Nidda 71a — le Talmud en français

אמר להם: ישא אשה ההוגנת לו

ויקדש עצמו

לשמש בצניעות

בשעת תשמיש.

אמרו: הרבה עשו כן ולא הועילו!

אלא: יבקש רחמים ממי שהבנים שלו, שנאמר "הנה נחלת ה' בנים שכר פרי הבט ן". מאי קא משמע לן

-

דהא בלא הא לא סגי.

מאי שכר פרי הבטן?

אמר רבי חמא ברבי חנינא: בשכר שמשהין עצמן בבטן

מלהזריע

כדי שתזריע אשתו תחילה

-

נותן לו הקב"ה שכר פרי הבטן

103 .

שנינו במשנה:

בית שמאי אומרים

כל הנשים מתות נדות.

והוינן בה:

מאי טעמייהו דבית שמאי?

אי נימא משום דכתיב "ותתחלחל המלכה", ואמר רב: מלמד שפרסה נדה,

ו

הכא נמי

כל אשה בשעת מותה,

אגב ביעתותא דמלאכא דמותא, חזיא

דם נדה.

והאנן תנן

איפכא:

שחרדה מסלקת את הדמים!

הא לא קשיא

.

פחדא

, שהיא דאגה המתמשכת -

צמית

את הדם מלבוא, ולכן אם היתה במחבא והגיע שעת וסתה ולא בדקה הרי היא טהורה.

אבל

ביעתותא

, שהוא פחד פתאומי, וכגון הכא, בהופעתו הפתאומית של מלאך המות -

מרפיא

מרפה את הרחם ולפיכך גורם לדם לצאת.

ותו הוינן בה:

אלא,

מעתה, שאמרת שטעמם של בית שמאי הוא משום ביעתותא דמלאך המות, אם כן,

הא דתנן: בית שמאי אומרים: כל האנשים מתים

הרי הם

זבין.

ולפי ההסבר בנשים הוא הדין שכל האנשים נעשים זבים מחמת ביעתותא דמלאך המות.

ובית הלל אומרים: אין זב אלא מי שמת זב.

ותקשי לבית שמאי:

אקרי כאן

לבית שמאי את הדין האמור בראיית אונס של זב שאינו מטמא. שנאמר "

מבשרו

" -

ולא מחמת אונסו!

אלא, טעמא דבית שמאי

,

כדתניא: בראשונה היו מטבילין כלים על גבי

[של]

נדות מתות

סמוך למיתתן אף על פי שלא נגעו בהם.

והיו נדות חיות מתביישות

מכך שאפילו במיתתם אין נוהגין עמהם ככל אדם.

התקינו שיהו מטבילין על גבי

[של]

כל הנשים, מפני כבודן של נדות חיות.

בראשונה היו מטבילין על גבי זבין מתין, והיו זבין חיין מתביישין.

התקינו שיהו מטבילין על גבי כל האנשים, מפני כבודן של זבין חיים

104 .

מתניתין:

האשה שמתה ויצאה ממנה רביעית דם

-

מטמאה משום כתם

.

ומטמאה באהל.

רבי יהודה אומר: אינה מטמאה משום כתם, מפני שנעקר משמתה.

ומודה רבי יהודה ביושבת על משבר ומתה, ויצאה ממנה רביעית דם

-

שהיא מטמאה משום כתם

לפי שיצא הדם ממנה בחייה.

אמר רבי יוסי: לפיכך אינה מטמאה באהל.

גמרא:

והוינן בה:

מכלל

דבריו של רבי יהודה דמטהר מטומאת כתם משום שנעקר ממנה הדם משמתה, אתה למד

דתנא קמא סבר: אף על גב דנעקר דם משמתה מטמאה משום כתם!?

והרי אין ראיית דם לאחר מיתה!?

אמר זעירי: מקור

האם

מקומו טמא איכא בינייהו.

שהכא איירי שנעקר הדם מחיים אלא שעדיין לא יצא מהמקור עד שמתה.

ומחלוקתם היא האם המקור יש בכוחו לטמא כל דם שבתוכו ואפילו אין לו דין דם נידות .

[והיינו, שזו היא הנחה ברורה ללא חולק שראיית דם המטמאת משום נדה תלויה בראייה וכל המחלוקת היא האם יש דין נוסף שמקור מקומו טמא].

שנינו במשנה:

ומודה רבי יהודה

ביושבת על המשבר, ואמר רבי יוסי: לפיכך אינה מטמאה באהל המת.

והוינן בה:

מכלל, דתנא קמא

[היינו רבי יהודה],

סבר באהל נמי מטמא?

וכיצד זה יתכן, והא יצא הדם מחיים!?

אמר רב יהודה: דם תבוסה

איכא בינייהו.

דתניא, איזהו דם תבוסה?

פירש רבי אלעזר ברבי יהודה: הרוג שיצא ממנו דם בין בחייו בין במותו, ספק בחייו יצא

ממנו הרביעית דם

ספק במותו יצא

הרביעית דם. או

ספק

היתה הרביעית דם שיצאה חלקה

בחייו ו

חלקה

במותו

-

זהו דם תבוסה.

רבי יהודה סבר שיש להסתפק שמא יצאה רביעית דם לאחר מיתה, ולכן גם מטמאה באהל ואילו רבי יוסי סבר שכיון שישבה על המשבר בהיותה בחיים ודאי לנו שיצא הרביעית דם מחיים.

וחכמים אומרים

: זה אינו דם תבוסה שטומאתו היא מדברי סופרים.

שכיון שיש לחוש שמא יצאה רביעית דם אחרי מיתה הרי דינו ככל ספק טומאה. ולכן אם היה הספק

ברשות היחיד

-

ספקו טמא.

ואם

ברה"ר

-

ספקו טהור.

אלא איזהו דם תבוסה

-

הרוג שיצא הימנו רביעית דם בחייו ובמותו, ועדיין לא פסק

107 , ספק רובו בחייו ומיעוטו במותו, ספק מיעוטו בחייו ורובו במותו

-

זהו דם תבוסה.

והיינו שפשיטא לן שלא יצאה ממנו רביעית דם לאחר מיתה ומהתורה אינו טמא. אלא שאם היה ברור שיצאה ממנו רוב הרביעית מחיים לא היו גוזרים עליו חכמים טומאה מדבריהם.

רבי יהודה אומר: הרוג שיצא ממנו רביעית דם, והיה מוטל במטה ודמו מטפטף לגומא

-

טמא, מפני שהטפה של מיתה מעורבת בו.