Nidda 30a — le Talmud en français

ושואלת הגמרא:

מכדי ימי טהרה

שמחמת חסרון הידיעה מתי הסתיימו צריכה לטבול בכל ערב,

כמה הוו

-

שתין ושיתא

[66]. אך אי אפשר להוסיף את כולם על מנין ל"ה הטבילות שטבלה בשלשת השבועות הראשונים, משום שהשבוע השלישי חופף את שבעת הימים הראשונים של מנין ששים ושש ימי טהרה.

ולכן

דל

[הפחת] ממנין הששים וששה את

שבוע ג', דאטבלינן להו

משום יולדת נקבה בזוב והועילו טבילות אלו גם לספק שמא תמו ימי הטוהר באותם הלילות. וטבילות אלו כבר נמנו.

פשו להו

ונשארו להוסיף למנין הטבילות רק

שתין נכי חדא!

[59] ועתה יש לצרף את

שתין נכי חדא

[59] הטבילות שטובלת משום הספק שתמו ימי טוהר

ו

את

תלתין וה'

[35] הטבילות שטובלת בשלשת השבועות הראשונים, ובסך הכל -

תשעין וד' הויין!

ואם כן, קשה:

תשעין וחמש

טבילות שהצריכו בית שמאי -

מאי עבידתייהו?!

ולצורך מה טובלת טבילה נוספת?

ומתרצת הגמרא:

אמר רב ירמיה מדפתי: כגון

-

שבאת לפנינו,

בתחילה,

בין השמשות, דיהבינן לה טבילה יתירתא,

שעם תחלת בואה הטבלנוה בלילה שמא ביום הקודם הסתיימו ימי טומאה, ואילו את מנין התשעים וארבע טבילות מתחילים למנות רק מהטבילה של הלילה הבא , כי יש לחשוש אולי ילדה בבין השמשות הזה, ואם בין השמשות הוא כבר לילה נמצא שילדה ביום שבאה, ומתחיל מנין הימים מהיום הזה ולא מהיום הקודם.

ומסבירה הגמרא את שיטת בית הלל:

ולבית הלל דאמרי 'טבולת יום ארוך',

דהיינו יולדת בסוף ימי הטוהר שטובלת כדי לאכול בתרומה,

לא בעי טבילה

נוספת בסיום שמונים הימים -

ל"ה

טבילות

מאי עבידתייהו?

עשרים ותמניא

הראשונים,

כדאמרן

בשיטת בית שמאי, ז' בלילות השבוע הראשון משום יולדת זכר , + ז' בלילות השבוע השני משום יולדת נקבה + ז' ביום משום יולדת זכר בזוב, + ז' ביום בשבוע שלישי משום יולדת נקבה בזוב, ונוסף עליהם

הך שבוע ה'

שבו

מטבלינן כל ליליא וליליא, אימר, סוף נדה היא!

שהרי במשך השבוע הרביעי ראתה בכל יום, ואין ידוע בכל יום אם זוהי ראייה של ימי טוהר או שביום הקודם נסתיימו ימי הטוהר, ועתה היא מתחילה את ימי נדות, ולכן בכל יום בשבוע הבא, [שהוא השבוע החמישי] יש לחוש שמא הסתיימו ימי הנדות שהתחילו בשבוע הקודם וצריכה לטבול בלילה כדי להטהר מטומאת נדתה] .

ומוסיפה הגמרא לברר את ענין עשרת השבועות שבברייתא:

י' שבועין,

שנקטה הברייתא לצורך המנין של תשעים וחמש טבילות -

למה לי?

והרי

בתמניא ופלגא סגי,

כי בשבוע וחצי האחרונים אינה טובלת. שהרי בצירוף שלשת שבועות הטהרה ועוד שמונה וחצי שבועות [5. 1 1] עברו כבר שמונים יום [5. 80=7 \ 5. 1 1] שיש בהם חשש שמא היא מסיימת בהם את מנין שמונים ימי הלידה, ומכאן והלאה אין יותר מקום לספק, ואם כן מדוע מנה התנא במשנה עשרה שבועות?!

ומתרצת הגמרא:

איידי דתנא פלגא דשבוע,

שהיה התנא צריך למנות את חציו של השבוע התשיעי,

מסיק ליה

ומנה את כולו,

ואיידי דתנא 'שבוע טמא',

שהוא השבוע התשיעי,

תנא נמי שבוע טהור

שאחריו , להשלמת סדר הסירוג שהיה תמיד שבוע טהור לאחר הטמא .

ושואלת הגמרא, לב"ה מדוע די להטבילה ל"ה טבילות,

והאיכא טבילת זבה?

שהחל מהשבוע הששי היא ספק זבה במשך כל הזמן, [שהרי אינה יודעת אם ראיית השבוע הרביעי היא ראיית דם טוהר וממילא ראיית השבוע הששי היא ראיית תחלת נידות, או שראיית השבוע הרביעי היא ראיית תחלת נדות ונמצא שראיית השבוע הששי היא ראיית זיבות [שנמצאת בתוך י"א יום לאחר ז' ימי נידות]. וממילא גם בראיית השבוע השמיני חוזר אותו ספק - שאם ראיית השישי היא נדות, בשמיני היא זיבות, ואם בשישי היא זיבות, בשמיני חוזרים כבר ימי נדות, וכן ממשיך הלאה לשבוע העשירי].

ואם כן במשך כל סוף שבוע טהור עליה להסתפק שמא שבעת ימי הטהרה הם שבעת ימי הנקיות של זבה וצריכה לטבול ביום השביעי, ויש להוסיף למנין ל"ה הטבילות של בית הלל את ארבעת הטבילות שבסוף השבוע השביעי, התשיעי, האחד עשר, והשלושה עשר? ומתרצת הגמרא: טבילות

דלפני תשמיש

שהותר ביום הל"ה בלבד,

קחשיב

בית הלל. אבל הטבילות

דלאחר תשמיש,

החל מיום הל"ה ואילך,

לא קחשיב.

ושואלת הגמרא:

ולבית שמאי, דחשיב

גם לטבילות

דלאחר תשמיש

בתוך מנין צ"ה הטבילות,

ניחשוב נמי טבילת זבה,

שהם ביום ולא נכללו במנין צ"ה טבילות, ויהיה מנין הטבילות צ"ט?

ומתרצת: בטבילות השייכות

בלידה קמיירי

, אבל בטבילות השייכות

בזיבה לא קמיירי

.

ומקשה הגמרא:

והאיכא 'יולדת בזוב'

שמנו בית שמאי את טבילותיה בשבוע השני והשלישי שטובלת מחשש זבה גם ביום?

ומתרצת:

'יולדת בזוב' קחשיב

שהתעכב מנין ימי הטהרה של הזיבה עקב מנין ימי הטומאה של הלידה, והוא שייך ללידה. אבל

זיבה גרידתא לא קחשיב!

ושואלת הגמרא על מנין הטבילות בשבוע הראשון:

שבועתא קמא דאתיא לקמן

-

ליטבלה

, בנוסף לטבילות הלילה, גם

ביומא, דילמא כל יומא ויומא שלימו לה 'ספורים' דידה

שיתכן שילדה בהיותה זבה בשבוע השלישי שלפני בואה, והסתיים מנין י"ד ימי הטומאה וז' הנקיים בשבוע הראשון לבואה?

ומתרצת:

הא מני

-

רבי עקיבא היא, דאמר בעינן

"שבעת ימים נקיים

ספורים בפנינו".

שנאמר בזבה 'ואם טהרה מזבה וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר', דהיינו שרק ימים שבדקה עצמה בהם ויודעת שהיתה טהורה עולים לז' נקיים, ואשה זו שלא בדקה עצמה, גם אם האמת היא שהיתה טהורה, אין עולים לה ימים אלו שלא יודעת טהרתם ואין בהם ספירה.

ושואלת הגמרא עוד:

סוף שבוע קמא

ביום השביעי, אחרי שספרה שבעה נקיים בפנינו,

ליטבלה

בבוקר שמא הוא היום השביעי לספירת שבעה נקיים של זבה, ונצרף טבילה זאת למנין הטבילות, ומדוע כל השבוע הראשון טובלת רק בלילה?

ומתרצת: מטבילה שהיא רק

חד בשבוע, לא קמיירי,

ולפיכך לא צירפנוה למנין הטבילות .

ושואלת הגמרא עוד:

יומא קמא דאתיא לקמן

-

ליטבלה,

בבוקר, משום

דילמא שומרת יום כנגד יום היא?

שנחשוש שראתה בימי הזיבה רק יום אחד או יומיים, ונעשית זבה קטנה שדינה שסופרת יום אחד נקי, וטובלת בבוקר אותו היום.

ומתרצת:

בזבה גדולה

שראתה בימי זיבתה במשך שלשה ימים רצופים, שצריכה לספור שבעה נקיים

קמיירי, בזבה קטנה

שראתה בימי זיבתה רק במשך יום או יומיים וצריכה לשמור יום כנגד יום -

לא קמיירי!

ומסכמת הגמרא:

שמע מינה

מההלכות של הברייתא

תלת

:

א.

שמע מינה רבי עקיבא היא, דאמר בעינן 'ספורים לפנינו'.

שלכן אינה טובלת בשבוע הראשון בבקרים.

ב.

ושמע מינה רבי שמעון היא

שאמר זבה הטובלת ביום השביעי אפילו שיכולה מעיקר הדין לשמש בו,

אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבא לידי ספק,

שאם תראה בהמשך היום תסתור את ימי טהרתה וטבילתה, ונמצא שנבעלה באיסור. ולכן משמשת רק לאור ל"ה, ולא גם ביום כ"א.

ג.

ושמע מינה טבילה בזמנה מצוה,

ולכן הטבלנוה בכל יום אע"פ שעדיין אסורה לשמש.

ומסיימת הגמרא את ביאור הברייתא:

ורבי יוסי ברבי יהודה אומר: דיה לטבילה באחרונה,

וטובלת רק טבילה אחת בשעה שתהיה מותרת לשמש,

ולא אמרינן טבילה בזמנה מצוה!

מתניתין:

המפלת

שליא

ליום מ'

מתחילת ההריון -

אינה חוששת לולד,

שודאי לנו שעוד לא נרקמו אבריו. המפלת

ליום מ"א

-

תשב לזכר, ולנקבה, ולנדה

דשמא נרקמו אבריו, ואין ידוע אי הווי זכר או נקבה. ומאידך, שמא אינו ולד כלל, ואין לה ימי טוהר אלא הרי היא נדה רגילה .

רבי ישמעאל אומר

: המפלת

ליום מ"א

-

תשב לזכר ולנדה,

אך לא לנקבה.

המפלת ליום פ"א

-

תשב לזכר לנקבה ולנדה

. וטעמו של רבי ישמעאל הוא -

שהזכר נגמר למ"א יום, והנקבה,

לדבריו, נגמרת

לפ"א

יום.

וחכמים אומרים

-

אחד בריית הזכר ואחד בריית הנקבה, זה וזה

-

מ"א

יום.

גמרא:

נאמר במשנה שהמפלת "ליום מ"א תשב לזכר ולנקבה ולנדה", ושואלת הגמרא:

למה הוזכר 'זכר'

במשנתנו?

אי לימי טומאה

של זכר,

הא קתני

שיושבת י"ד ימי טומאה של

נקבה

ונכללו בתוכם ז' ימי טומאה של זכר.