Pessa'him 101b — le Talmud en français

דאמר רב חנין בר אביי אמר רבי פדת אמר רבי יוחנן: אחד שינוי יין

מי ששותה יין ובאמצע שתייתו הביאו לו יין מחבית אחרת, וטעמו שונה מהקודם, בין אם הוא משובח ממנו או גרוע ממנו,

ואחד שינוי מקום,

אם הלך באמצע שתייתו לבית אחר ולא הסיח דעתו מהשתיה, והביאו לו שם יין [וכן בכל דבר הנאכל],

אין צריך לברך

שנית על היין.

מיתיבי

מהא דתניא:

שינוי מקום

-

צריך לברך. שינוי יין

-

אין צריך לברך.

תיובתא דרבי יוחנן

דאמר דאף בשינוי מקום אין צריך לברך?!

ומסקינן:

תיובתא!

יתיב רב אידי בר אבין קמיה דרב חסדא, ויתיב רב חסדא וקאמר משמיה דרב הונא: הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך, לא שנו אלא

שהשינוי היה

מבית לבית. אבל

אם שינה באותו בית

ממקום למקום,

כגון מבית לעליה -

לא

הוי שינוי, ואין צריך לברך שוב.

אמר ליה רב אידי בר אבין: הכי תנינא ליה במתניתא דבי רב הינק, ואמרי ליה

שכך אמר לו:

במתניתא דבי בר הינק

שנינו

כוותיך!

שממקום למקום לא הוי שינוי.

ומקשינן:

ואלא רב הונא,

וכי

מתניתא קמשמע לן?

למה צריך להשמיענו דבר המפורש בברייתא.

ומשנינן:

רב הונא, מתניתא לא שמיע ליה.

ותו יתיב רב חסדא וקאמר משמיה דנפשיה: הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך, לא אמרן אלא בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן,

כגון מים או פירות, שמברכין אחריהם רק בורא נפשות, שאינה ברכה חשובה, ולכן אין צריך לברך אותה דוקא במקום שאכל.

הלכך, מיד שעמד והלך למקום אחר, עמידתו זו היא גמר סעודתו [שהרי אינו צריך לחזור למקומו כדי לברך ברכה אחרונה]. ומה שאוכל עתה במקום אחר הוי סעודה אחרת, וצריך לברך שוב.

אבל דברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן,

כגון שבעת המינים, שמברכין אחריהם ברכת מעין שלש [וכל שכן פת], שברכה חשובה היא, וצריך לברך אותה דוקא במקום שאכל -

אין צריך לברך

עוד פעם אם שינה מקומו והלך למקום אחר וממשיך שם אכילתו.

מאי טעמא?

כי

לקיבעא קמא הדר!

כי מאחר שאם לא היה אוכל כאן היה צריך לחזור למקומו הראשון ולברך שם ברכה אחרונה, הרי על דעת קביעות סעודה הראשונה הוא אוכל, שנתכוין לסיים כאן סעודתו ולברך ברכה אחת על שתיהם. ולפיכך אינו צריך לברך ברכה ראשונה על אכילתו כאן.

ורב ששת אמר: אחד זה ואחד זה,

בין אותם שטעונים ברכה לאחריהם במקומן, בין אותם שאין טעונים ברכה לאחריהם במקומן -

צריך לברך

שוב כששינה מקומו באמצע אכילתו.

מיתיבי

מהא דתניא:

בני חבורה שהיו מסובין לשתות, ועקרו רגליהם לצאת לקראת חתן או לקראת כלה.

כשהן יוצאין

-

אין טעונין ברכה למפרע!

כלומר שאין צריכין לברך קודם צאתם ברכה אחרונה, על מה ששתו, שהרי הם עתידים לחזור ולהמשיך לשתות.

כשהן חוזרין

-

אין טעונין ברכה לכתחילה

על המשך שתייתן.

במה דברים אמורים

: כ

שהניחו שם זקן או חולה,

שלא יצא אתם לקראת החתן.

אבל

אם

לא הניחו שם לא זקן ולא חולה

הרי

כשהן יוצאין

-

טעונין ברכה למפרע

לברך תחילה ברכה אחרונה על מה ששתו. ו

כשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחילה,

לברך שוב על המשך שתייתם.

ודייקינן:

מדקתני

בברייתא

"עקרו רגליהן",

דמשמע שמיהרו לצאת לקראת חתן וכלה, ולכן הם מברכים ברכה אחרונה בדרך [בלא הניחו זקן או חולה]. אבל אם לא היו ממהרים לצאת לקראת חתן וכלה הם היו מתעכבים במקומם לברך תחילה ברכה אחרונה.

מכלל, דבדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן עסקינן.

[עפ"י הפמ"ג באשל אברהם סי' קע"ח סק"א בדעת רש"י ורשב"ם].

וטעמא דהניחו שם זקן או חולה הוא

דאמרינן

דכשהן יוצאין אין טעונין ברכה

למפרע, וכשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחילה.

אבל לא הניחו שם זקן או חולה

הרי

כשהן יוצאין טעונין ברכה לפניהם וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחילה.

ומכאן

קשיא לרב חסדא!

דהוא אמר שבדברים הטעונים ברכה במקומן הרי אפילו לא חזרו למקומן אלא המשיכו לאכול במקום אחר אין צריכין לברך שם ברכה ראשונה, ואילו כאן בברייתא מבואר שאפילו חזרו למקומן הראשון צריכין לברך שוב ברכה ראשונה, אפילו בדברים הטעונים ברכה במקומן.