Nidda 32a — le Talmud en français

רבי מאיר היא

.

דתניא: קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין, דברי רבי מאיר. אמרו לו

חכמים

לרבי מאיר

: אמנם

יפה אמרת שאין

קטן וקטנה

חולצין

כי

'איש' כתוב בפרשה

של חליצה, ולומדים ממשמעותו שרק גדול חולץ,

ומקשינן אשה לאיש

ללמד שרק גדולה נחלצת ולא קטנה.

אבל,

ומה טעם אין

קטן וקטנה

מיבמין,

והרי לגבי מצות יבום לא נאמר 'איש'?!

אמר להם

רבי מאיר לחכמים: הטעם שקטן וקטנה אינם מייבמים הוא משום שאצל

קטן

יש לחשוש

שמא ימצא סריס,

שאינו בר הקמת שם לאחיו. וכן אצל

קטנה

יש לחשוש

שמא תמצא אילונית,

ולא יועיל היבום להקמת שם,

ו

אם יתברר לבסוף שאכן אינם ראויים להוליד,

נמצאו פוגעין בערוה

של אשת אח

שלא במקום מצוה

. כי כל אלו שאינם ראויים להקמת שם נשאר עליהם אסור אשת אח, כיון שאינם מצווים ביבום .

ו

מבארת הגמרא שטעמם של

רבנן

שקטן וקטנה מייבמים - הוא משום שסברו

זיל בתר רובא דקטנים, ורוב קטנים לאו סריסים נינהו,

וכמו כן

זיל בתר רובא דקטנות, ורוב קטנות לאו אילוניות נינהו

! ונמצא שרק רבי מאיר חושש למיעוט .

שואלת הגמרא:

אימר דשמעת ליה לרבי מאיר

שחוששין למיעוט, באופן שהמיעוט הוא

מיעוטא דשכיח,

כגון סריס ואיילונית.

אבל מיעוטא דלא שכיח

כגון תינוקת הרואה דם בעריסה -

מי שמעת ליה

לרבי מאיר שהוא חושש לכזה מיעוט?!

מתרצת הגמרא:

הא נמי

-

מיעוטא דשכיח הוא!

ומוכיחה הגמרא שמיעוט זה הוא מקרה שכיח, ומוזכר בכמה מקומות.

דתניא: אמר רבי יוסי

-

מעשה

שארע

ב

מקום הנקרא

"עין בול",

שראתה תינוקת דם מיד לאחר לידתה ,

והטבילוה

לטהרה מטומאת נדה , עוד

קודם לאמה,

לפני שטבלה אמה, כי יולדת נקבה טובלת רק אחר י"ד יום.

ו

כן מצינו ש

אמר רבי: מעשה בבית שערים, והטבילוה

לקטנה לטהרה מנדתה,

קודם לאמה!

ו

עוד מצינו ש

אמר רב יוסף: מעשה בפומבדיתא, והטבילוה קודם לאמה!

הרי שמקרים אלו שכיחים, ולכן רבי מאיר חושש להם אף שהן מיעוט.

ודנה הגמרא בשלשת המעשים שהובאו לעיל:

בשלמא

במקרים

דרבי יוסי ודרבי

, הטבילוה

משום תרומת ארץ ישראל,

שלא תפסלנה התנוקת במגעה .

אלא

המקרה

דרב יוסף,

שהיה בפומבדיתא בבבל -

למה לי

להטבילה בקטנותה?

והא אמר שמואל: אין תרומת חוץ לארץ אסורה אלא במי שטומאה יוצאה מגופו

[כגון זב או נדה].

והני מילי

שאסורה לזב ולזבה -

באכילה, אבל בנגיעה לא

[שמותר לזב ולנדה לנגוע בתרומת חוץ לארץ, כי אם נגעו בה - לא פסלוה!] ואם כן לאיזה צורך הטבילוה בקטנותה, והרי היא אינה אוכלת, ומגע לא נאסר.

מבארת הגמרא:

אמר מר זוטרא: לא נצרכה

להטבילה בחוצה לארץ מיד בלידתה ,

אלא

כדי שיוכלו

לסוכה בשמן של תרומה. כי

סיכה הרי היא כשתיה , ואכילת תרומת חוץ לארץ או שתייתה אסורה לנידה .

והראיה שסיכה נחשבת כשתיה:

דתניא

: נאמר [ויקרא כב]

"ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו לה'"

-

לרבות את הסך ואת השותה

תרומה כשהוא טמא .

ומבארת הגמרא את ההוכחה מהברייתא:

"שותה"

-

למה לי קרא

לרבות שהוא אסור בטומאה, והרי

שתייה בכלל אכילה

היא , ואכילת תרומה נאסרה לטמא בפירוש [בויקרא כב ד].

אלא,

בהכרח שכוונת הכתוב

לרבות את הסך,

שיהיה דינו

כשותה! ואיבעית אימא,

מקור נוסף שסיכה דינה כשתיה:

מהכא

: שנאמר [תהלים קט]

"ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו"

22 .

ועתה חוזרת הגמרא להסביר למה חוששים למיעוט של קטנות הרואות דם רק אצל כותים ולא אצל ישראל:

אי הכי,

שהטעם לגזור על בנות הכותים בקטנותם, הוא משום שרבי מאיר חושש למיעוט - תינוקות

דידן נמי

נחשוש למיעוט שרואות בקטנותן, ויחשבו כל הקטנות כנידות מעריסתן?

מבארת הגמרא:

אנן, דדרשינן

לטמאות קטנה שראתה דם, מהדרשה

"אשה

-

ואשה"

[וכפי שיתבאר לקמן],

וכי חזיין

דם

מפרשי להו

ממגע תרומה וקדשים -

לא גזרו בהו רבנן

לחוש לכל הקטנות.

אבל

אינהו,

הכותים,

דלא דרשי "אשה

-

ואשה", ו

לכן,

כי חזיין

הקטנות דם

לא מפרשי להו

מתרומה וקדשים -

גזרו בהו רבנן

שכל הקטנות של הכותים יהיו בספק טומאה מעריסתן .

ומסבירה הגמרא את הדרשה שהוזכרה לעיל:

מאי "אשה

-

ואשה"?

דתניא

: נאמר [ויקרא טו יט] לגבי טומאת נדה: "ואשה כי תהיה זבה... שבעת ימים תהיה בנדתה".

ודרשו, שאילו נאמר רק

"אשה", אין לי אלא אשה

דהיינו גדולה שנעשית נדה בראיית דם.

תינוקת בת יום אחד לנדה, מנין?

לכך

תלמוד לומר

-

"ואשה"

[ללמד מיתור האות ו' שגם תנוקת שראתה דם נעשית נדה].

מדייקת הגמרא מהדרשא בברייתא,

אלמא, כי מרבי קרא

מהלמוד "אשה - ואשה", אפילו קטנה

בת יום אחד מרבי.

ורמינהו

: ממה ששנינו לגבי האמור בטומאת ביאה [שם יט] "ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע" - ודרשו, שאילו נאמר רק

"אשה"

הוה אמינא

אין לי אלא אשה

גדולה שנטמאת בביאה,

תינוקת בת ג' שנים ויום אחד לביאה

[שנטמאת על ידי ביאת אדם]

מנין?

לכך

תלמוד לומר

-

"ואשה"!

ומשמע שיתור אות ו' מרבה בת ג' שנים, ולמה לא דרשו שמיטמאה בביאה מיום לידתה, כמו בנידה?! מתרצת הגמרא:

אמר רבא: הלכתא נינהו,

שני הדינים האלו, טומאת נידה משעת הלידה וטומאת ביאה מגיל שלש, נלמדים: האחד - מדרשה של הפסוק, והשני - מהלכה למשה מסיני .

ואסמכינהו רבנן אקראי!

ומסבירה הגמרא:

הי קרא, והי הלכתא?

אילימא: בת יום אחד

שמיטמאה בנדה -

הלכתא

.

ואילו

בת שלש שנים ויום אחד

שמיטמאה בביאה -

קרא.

הרי

קרא סתמא כתיב

"ואשה", ואין משמעותו לרבות שלש שנים. אלא אדרבה, בפשטות הוא בא לרבות כל אשה, ואפילו בת יום אחד, הרי היא מיטמאה בביאה.

אלא בת שלש שנים ויום אחד

-

הלכתא

26 .

ואילו

בת יום אחד

שמטמאת בנדה -

קרא!

מקשה הגמרא על תירוצו של רבא:

ומאחר דהלכתא

היא שנטמאת בביאה מגיל שלש שנים. אם כן,

קרא

[וי"ו יתירה ב"ואשה"] -

למה לי?!

והרי אין בריבוי זה משמעות לבת שלש שנים דוקא .