Version texte de ce daf : original et traduction
Nidda 66b — le Talmud en français
Nidda 66b du Talmud de Babylone : tsourat ha-daf avec Rachi et Tossafot, traduction et notes. À lire en ligne, gratuitement.
Texte original — Nidda 66b
אמר רבא: אשה
הצריכה לטבול לטהרתה -
לא תחוף
את ראשה
לא בנתר ולא בחול
39 .
בנתר
לא תחוף -
משום דמקטף
, שמחתך את השיער ונשארות חתיכות השיער כשהן מסובכות בשיער בשעת הטבילה וחוצצות.
ובחול
נמי לא תחוף
משום דמסריך
, שמסבך את השערות ואין המים נכנסין לתוכן.
ואמר אמימר משמיה דרבא: אשה לא תחוף אלא בחמין, אבל לא בצונן, ואפילו בחמי חמה,
בחמין שהוחמו בחמה בלבד.
ומסבירה הגמרא:
צונן מאי טעמא לא
-
משום דקרירי
שקרים הם,
ומשרו מזייא
מקשים את השיער, ואין הלכלוך שבהם עובר.
ואמר רבא: לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה
לפני טבילתה את
בית קמטיה
במים.
ומקשה הגמרא:
מיתיבי: בית הקמטים ובית הסתרים אינן צריכין לביאת מים
בשעת הטבילה ואם כן מדוע צריכה להסיר החציצה משם קודם טבילתה?
מתרצת הגמרא:
נהי דביאת מים
בפועל
לא בעינן
שם. אבל שיהיה אותו המקום נקי עד שיהיה "
מקום הראוי לביאת מים
" -
בעינן
41 .
כדרבי זירא. דאמר רבי זירא
: אין מביאים מנחה של למעלה משישים עשרונים בכלי אחד משום שאי אפשר לבלול היטב את הקמח ואת השמן כשהם למעלה משישים עשרונים, בכלי אחד, ומתנאי המנחה שתהא "בלולה".
וכשמביא בכלי שאינו גדול משישים עשרונים כשירה המנחה אף אם לא יבלול את הקמח בשמן. כי:
כל הראוי לבילה
-
אין בילה מעכבת בו
.
אבל,
ושאין ראוי לבילה
-
בילה מעכבת בו
42 .
אמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: מעשה בשפחתו של רבי שטבלה ועלתה, ונמצא לה עצם חוצץ בין שיניה, והצריכה רבי טבילה אחרת
והיינו משום שלא היה "בין שיניה" ראוי לביאת מים.
ואמר רבא: טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ
43 , אם סמוך לחפיפה טבלה
-
אינה צריכה
לחשוש שהיתה בה החציצה בשעת הטבילה. ולכן אינה חייבת
לחוף ולטבול, ואם לאו
, שלא חפפה סמוך לטבילה -
צריכה לחוף ולטבול.
איכא דאמרי: אם באותו יום שחפפה טבלה
-
אינה צריכה לחוף ולטבול
.
ואם לאו
-
צריכה לחוף ולטבול.
מאי בינייהו
מהו ההבדל להלכה שבין שני הלשונות?
איכא בינייהו
: א.
למסמך לחפיפה טבילה,
ללישנא קמא חייבת לסמוך וללישנא בתרא אינה חייבת [ובלבד שיהיו החפיפה והטבילה באותו היום].
ב. אם רשאית
למיחף
לחפוף
ביממא, ולמטבל בליליא
שאחריה, כשהוי סמוך אך לא הוי באותו יום. שלפי לישנא בתרא בעינן באותו יום עצמו.
אמר רבא: אשה לא תעמוד על גבי כלי חרס ותטב ול.
סבר רב כהנא למימר: טעמא מאי
-
משום גזירת מרחצאות.
שאסור לטבול במקום שיש אצטבאות על גבי אדמה ויושבים עליהן, שמא יבואו לטבול במרחצאות שיש בהן איצטבאות של חרס , ומרחצאות אלו פסולות לטבילה.
הא
לטבול בעמידה
על גבי סילתא
, בקעת עץ עבה -
שפיר דמי
מותר, משום שאין בקעת עץ דומה לאיצטבאות של אדמה.
אמר ליה רב חנן מנהרדעא: התם
, בהא דאמר רבא שאשה לא תעמוד על גבי כלי חרס ותטבול, אין הטעם משום "גזירת מרחצאות אלא
טעמא מאי
-
משום דבעית
, שהיא חוששת שמא תיפול ולכן אינה טובלת כראוי. ואם כך, כשעומדת בשעת טבילה על
סילתא
-
נמי בעיתא
גם חוששת שמא תיפול ולפיכך אף בזה אסור .