Nidda 47b — le Talmud en français

רבי שמעון אומר: משנתמעך

[משיתרכך]

הכף

שהוא המקום התפוח למטה, מעל בית הערווה, מאחר ובעת שבגרה מתרכך אותו מקום.

וכך היה רבי שמעון אומר: שלשה סימנים נתנו חכמים באשה מלמטה, וכנגדן

נתנו חכמים שלשה סימנים

מלמעלה

:

פגה מלמעלה

-

בידוע שלא הביאה שתי שערות

למטה.

בוחל מלמעלה

-

בידוע שהביאה שתי שערות

למטה.

צמל מלמעלה

-

בידוע שנתמעך הכף

למטה.

מאי "כף"?

אמר רב הונא: מקום תפוח יש

באשה,

למעלה מאותו מקום,

שבתחילה הוא קשה.

כיון שמגדלת

-

מתמעך והולך

ונהיה רך.

הגמרא חוזרת למחלוקת במשנה מהו סימני בגרות:

שאלו את רבי: הלכה

-

כדברי מי?

שלח להו

: הלכה

כדברי כולן להחמיר.

[ולכן, אם תראה את אחד הסימנים, שוב לא יוכל אביה להפר נדריה מספק שמא היא כבר בוגרת, ואם יקבל עבורה קידושין, תהיה מקודשת מספק].

רב פפא ורב חיננא בריה דרב איקא

פליגי היכן לשנות את דברי רבי "הלכה כדברי כולן להחמיר".

חד מתני אהא

[על משנתנו].

וחד מתני א"חצר צורית",

שנחלקו בה לגבי דיני מעשר.

דתנן

[מעשרות ג ה]:

איזוהי חצר צורית שחייבת במעשר?

[אין הפירות מתחייבים במעשרות עד שיכנסו לבית או לחצר. ואם נכנסו הפירות ל"חצר צורית", נחשב הדבר שהגיעו כבר לחצר חשובה, וחייבים במעשר. ונחלקו חכמים מהי אותה חצר צורית שהכנסת הפירות אליה מחייבת במעשר].

רבי שמעון אומר: "חצר הצורית"

היא חצר

שהכלים נשמרים בתוכה.

מאי "חצר הצורית"?

מדוע נקראת החצר כך?

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שכן בצור מושיבין שומר על פתח החצר.

ולכן, כל חצר שמורה נקראת חצר צורית, שהיא שמורה כמו חצר של אנשי צור.

רבי עקיבא אומר: כל

שאין שם שומר קבוע לפתוח ולנעול, אלא

שאחד פותח

ואינו נועל,

ואחד נועל

ואינו הפותח, אין היא נחשבת לחצר הקובעת, והרי היא

פטורה

ממעשר. אבל ב"חצר צורית" יש שומר כמו שנהוג בצור.

רבי נחמיה אומר: כל

חצר

ש

מגודרת מסביב ולכן

אין אדם בוש לאכול בתוכה,

כיון שהוא מוסתר על ידי הגדר מהעוברים ושבים בחוץ,

חייבת

במעשר.

רבי יוסי אומר: כל

חצר

שנכנסים לה

אנשים זרים שאינם דרים בבתים שבחצר,

ואין אומרים לו

לנכנס

"מה אתה מבקש

כאן", הרי היא

פטורה

מהמעשר, על אף שאין אדם בוש לאכול בתוכה.

רבי יהודה אומר

: אם היו

שתי חצירות זו לפנים מזו,

ונכנסים לפנימית דרך החצר החיצונית,

הפנימית חייבת,

משום שאין בני החיצונית נכנסים לתוכה.

והחיצונה פטורה

כי היא משמשת מעבר לבני החצר הפנימית.

שאלו את רבי: הלכה כדברי מי?

כפי מי יש לנהוג בהגדרת חצר צורית שחייבת במעשר?

אמר להו: הלכה כדברי כולן להחמיר.

שאם היה בה אחד מהדברים שלדברי אחד מהתנאים חייבת במעשר, חייב לעשר מספק, שמא הלכה כדברי אותו תנא.

מתניתין:

המשנה עוסקת בדיני סריס ואיילונית, שאינם יכולים להוליד, ואינם יכולים להגיע למצב של גדלות בגיל הרגיל לבן או לבת.

נקבה

בת עשרים שנה, שלא הביאה

עדיין

שתי שערות

[שהם סימני גדלות]

, תביא ראיה שהיא בת עשרים שנה, ו

אז היא נעשית גדולה, ונדע ש

היא איילונית.

ודינה של איילונית הוא, שאם מת בעלה ולא השאיר אחריו זרע של קיימא, אין עליה זיקת יבום לאח של בעלה, ואינו חייב לחלוץ לה או לייבם אותה, אלא היא

לא חולצת ולא מתיבמת,

ומותרת להנשא לאדם אחר. והטעם, כי במצות יבום נאמר "והיה הבכור אשר תלד [היבמה מהיבם], יקום על שם אחיו המת, ולא ימחה שמו מישראל". אבל איילונית, כיון שאינה ראויה ללדת, אין היא נכללת בפרשת יבום.

והוא הדין זכר

בן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות, יביאו ראיה

שהוא בן עשרים שנה, ו

אז הוא נעשה גדול, ונדע ש

הוא סריס.

ודינו של הסריס הוא, שאם מת אחיו, הוא

לא חולץ

לאשת המת, כי בפרשת חליצה נאמר "מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל", שהיבם אינו רוצה להוליד זרע על שם המת, ולכן היבמה חולצת לו את נעלו ויורקת בפניו, ואומרת "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו". אבל סריס, כיון שאינו ראוי להוליד זרע, הרי מה שאינו מייבם אין זה מפני שהוא ממאן להקים שם לאחיו, אלא מפני שאינו יכול.

ולא מיבם

את אשת אחיו המת, כי אינו ראוי להוליד ולהקים שם לאחיו.

אלו דברי בית הלל,

הסוברים שקביעות הגיל של סריס ואיילונית, זה עשרים שנה

.

אבל

בית שמאי אומרים: זה

[סריס]

וזה

[איילונית]

בן שמונה עשרה.

ואם לא הביאו ב' שערות עד גיל י"ח, סימן הוא שגופם אינו ראוי להביא סימנים לעולם, וכמו כן אינם ראויים להוליד.

רבי אליעזר אומר: הזכר

-

כדברי בית הלל

בן עשרים.

והנקבה

-

כדברי בית שמאי

בת שמונה עשרה. לפי

ש

בגרותה של

האשה ממהרת לבא לפני האיש.

גמרא:

מקשה הגמרא על הדין המבואר במשנה, שאם לא הביא שערות בגיל עשרים, כולם מודים שהוא סריס:

ורמינהי

סתירה לכך, לכאורה, ממה ששנינו במשנה לעיל:

אחד לי

ביאת

בן תשע שנים ויום אחד,

שאינה מועילה לעשות נישואין גמורין ביבמתו אלא מועילה רק בתורת "מאמר" בלבד, וכשיגדל ויבעל תהיה יבמתו אשתו גמורה,

ואחד לי בן עשרים שלא הביא שתי שערות,

שגם הוא אינו יכול לייבם בביאה, אלא צריך לחכות עד שיגדל.

ומוכח, כי גם בן עשרים נחשב קטן, כיון שעדיין לא הביא שתי שערות, וצריך להמתין עד שיביא, ולא אומרים שבגיל עשרים הוא גדול והסיבה שאין לו שערות אינה מצד שהוא קטן, אלא מצד שגופו לא מסוגל להביא שתי שערות כי הוא סריס. וזו היא סתירה למשנה כאן, הסוברת שבן עשרים הוא גדול, והוא כבר סריס.

מתרצת הגמרא:

אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב: והוא,

המשנה שלנו מדברת באופן

שנולדו בו סימני סריס,

שהיה שערו לקוי, וכאשר הוא מתרחץ לא יוצא הבל מגופו, וגופו חלק. ולכן, כאשר יש לו את הסימנים הללו, וגם לא הביא ב' שערות [למטה] וגם הגיע כבר לגיל עשרים, אז נדע שהוא סריס. אבל אם אין לו את הסימנים הללו, הרי אף על פי שהגיע לגיל עשרים ועדיין אין לו שערות, יתכן שהוא עדיין קטן, ואין לנו ראיה שהוא סריס.

אמר רבא: דיקא נמי,

המשנה מדוייקת שמדובר באופן שהביא סימני סריס,

דקתני

במשנה

"והוא סריס", שמע מינה

שמדובר באופן שאנחנו רואים בו סימנים של סריס

.

שואלת הגמרא:

וכי לא נולדו לו סימני סריס, עד כמה?

עד איזה גיל נמשיך לתלות את מה שלא הביא שערות בזה שהוא עדיין קטן, ולא בזה שהוא סריס?

תני רבי חייא: עד רוב שנותיו.

כי אתו לקמיה דרבי חייא

בן עשרים שלא הביא שערו, ורצו לדעת אם הוא קטן או סריס

, אי

הנבדק היה

כחיש, אמר להו: אבריוה,

תשמינו אותו.

אי

הנבדק היה

בריא

שמן

, אמר להו: אכחשוה.

וטעמו של דבר,

דהני סימנים

[השערות],

זימנין דאתו מחמת כחישותא, זימנין דאתו מחמת בריאותא.

אמר רב: הלכתא בכולי פרקא

-

מעת לעת.

שצריך שנה שלמה, ולא רק שתתחיל השנה [ולדוגמא במשנה, צריך שיעברו עליו עשרים שנה שלמות ויתחיל את השנה העשרים ואחת שלו].

ועולא אמר

: רק מה

דתנן,

במקום שמצינו במשנה מספר שנים, והוסיף התנא ואמר "ויום אחד", ופירושו עד שיתחיל היום של השנה הבאה, אכן

תנן.

ו

אולם, במקום

דלא תנן

במשנה "ויום אחד",

לא תנן.

ולכן מספיק תשע עשרה שנים שלמות ומשהו מתחילת שנת העשרים

.

בשלמא לעולא, היינו דקתני הכא יום אחד, והכא לא קתני.

אלא לרב, ליתני

גם במשנה שלנו ויום אחד!

ועוד

קושיא

, תני, רבי יוסי בן כיפר אומר משום רבי אליעזר

: תחילת

שנת עשרים שיצאו ממנה שלשים יום

-

הרי היא כשנת עשרים

שלמה

לכל דבריה,

וכן הורה רבי בלוד, שנת שמנה עשרה שיצאו ממנה שלשים יום

-

הרי היא כשנת שמנה עשרה לכל דבריה.

בשלמא דרבי ודרבי יוסי בן כיפר

-

לא קשיא.

כי

הא,

רבי שאמר מספיק שמונה עשרה שנה, סובר

כבית שמאי. הא,

רבי יוסי בן כיפר, הסובר שצריך עשרים שנה,

כבית הילל.

אלא לרב קשיא!

הרי בברייתא מבואר שמספיק שתתחיל השנה!?

מתרצת הגמרא: מחלוקת

תנאי היא,

ורב פוסק כמו התנא הסובר שצריך גם בסריס שנים שלמות, ואילו המשנה והברייתא סוברים שלא צריך שנים שלמות.

ומנין לנו שזה מחלוקת תנאים:

דתניא, שנה האמורה ב

תורה

קדשים,

כגון הקרבנות שהתורה אמרה שרק כבש בן שנתו כשר,

שנה האמורה ב

תורה

בתי ערי חומה,

אם מכר בית בעיר שיש לה חומה, יכול לגאול [לקנות חזרה, בעל כרחו של המוכר] את ביתו עד שנתיים, ואם לא גאל את ביתו תוך שנתיים, שוב אינו יכול לגאול.

שתי שנים ש

אמורות

ב

תורה לגבי

שדה אחוזה,

אם מכר שדה אחוזה שירש מאביו, יכול הוא לגאלו בעל כרחו של המוכר אחרי שנתיים.

שש שנים ש

אמורות

ב

תורה לגבי

עבד עברי,

שיוצא לחופשי אחרי שש שנות עבודה,

וכן שבבן ושבבת

, והניחה הגמרא כי זה הוא הדין המבואר במשנה, שבן עשרים שנה שלא הביא שערות, הרי הוא סריס,

כולן

צריכים שנים מלאות

מעת לעת.

ומסבירה הגמרא:

שנה האמורה בקדשים, מנא לן

שצריך שנה מלאה מעת לעת?

אמר רב אחא בר יעקב: אמר קרא "כבש בן שנתו"

-

שנתו שלו,

שעברה עליו שנה,

ולא שנה של מנין עולם.

שאנשי העולם מתחילים את מנין השנים מיד, וכשמגיע ראש השנה מונים שנה שניה, אפילו שלא עברה שנה שלמה.

שנה האמורה בבתי ערי חומה, מנלן? אמר קרא "עד תום שנת ממכרו"

-

ממכרו שלו, ולא שנת של מנין עולם,

שתי שנים שבשדה אחוזה, מנלן?