אז מזיקה לגוף האדם.

אמר אביי: לא אמרן

שהוא כזורק אבן לחמת,

אלא דלא טעים מידי בצפרא,

שלא טעם כלום בבקר.

אבל

אם

טעים מידי בצפרא, לית לן בה

, שאף אם יאחר את סעודתו לאחר שעה ששית, עדיין הוא מועיל לגוף.

אמר רב אשי: כמחלוקת בעדות

כשם שנחלקו רבי מאיר ורבי יהודה בעדות, שלפי רבי יהודה אדם טועה בזמן, יותר מלפי רבי מאיר,

כך מחלוקת בחמץ

. שלכן מקדים רבי יהודה את זמן איסור אכילת חמץ בשעה אחד מרבי מאיר, משום שלדעתו אדם עלול לטעות בזמן, יותר מלפי רבי מאיר.

ותמהינן:

פשיטא!

שהרי

היינו הך דאמרינן

לעיל ליישב את הסתירה בין המחלוקת בעדות למחלוקת בחמץ?

ומשנינן:

הא קא משמע לן

, ד

שינויי דשנינן שינויא הוא.

שכל התירוצים שאמרנו לעיל נכונים הם להלכה.

ולא תימא

ביישוב הסתירה בין דברי רבי מאיר ורבי יהודה בעדות, לדבריהם בחמץ, כי

תנאי היא

, שנחלקו תנאים בדעתם. שלדעת התנא של המשנה שלנו, סובר רבי מאיר שאדם טועה רק בשעה אחת, ורבי יהודה סובר שאדם טועה בשתי שעות. והתנא של המשנה בסנהדרין סובר, שלפי רבי מאיר אדם טועה בשתי שעות, ולפי רבי יהודה בשלש שעות [לפי רבא].

לכן משמיענו רב אשי שאין כאן מחלוקת, אלא שיש הבדל בין חמץ לעדות, כפי שנתבאר לעיל.

אמר רב שימי בר אשי: לא שנו

בענין עדות, שאפילו כשהעדים מכחישים זה את זה בזמן, לפעמים תולין הדבר בטעות ומקיימין את העדות,

אלא

כשהם מעידים

בשעות

, כגון, שזה אומר בשתים וזה אומר בשלש.

אבל

אם

אחד אומר

שהמעשה היה

קודם הנץ החמה, ואחד אומר

שהיה

אחר הנץ החמה, עדותן בטילה

, כי אין אדם טועה בין קודם הנץ החמה לאחריו.

ומקשינן: מה משמיענו רב שימי, והלא

פשיטא

היא?

ומשנינן:

אלא,

כך אמר רב שימי:

אחד

אומר קודם הנץ החמה, ואחד אומר בתוך הנץ החמה

בהתחלת הנץ,

עדותן בטילה

.

ועדיין מקשינן:

הא נמי פשיטא

היא, שהרי גם בכך לא ניתן לטעות?