Version texte de ce daf : original et traduction
Nidda 56a — le Talmud en français
Nidda 56a du Talmud de Babylone : tsourat ha-daf avec Rachi et Tossafot, traduction et notes. À lire en ligne, gratuitement.
Texte original — Nidda 56a
מימי רגליו
של זב
הבאים
ממקום טמא
-
אינו דין שיהו טמאין?
דם היוצא מפי האמה
של זב גמור
יוכיח, שבא ממקום טמא
-
וטהור
.
אף אתה אל תתמה על זה, שאע"פ שבא ממקום טומאה
-
יהיה טהור
.
תלמוד לומר "זובו טמא, וזאת
תהיה טומאתו" -
לרבות מימי רגליו
של זב
לטומאה.
דם היוצא מפי האמה
של זב -
מנלן דטה ור?
דתניא: יכול יהא דם היוצא מפיו
של זב יהיה כרוק היוצא מפיו,
ו
דם היוצא
מפי האמה
של זב יהיה כזוב היוצא ממנו, ויהיו
טמאין?
תלמוד לומר "זובו טמא הוא".
הוא
-
טמא, ואין דם היוצא מפיו ומפי האמה טמא, אלא טהור.
והוינן בה:
ואיפוך אנא
, ונרבה את הדם ונוציא את מימי הרגליים!?
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: דומיא דרוק
.
מה רוק שמתעגל
שמתאסף
ויוצא, אף כל שמתעגל ויוצא
15 . יצא דם
-
שאין מתעגל ויוצא
, אלא מנטף מיד.
ומקשינן:
והרי חלב שבאשה, שמתעגל ויוצא
.
ו
בכל זאת
אמר מר: חלב שבאשה
-
מטמא טומאת משקין
.
טומאת משקין
-
אין, אבל לא טומאה חמורה!
אלא, אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: דומיא דרוק, מה רוק
-
מתעגל ויוצא, וחוזר ונבלע
בגוף האדם כשאינו מוציאו,
אף כל
-
מתעגל ויוצא וחוזר ונבלע
.
יצא דם
-
שאינו מתעגל ויוצא
.
יצא חלב שבאשה
-
שאע"פ שמתעגל ויוצא, אינו חוזר ונבלע.
ומקשינן:
ונילף מזובו: מה זובו שאין מתעגל ויוצא
-
מטמא, אף כל
מטמא ואפילו אינו מתעגל ויוצא?
אמר רבא: מזובו ליכא למילף
-
שכן גורם טומאה לאחרים
, לאדם הרואה את הזוב. תאמר בכל שאר היוצאים שאינם מטמאים אותו.
שנינו במשנה:
והשרץ
.
אמר ריש לקיש: שרץ שיבש ושלדו קיימת
-
טמא.
ופרכינן:
והאנן תנן: מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין!
אמר רבי זירא: לא קשיא, הא
-
בכולן,
כשהשלד קיים בשלימות מטמאים אף ביבשו.
הא
-
במקצתן
, שאין השלד קיים בשלימות אינם מטמאים ביבש.
דתניא, אמר רבי יצחק ברבי ביסנא אמר רבי שמעון בן יוחי
: "כל הנוגע
בהם
".
יכול בכולן
-
תלמוד לומר "מהם".
אי מהם
-
יכול במקצתן, תלמוד לומר
-
בהם. הא כיצד?
כאן
, במקצתן -
בלח, כאן
, בכולן -
ביבש.
אמר רבא: הני זבוגי
צבים
דמחוזא, כי שלדן קיימת
-
טמאין
כשהם יבשים.
ואמר ריש לקיש: שרץ שנשרף ושלדו קיימת
-
טמא.
מיתיבי: נמצא שרץ שרוף על גבי הזיתים, וכן מטלית המהוהא
[בלויה ונרקבת] -
טהורין, שכל הטמאות כשעת מציאתן,
ותלינן שבמצב הזה הגיעו השרץ והמטלית אל הזיתים. ומוכח ששרץ שרוף אינו מטמא!
אמר רבי זירא: לא קשיא, הא
דאמר ריש לקיש ששרץ שנשרף ושלדתו קיימת שמטמא -
בכולן,
שהיתה השלדה שלימה.
הא
דשנינו שהוא טהור -
במקצתן.
דתניא, אמר רבי יצחק ברבי ביסנא, משום רבי שמעון בן יוחי
: "
בהם
".
יכול בכולן
-
תלמוד לומר "מהם", אי מהם
-
יכול במקצתן, תלמוד לומר
-
בהם.
הא כיצד, כאן
-
בשרוף,
צריך שיגע בכולן, שתהיה כל שלדתו קיימת.
כאן
, במקצתן -
בשאינו שרוף.
שנינו במשנה:
מטמאין לחין.
זב: דכתיב
"
רר בשרו
". שהוא לשון לחות.
כיחו וניעו ורוקו: דכתיב
"
כי ירוק הזב
" -
כעין רוק.
שרץ
: "
במותם
"
אמר רחמנא, כעין מיתה.
ובשעת מיתה אינו יבש.
שכבת זרע
-
הראויה להזריע
רק כשהיא לחה.
נבלה: דכתיב
"
כי ימות
" -
כעין מיתה
שאינה יבשה אז.
שנינו במשנה:
אם יכולין להשרות
:
בעי רבי ירמיה
: האם
תחילתו וסופו בפושרין
שנינו,
או דלמא תחילתו
בפושרין
אף על פי שאין סופו
לכשיכלה הזמן של מעת לעת בפושרים?
תא שמע: דתניא: כמה היא שרייתן בפושרין?
יהודה בן נקוסא אומר: מעת לעת.
ודי שתהיה
תחילתו
בפושרים
אף על פי שאין סופו
בפושרים .
רשב"ג אומר: צריכין שיהו פושרין מעת לעת.
שנינו במשנה:
רבי יוסי אומר בשר המת.
אמר שמואל
: לרבי יוסי,
טהור
בשר המת שיבש
מלטמא בכזית, אבל מטמא
בשר המת היבש מדין
טומאת רקב
, בשיעור כמלוא התרווד .
תניא נמי הכי: רבי יוסי אומר: בשר המת שיבש ואין יכול לשרות ולחזור כמות שהיה
-
טהור מלטמא בכזית, אבל טמא טומאת רקב.
מתניתין:
השרץ שנמצא במבוי
-
מטמא למפרע, עד שיאמר
האומר:
בדקתי את המבוי הזה ולא היה בו שרץ, או עד שעת כבוד
המבוי.
וכן כתם שנמצא בחלוק
-
מטמא למפרע, עד שיאמר בדקתי את החלוק הזה ולא היה בו כתם, או עד שעת הכבוס
19 .
ומטמא
הכתם או השרץ
בין לח בין יבש
20 .
רבי שמעון אומר: היבש
-
מטמא למפרע,
עד שעת הכיבוס בבגד ועד שעת הכיבוד במבוי.
והלח
-
אינו מטמא
למפרע
אלא עד שעת שיהא יכול להיות לח.
אבל למפרע בשעה כזאת, שאם היה בה הוא כבר היה צריך עתה להיות יבש, אינו מטמא. כי מוכח מזה שעתה הוא לח שלא היה באותה שעה.
גמרא:
איבעיא להו
: האם
עד שעת כבוד
-
חזקתו בדוק
אמרינן, שבשעת הכיבוד דואגים לבדוק את המבוי מטומאה, ורק משום כך מטהרים את הטהרות שהיו שם קודם לכיבוד.
או דלמא
רק "
חזקתו מתכבד
" אמרינן, שאנו משערים שאם היה שם שרץ בשעת הכיבוד הוא היה מתכבד. ודיינו בכך כדי לטהר את הטהרות שנמצאו בו לפני הכיבוד.
ומאי נפקא מינה?
דאמר
המכבד את המבוי, או זה שראהו:
כביד ולא בדיק!
אי אמרת חזקתו בדוק
-
הא לא בדק
.
אי אמרת חזקתו מתכבד
-
הא מתכבד
.