Pessa'him 10a — le Talmud en français

זה דוקא

בתרומה,

שבזמן הזה היא נוהגת רק מ

דרבנן,

ולכן אנו מקילין בה. אבל

ב

איסור

חמץ,

שהוא

דאורייתא, מי אמרינן

שיש להקל ולתלות על ידי "שאני אומר"?

ומשנינן:

אטו

[האם]

בדיקת חמץ

חיוב

דאורייתא

הוא!? הלא רק חיוב

דרבנן היא, דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי,

די בכך שיבטל את החמץ בלבד. וכיון שכל הנידון הוא כאן הוא אם חייבוהו חכמים לבדוק שוב את הבית, או לא, הרי בדרבנן אנו תולים ואומרים "שאני אומר".

ד. נמצא

ציבור אחד של חמץ

לפנינו,

ולפניו שני בתים בדוקים, ואתא עכבר ושקל

חתיכה מהציבור, ונכנס לאחד הבתים,

ולא ידעינן אי

העכבר

להאי

בית

על

[נכנס]

אי להאי

בית

על

.

היינו

הדין של

"שני שבילין"

.

דתנן

במסכת טהרות:

שני שבילין, אחד

מהם

טמא, ואחד

מהם

טהור

ואין ידוע איזה מהם הוא הטמא. וכגון, שמוחזק לנו שבאחד השבילים קיים קבר לכל רוחב השביל, ואי אפשר לעבור בו מבלי להאהיל על הקבר, אך איננו יודעים איזה הוא אותו שביל.

והלך

אדם

באחד מהן ו

לאחר מכן

עשה

[נגע] ב

טהרות

[ואילו היה הנידון רק ביחס אליו, היינו מטהרים אותו ואת הטהרות שנגע, מפני שהשבילין הן רשות הרבים, והדין הוא שספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור, אך]

ובא חבירו והלך

אף הוא

ב

שביל ה

שני ועשה טהרות

אחרות. והשאלה היא האם אפשר לטהר את שניהם, שהרי אחד מהם ודאי טמא.

רבי יהודה אומר: אם נשאלו

[שאלו] לחכם

זה בפני עצמו וזה בפני עצמו,

שכל אחד שאל בנפרד מה דינו, שניהם

טהורין.

החכם מורה לכל אחד מהם שהוא טהור, שהרי כל אחד בפני עצמו הוא רק ספק טמא, ואפשר להעמידו על חזקת טהרה.

אבל אם באו

שניהן

לשאול לחכם

בבת אחת

שניהם

טמאין.

כיון שהחכם צריך להורות הוראה אחת לשניהם, טמאים אתם או טהורים אתם, הוא אינו יכול לומר להם שניכם טהורים, שהרי אחד מהם ודאי טמא. לכן הוא מורה להם ששניהם טמאים.

רבי יוסי אומר: בין כך ובין כך,

גם אם שאלו כל אחד בפני עצמו, שניהם

טמאין

.

אמר רבא ואיתימא רבי יוחנן

: אם באו שניהם

בבת אחת

לשאול את החכם, ל

דברי הכל

שניהם

טמאין

.

וכן אם באו לשאול

בזה אחר זה

, ואפילו אם כל אחד אומר לחכם, כך היה המעשה, שגם חבירי נכנס לשביל השני, אבל אינני שואל אלא על עצמי,

לדברי הכל

שניהם

טהורין

.

לא נחלקו

רבי יהודה ורבי יוסי

אלא בבא

אחד מהם

להשאל עליו ועל חבירו,

ששאלו "מה דין שנינו?".

רבי יוסי מדמי ליה ל

באו שניהם לשאול ב

בת אחת,

שאז, למרות שרק אחד מהם עומד לפני החכם, כיון שהוא צריך להורות הוראה אחת לשניהם, הוא אינו יכול לומר "טהורים אתם", לכן הוא צריך לומר: שניכם טמאים.

ורבי יהודה מדמי ליה ל

באו לשאול ב

זה אחר זה

, שהואיל ואין כאן אלא שואל אחד, אין צריך להשיב לו גם על חבירו, אלא אומרים לו "טהור אתה", וממילא יבין שגם חבירו טהור כמוהו.

אבל כששניהם שואלים בבת אחת, דהיינו, תוך כדי דיבור, צריך להשיב להם ביחד. ועל כרחך צריך להורות להם ששניהם טמאים.

ובשני בתים גם כן, אם באו שני בעלי הבתים לשאול בבת אחת, מורים להם ששניהם צריכים לבדוק שוב. ואם באו לשאול בזה אחר זה, מורים לכל אחד שהוא אינו צריך לבדוק, מפני שבדיקת חמץ היא רק מדרבנן, וספיקא דרבנן לקולא. ה. ראינו עכבר נוטל חמץ מהחדר, ו

ספק

אם הוא

על

[נכנס] לבית הבדוק,

ספק לא על

. אין צריך לשוב ולבדוק את הבית, כי

היינו

הדין של

בקעה, ובפלוגתא דרבי אליעזר ורבנן

. [זה דומה לאותו דין שנחלקו בו רבי אליעזר ורבנן, אך בעניננו כולם מודים שאין צריך בדיקה].

דתנן

במסכת טהרות:

הנכנס לבקעה

[הרבה שדות הסמוכים יחד]

בימות הגשמים

כשהזרעים צמחו כבר בשדות, ואין רשות לכל אדם ליכנס לשם. ולכן נחשבת אז הבקעה כרשות היחיד לענין הדין שנאמר על ספק טומאה ברשות היחיד, שספיקו טמא.

ו

יודעים אנו על

טומאה

שנמצאת

בשדה פלונית

בבקעה [שכל שדה מסומנת לעצמה בגבולותיה].

ואמר אחד: הלכתי במקום הלז

[בבקעה זו],

ואיני יודע אם נכנסתי באותה שדה

שבה הטומאה והאהלתי עליה,

ואם

[או]

לא נכנסתי

לשם -

רבי אליעזר מטהר, וחכמים מטמאין

.

וטעמו של רבי אליעזר, משום

שהיה רבי אליעזר אומר: ספק ביאה טהור

. אם הספק הוא, אם בכלל נכנס לאותה שדה או לא, הרי הוא טהור, משום שזה ספק ספיקא.

ספק אם נכנס או לא, ואם תמצא לומר שנכנס, שמא לא עבר בדיוק על מקום הטומאה והאהיל עליה. ובספק ספיקא, אפילו ברשות היחיד, ספיקו טהור. ורק בספק אחד, כגון, אם ודאי נכנס לאותה שדה, אלא שהוא

ספק מגע טומאה,

שאינו יודע אם נגע או האהיל על הטומאה, אז נאמר הדין שספק טומאה ברשות היחיד, ספיקו

טמא

.

וחכמים סוברים, שאפילו בספק ספיקא, נאמר הדין שברשות היחיד הוא טמא. וכאן לגבי בדיקת חמץ, גם רבנן יודו שהולכים לקולא, כיון שבדיקת חמץ היא רק דרבנן. ומספק אין צריך לבדוק שוב את הבית.

ו.

על

העכבר עם חמץ לבית בדוק.

ובדק

בעל הבית אחריו

ולא אשכח

כלום מן החמץ, אין צריך לבדוק שוב, כי היינו

פלוגתא דרבי מאיר ורבנן

.

דתנן

במסכת נדה: גל של אבנים טמא [שהיה שם כזית מהמת] שהתערב עם שני גלים טהורים, ובדקו את שלשתם ולא נמצאה הטומאה באף אחד מהם, כולם טמאים - דברי רבי מאיר.

לפי ש

היה רבי מאיר אומר: כל דבר ש

הוא

בחזקת טומאה, לעולם הוא

עומד

ב

חזקת

טומאתו, עד שיודע לך

על

הטומאה, היכן היא.

וכל עוד שלא נמצאה הטומאה, אנו חוששים שעדיין היא נמצאת כאן, למרות שלא נמצא דבר בבדיקה.

וחכמים אומרים: בודק

כל גל וחופר תחתיו,

עד שמגיע לסלע או לקרקע בתולה

[קרקע קשה, אשר ודאי לא הוזזה ממקומה לעולם], שמשם ולמטה ודאי לא נמצאת הטומאה. ואם לא מצא כלום, הרי הגל טהור, משום שאנו תולין שודאי בא עורב או עכבר ונטלו את הכזית מהמת.

ובבדיקת חמץ, שהיא רק מדרבנן, גם רבי מאיר יודה, כיון שבדק ולא מצא, אנו תולין שודאי אכל העכבר את החמץ שהכניס.

ז.

על

העכבר עם חמץ לתוך הבית הבדוק,

ובדק

בעל הבית אחריו,

ואשכח

פרוסת חמץ, ואינו יודע אם זו היא הפרוסה שהכניס העכבר, או שזו חתיכה אחרת שנשארה למרות הבדיקה, ואילו הפרוסה שהכניס העכבר עדיין נמצאת בבית, וצריך להמשיך ולבדוק את כל הבית - דבר זה תלוי ב

פלוגתא דרבי ורבי שמעון בן גמליאל

.

דתניא: שדה שנאבד בה קבר,

שאין ידוע היכן מקומו, כל

הנכנס לתוכה

[לתוך השדה]

טמא

, שמא עבר על מקום הקבר ונטמא ממנו.

ואם לאחר זמן

נמצא בה קבר,

ואין ידוע אם זהו הקבר האבוד או לא,

הנכנס לתוכה

[לתוך השדה] ולא התקרב לקבר שנמצא,

טהור

. משום

שאני אומר

: ה

קבר שאבד, הוא

ה

קבר שנמצא, דברי רבי

.

רבי שמעון בן גמליאל אומר

: עדיין אין ודאות שזהו הקבר האבוד, אלא

תיבדק כל השדה כולה

, ואם לא ימצא קבר נוסף, אז נתלה שזהו אכן הקבר האבוד, ושאר השדה טהורה.

ואף כאן לגבי בדיקת חמץ, לפי רבי אנו תולים שזו הפרוסה שהעכבר הכניס, ואין צורך להמשיך ולבדוק את הבית. ואילו לפי רבי שמעון בן גמליאל, עדיין צריך לחשוש שמא אין זו הפרוסה שהעכבר הכניס, וחייבים להמשיך ולבדוק את כל הבית.

ח. אדם ש

הניח

בבית בדוק

תשע

פרוסות חמץ,

ו

לאחר מכן

מצא

שם

עשר

פרוסות - דין זה תלוי ב

פלוגתא דרבי ורבנן

.

דתניא

: מי ש

הניח מנה

[מאה זוז] של מעות מעשר שני בתוך תיבה,

ו

אחר כך

מצא

שם

מאתיים

זוז. הרי במאתיים אלו

חולין ומעשר שני מעורבין זה בזה,

שאיננו יודעים איזו היא המנה מעשר שני הקודמת, ואיזו המנה חולין שנוספה. ולכן הוא צריך לקחת סלעים בשווי מנה, ולומר שהמנה מעשר שני מתוך המאתיים, תהא מחוללת על הסלעים הללו, ונוהג בהם קדושת מעשר שני. והמאתיים יוצאים לחולין -

דברי רבי

.

וחכמים אומרים

: הואיל ולא מצא את אותו סכום שהניח, אנו תולין להקל שהמנה הקודמת של מעשר שני ניטלה מכאן, ואילו המאתיים הללו הובאו לאחר מכן, ו

הכל חולין.

ואף כאן בחמץ. לפי רבי אנו אומרים שתשע הפרוסות שהניח הן אותן הפרוסות הנמצאות עתה, אלא שנוספה עליהן עוד אחת. ואין צריך לחזור ולבדוק את הבית. ואילו לפי רבנן, הואיל ומצא יותר פרוסות מכפי שהניח, אנו חוששים שמא כל עשרת הפרוסות הנמצאות הן חדשות, שאדם אחר הביאן לכאן, ואילו התשע הקודמות, גררון חולדות לתוך הבית, וצריך לחזור ולבדוק את כל הבית.

ט. ואם

הניח

בבית בדוק

עשרה

פרוסות חמץ

ו

לאחר מכן

מצא

שם רק

תשע

פרוסות,

היינו

הדין של ה

סיפא

של אותה ברייתא.

דתניא: הניח מאתיים

זוז של מעשר שני,

ו

לאחר מכן

מצא

שם רק

מנה

. הרי אנו אומרים ש

מנה

אחד מהמאתיים שהיו, עדיין

מונח

כאן,

ו

רק ה

מנה

החסרה

מוטל

[ניטלה מכאן] -

דברי רבי

.

וחכמים אומרים: הכל חולין

. שהואיל ומצא פחות מכפי שהניח, אנו אומרים שמהמאתיים הקודמים לא נשאר כלום, והמנה הנוכחית היא אחרת, של חולין.

ואף כאן בחמץ, אם הניח עשר ומצא רק תשע, לפי רבי אין צריך לבדוק ולחזר אלא אחר פרוסה אחת בלבד. כי התשע הנמצאות הן אותן שהיו מקודם. ואילו לפי רבנן צריך לחזר אחר כל עשר הפרוסות, משום שאנו חוששים שמא כולן נגררו על ידי חולדה לתוך הבית, ותשע הפרוסות הנמצאות, הן אחרות.