Nidda 33b — le Talmud en français

או דילמא

שטומאת הפולטת היא משום דאמרינן

נוגעת היתה,

כי עד שיצאה מגופה היתה בבית הסתרים ולא טמאה, ורק עתה נגעה בפליטה של שכבת הזרע,

ו

אם כן בנידוננו

לא סתרה

. כי נגיעה בדבר טמא אינה סותרת מנין שבעה נקיים, שהרי כל הימים היתה נקיה מראיית טומאה היוצאת מגופה.

אמר רבא: לפום חורפא

של רמי בר חמא -

שבשתא!

שהרי

נהי נמי

שנניח כי טומאתה מדין רואה ולא מדין נוגעת, והיה צריך להיות דינה

דסתרה,

בכל זאת אין בכוחה לסתור,

כי כמה

ימים

תסתור

אם נאמר ש

תסתור שבעה

ימים , ודאי אין פליטת שכבת זרע גורמת לכך, כי

דיה כבועלה,

וזב הרואה קרי סותר רק יום אחד!

ואילו אם נאמר ש

תסתור יום אחד,

את היום שפולטת בו, ותמשיך למחרת את מנינה, הרי הפסוק מלמדנו שאי אפשר לעשות כן, שהרי "וספרה לה שבעת ימים

ואחר תטהר" אמר רחמנא,

ששבעת הימים צריכים להיות רצופים מבלי הפסק. כי כוונת הפסוק באומרו

"אחר

תטהר" היא:

אחר ל

שבעת הימים הנקיים

כולן

-

שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם!

ותמהה הגמרא על דבריו של רבא:

ולטעמיך,

שצריכה לספור ז' רצופים,

זב גופיה

הרואה קרי -

היכי סתר לטהרתו

יום אחד בלבד וממשיך למנות למחרתו? והרי "וספר לו שבעת ימים

לטהרתו" אמר רחמנא,

ומשמעותה "טהרה אחת"

שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם

ואיך ממשיך לספור שלא ברציפות?

אלא, מאי אית לך למימר

, שלא בא הפסוק לשלול הפסקה בכל טומאה במשך ימי זיבה, אלא רק

שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהם

.

הכא נמי,

בזבה שפלטה שכבת זרע בימי נקיותה, יתכן שסותרת יום אחד, ובכל זאת נחשבים שבעת הימים כימים רצופים, למרות שטומאתה היא מדין "רואה" ולא מדין מגע, כי אין טומאה זו סותרת את רציפות שבעת הימים הנקיים. שהרי כוונת הפסוק "ואחר תטהר" היא לומר רק -

שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהם!

שנינו במשנה:

ואין חייבין עליהן על ביאת מקדש.

מספרת הגמרא:

רב פפא איקלע לתואך

שם מקום.

אמר

רב פפא:

אי איכא צורבא מרבנן הכא

-

איזיל, אקבל אפיה!

אמרה ליה ההיא סבתא: איכא הכא צורבא מרבנן, ורב שמואל שמיה, ותני מתניתא. ויהא רעוא דתהוי

[אתה, רב פפא] -

כוותיה!

אמר

רב פפא לעצמו:

מדמברכי לי בגוויה

-

שמע מיניה ירא שמים הוא! אזל

רב פפא

לגביה

אל רב שמואל.

רמא ליה

[שחט רב שמואל לכבודו של רב פפא]

תורא,

וכמו כן

רמא ליה

רב שמואל לרב פפא סתירה בין שתי

מתניתי

דלהלן:

לגבי הנוגע בבגדי כותים שהן משכב שלהן,

תנן: אין חייבין עליהן על ביאת מקדש

[על כניסה בטומאה למקדש],

ואין שורפין עליהן את התרומה

שנגעה במשכב הכותים -

מפני שטומאתה

של תרומה שנגעה במשכב הכותיים היא

ספק,

כי הם נחשבים כבועלי נדות רק מספק.

אלמא, מספיקא לא שרפינן תרומה!

ורמינהו: על ששה ספיקות שורפין את התרומה

[ואחד מהספקות שהתרומה נשרפת בגללם הוא] -

על ספק בגדי עם הארץ,

שאם נגעו בגדיו של עם הארץ בתרומה הרי היא טמאה מספק, שמא ישבה אשתו של העם הארץ על בגדיו בזמן נידותה. והכותים, הרי הם כעמי הארצות, ואם כן למה אין שורפין תרומה שנגעה במשכבם מצד נגיעה בבגדי עם הארץ?

אמר רב פפא

לרב שמואל:

ראשית, על שחיטת השור לכבודו:

יהא רעוא דלתאכיל האי תורא לשלמא!

ועל הסתירה שהקשה לו בין המשניות תירץ לו:

הכא במאי עסקינן

, שלא שורפים על מגע של בגדי כותים בתרומה -

בכותי חבר!

שאין בו טומאת עם הארץ.

ותמה עליו רב שמואל: אם כן למה "טומאתה ספק" מצד החשש שהוא בועל נדה וכי

כותי

חבר -

בועל נדה משוית ליה!?

והרי יודע הוא שאין יושבים אלא על דם אדום, ולא יטעה בספירה לדם ירוק, ונמצא שאשתו טהורה ואינו בועל נדה .

שבקיה

רב פפא לרב שמואל מארחו, משום שהתבייש מקושייתו,

ואתא לקמיה דרב שימי בר אשי

וסיפר לו את תירוצו על סתירת המשניות, ואת תמיהתו של רב שמואל.

אמר ליה

רב שימי בר אשי לרב פפא:

מאי טעמא לא משנית ליה

שמשנתנו לגבי הנוגע בבגדי כותים עוסקת

בכותי שטבל

לטומאתו ונטהר,

ועלה ודרס על בגדי חבר, ואזלו בגדי חבר ונגעו בתרומה

57 ,

ולכן אין לשרוף את התרומה:

דאי משום

שהוא עם הארץ וגזרו עליו

טומאת עם הארץ

שמטמא במגע -

הא טביל

ליה!

ואי משום

שהכותי הוא

בועל נדה

ונמשכת טומאתו שבעת ימים, הרי עדיין -

א.

ספק בעל

נידה

בקרוב

[בפחות משבוע לפני טבילתו, ולא נטהר],

ספק לא בעל בקרוב

[שעברו כבר שבעה ימים לפני טבילתו, ועלתה לו טבילה].

ואם תימצי לומר בעל בקרוב

ולא עלתה לו טבילה, הרי - ב.

ספק השלימתו ירוק ספק לא השלימתו,

שהרי הכותיות טובלות לנדתן, וכל החשש הוא שמא ראתה בתחילה דם ירוק והתחילה למנות שבעה נקיים ואחר כך ראתה דם אדום ולא התחילה למנות מחדש, אלא צירפה והשלימה את ראיית הדם האדום לראיית הדם האדום לראיית הדם הירוק.

וכיון שזה רק חשש מספק ולא בודאי, הרי יש גם את הצד שלא ראתה כלל דם ירוק, וטבלה לטהרת נדתה כדין,

והוי ספק ספיקא

.

ואספק ספיקא

-

לא שרפינן תרומה!

שאל רב פפא את רב שימי בר אשי שהזכיר בדבריו רק חשש טומאת עם הארץ וחשש טומאת בועל נדה,

ותיפוק ליה

שמטמא

משום

התרומה שנגעה ב

"בגדי - עם - הארץ"

61 , דאמר מר: "בגדי עם הארץ

-

מדרס לפרושין!

", דהיינו: שצריכים הפרושים האוכלין חולין בטהרה לנהוג בבגדי עם הארץ כאילו היה מדרסו של זב המטמא אדם וכלים, והרי הכותים עמי הארצות הם וממילא בגדיהם טמאים כדין "בגדי - עם - הארץ"!?

אמר ליה

רב שימי בר אשי -

המשנה נקטה רק את הטעם שהם כבועלי נדות כי עסקה

בכותי ערום,

שאין לו בגדים, וכשטבל ואין מגעו מטמא, נמצא שהוא מטמא את הבגדים שיושב עליהם רק מדין מושבו של בועל נדה .

מתניתין:

בנות צדוקין

63 , בזמן שנהגו ללכת בדרכי אבותיהן

-

הרי הן ככותיות!

ואם

פרשו

מדרך אבותיהן, והחלו

ללכת בדרכי ישראל

-

הרי הן כישראליות!

רבי יוסי אומר: לעולם

בנות צדוקין, בסתמא,

הן כישראליות, עד שיפרשו

מדרך ישראל, ויחלו

ללכת בדרכי אבותיהן!

גמרא:

איבעיא להו

: לתנא קמא, דאמר שאם ברור לנו שהולכות בדרכי אבותיהן הן ככותיות, ואם ברור שהולכות בדרכי ישראל הרי הן כישראליות.

בנות צדוקין

סתמא,

שאין אנו יודעין דרכן -

מאי?

תא שמע

: הרי שנינו בתחילת דבריו של תנא קמא:

"בנות צדוקין, בזמן שנוהגות ללכת בדרך אבותיהן

-

הרי הן ככותיות!"

ומשמע:

הא סתמא

הרי הן

כישראליות!

דוחה הגמרא:

אימא

דבריו של תנא קמא ב

סיפא: "פרשו ללכת בדרכי ישראל

-

הרי הן כישראליות!

"

ומשמע:

הא סתמא

הרי הן

ככותיות!

אלא מהא,

מדברי תנא קמא עצמו -

ליכא למשמע מיניה.

תא שמע: דתנן: "רבי יוסי אומר: לעולם הן כישראליות

-

עד שיפרשו ללכת בדרכי אב ותיהן!"

מכלל, דתנא קמא סבר

כי

סתמא

הרי הן

ככותיות.

ומסקינן:

שמע מינה!

תנו רבנן: מעשה בצדוקי אחד שסיפר עם כהן גדול בשוק, ונתזה צנורא

[רוק]

מפיו, ונפלה לכהן גדול על בגדיו. והוריקו פניו של כהן גדול,

שחרה לו על שיתכן שנטמאו בגדיו!

וקדם

הכהן הגדול

אצל אשתו

של הצדוקי, ושאלה אם השלימה ראיית דם אדום לראיית דם ירוק, או לא, כדי לדעת אם בעלה הוא בועל נדה .

אמרה לו: אף על פי שנשי צדוקים אנו,

בכל זאת,

הן

נשות הצדוקים,

מתיראות מן הפרושים, ומראות דם לחכמים!

ואין לחשוש שנמנה לדם ירוק.

אמר רבי יוסי: בקיאין אנו בהן,

בנשות הצדוקים,

יותר מן הכל,

כי שכנים אנו להם, ויודעים אנו כי אכן

הן מראות דם לחכמים. חוץ מאשה אחת שהיתה בשכונתינו שלא הראת דם לחכמים

-

ומתה!

מקשה הגמרא: מה הועילה לכהן גדול תשובת אשת הצדוקי

ותיפוק ליה

שהוא טמא

משום צינורא דעם הארץ

רוק של עם הארץ שגזרו עליו טומאה .

מתרצת הגמרא:

אמר אביי

: המעשה היה

בצדוקי חבר.

אמר רבא

: וכי

צדוקי חבר בועל נדה משוית ליה?

ואילו המעשה היה בצדוקי חבר לא היה הכהן גדול חושש שאשתו נדה .

אלא אמר רבא

: המעשה בכהן גדול לא ארע עם צדוקי - חבר אלא בצדוקי עם - הארץ. ובכל זאת לא חשש לטומאת עם - הארץ,