Nidda 24a — le Talmud en français

רבי זכאי אומר:

עד הארכובה!

שחסר מהרגל [מקום חיבור השוק לירך] שבהמה חיה שנחתכו רגליה עד למעלה מן הארכובה, הרי היא טרפה ואינה חיה.

רבי ינאי אומר: עד לנקביו!

שרק כשניטלה הרגל כולה, וגם ברביצה נראה החסרון, ימות.

רבי יוחנן אומר משום רבי יוסי בן יהושע

: שגם כשחסרה הרגל כולה, חיה. ורק כשינטל

עד מקום טיבורו

ימות.

ומסבירה הגמרא את טעמי המחלוקות:

בין רבי זכאי לרבי ינאי איכא בינייהו,

נקודת המחלוקת ביניהם היא - האם

טרפה חיה?

מר,

רבי ינאי,

סבר

-

טריפה חיה!

ולכן רק אם ניטל למעלה מנקביו של העובר הוא נחשב כמת, אבל אם רק ניטל למעלה מהארכובה, שהוא רק טרפה, הרי הוא כחי.

ומר,

רבי זכאי,

סבר

-

טרפה אינה חיה!

ולכן מספיק שניטל למעלה מהארכובה שיחשב כמת .

בין רבי ינאי לרבי יוחנן איכא בינייהו,

נקודה המחלוקת ביניהם היא: דינו

דרבי אלעזר.

שסוברים שניהם שטריפה חיה, ורק בהמה שהחסרון שבה גורם שתטמא כנבילה, מתה. ונחלקו מהו החסרון הנדרש שתטמא כנבילה.

דאמר רבי אלעזר ניטל ירך וחלל שלה

הרי היא

נבלה

ומטמאה טומאת נבלות, ואפילו כשהיא עדיין חיה, אין חייה נקראים חיים. וכשיטת רבי אלעזר סבר רבי ינאי שאמר שכשחסר כל מקום הרגל עד לנקביו, ודאי שתמות. אבל רבי יוחנן חולק על רבי אלעזר, וסובר שרק אם ניטל עד הטבור היא נקראת נבלה .

אמר רב פפא

: ה

מחלוקת

שהובאה עד כה, כמה ינטל מן החי וימות, היא רק כשניטל מהגוף

מלמטה

לכוון

למעלה

.

אבל

אם נחתך

מלמעלה,

[מהגולגולת] , לכוון

למטה,

אין כל מחלוקת, והכל מודים ש

אפילו ניטל כל דהו

מגולגלתו של הולד הוא נחשב כמי שאינו יכול לחיות, ואמו

טהורה!

וכן אמר רב גידל אמר רבי יוחנן: המפלת את שגולגלתו אטומה

[חסרה] -

אמו טהורה!

ומכך שלא נתן רב גידל שיעור לחסרון, משמע שאפילו בחסרון משהו טהורה.

ואמר רב גידל אמר רבי יוחנן: המפלת כמין אפקתא דדיקלא,

שגופו דומה לדקל, שלמטה הוא חטיבה אחת, ולמעלה מתפצלים מהכתף רגליו וידיו, -

אמו טהורה!

כיון שאינו יכול לחיות.

איתמר: המפלת מי שפניו מוסמסים,

מעוכים קצת, שאינם שטוחים לגמרי,

רבי יוחנן אמר

-

אמו טמאה.

ריש לקיש אמר

-

אמו טהורה.

איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש

: תניא:

המפלת יד חתוכה, ורגל חתוכה

, שניכרים חיתוכי האצבעות -

אמו טמאה לידה!

כי לא יתכן שתפיל יד או רגל, חתוכה בחיתוכי אצבעות, מבלי שהיה ולד גמור. וכנראה שנימוק שאר גוף הולד, ויצא בצורת דם, ורק הרגל או היד יצאו בשלמותם,

ואין חוששין שמא מגוף אטום באתה

היד או הרגל, שהרי אין אנו יודעים כיצד נראה הולד עצמו ויתכן שהיה חסר לו אבר שהנשמה תלויה בו, שאינו מטמא את אמו. ומחדשת הברייתא שאין לנו לחוש, אלא סומכים על כך שרוב הולדות נולדים כשאבריהם מושלמים.

ואם איתא

שגם בפניו מוסמסים אמו טהורה כריש לקיש, מדוע לא נאמר בברייתא שגם לכך לא חוששין, וסומכים על הרוב גם כדי לתלות שלא היתה מעיכה בפניו.

ו

ליתני

"ואין חוששין

שמא מגוף אטום או ממי שפניו מוסמסין"?!

ומחמת הקושיה חוזרת בה הגמרא, ומביאה נוסח אחר במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש:

אמר רב פפי: בפניו מוסמסין

-

כולי עלמא לא פליגי דטמאה!

ומעיכה מועטת אינה מטהרת

כי פליגי בפניו טוחות,

שהן שטוחות לגמרי. ומשנה רב פפי שינוי נוסף מהלשון הקודם ש

ואיפכא איתמר

-

רבי יוחנן אומר

-

אמו טהורה!

וריש לקיש אומר

-

אמו טמאה!

ומקשה הגמרא: מה תועלת יש מנוסחתו של רב פפי,

ולותביה ריש לקיש לרבי יוחנן,

המטהר בפניו טוחות,

מהא

ברייתא שהקשינו לעיל, שהמפלת יד או רגל חתוכה, אמו טמאה לידה ואין חוששין שמא מגוף אטום באתה. ואם כשפניו טוחות היא טהורה - היה לברייתא לומר גם שאין חוששין שמא פניו טוחות, ולא תירצה הקושיה מהברייתא על ידי השינויים ששינה רב פפי בנוסח המחלוקת.

ומתרצת:

משום דשני ליה,

שלנוסחת רב פפי יכול לתרץ רבי יוחנן -

היינו גוף אטום, היינו מי שפניו טוחות!

שסיבת הטהרה כשפניו טוחות היא, שפנים טוחות אינם פנים, והרי הוא נולד שחסר ראשו. ולכן אין צריך לחזור ולשנותו בברייתא, שכבר כתבה דין מחוסר אבר. [אבל לנוסח הראשון שטיהר כשפניו מוסמסים, אי אפשר לומר שנחשב לחסר פנים שהרי ניכרת צורתו. ולכן הקשינו לעיל אמאי לא תני להו בברייתא בנוסף לגוף אטום].

בני רבי חייא נפיק לקרייתא

לכפרים לראות שדותיהם , כשחזרו

אתו לקמיה דאבוהון, אמר להם

-

כלום מעשה בא לידכם? אמרו לו

יולדת ולד עם

פנים טוחות בא לידינו, וטימאנוה!

[שהורו לה לנהוג כדין יולדת ספק נקבה, שטמאה שבועיים ימים]. וכשיטת רב פפי בשם ריש לקיש.

אמר להם

רבי חייא לבניו:

צאו וטהרו מה שטמאתם! מאי דעתייכו

-

לחומרא

שהסתפקתם איך להכריע בדין פנים טוחות אם כרבי יוחנן או כריש לקיש, והוריתם שתנהג בטומאת יולדת לחומרא,

חומרא דאתיא לידי קולא הוא, דקיהביתו לה ימי טוהר

שלא יבינו אנשי הכפרים שרק משום חומרא פסקתם, ויסברו שדינה כיולדת ולד ודאי, שאחר ימי הטומאה באים ל"ג ימי טוהר, שבהם גם אם רואה דם טהורה. ואם תראה אשה זו דם בימים אלו יטהרוה מטומאת נדה משום הפסק שפסקתם, ונמצא שהבאתם אותה בחומרתכם לידי מכשול .

איתמר: המפלת בריה שיש לה ב' גבים וב' שדראות

-

אמר רב: באשה

-

אינו ולד! בבהמה

-

אסור באכילה!

ואפילו כשנשחטה בהמה רגילה ונמצא בה ולד שיש לו ב' שדראות אסור באכילה, ואינו ככל עובר שניתר בשחיטת אמו.

ושמואל אמר: באשה

-

ולד! בבהמה

-

מותר באכילה

כשנמצא ברחם בהמה שחוטה!

במאי קמיפלגי? בדרב חנין בר אבא. דאמר רב חנין בר אבא

: נאמר "את זה לא תאכלו, ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה

השסועה"

[דברים יד ז], ו'שסועה' שנאסרה בפסוק זה, היא

בריה שיש לה ב' גבין וב' שדראות!

ונקראת שסועה, מלשון תאומה .

ובביאור דרשה זו נחלקו רב ושמואל:

רב אמר: בריה

שכזאת

בעלמא

-

ליתא!

שלא קיים בעולם מין שצורת בריאתו היא עם שני גבין, שנוכל לפרש שאסרה התורה מין זה באכילה . ולכן בהכרח כוונת התורה לאסור בהמה רגילה שנולדה ולה שני גבין. וכיון שכל הבהמות שנולדות כך מתות מיד, ואין צורך לאוסרן, שכבר אסורות באכילה משום נבילה . בהכרח, ש

כי אגמריה רחמנא למשה

שהיא אסורה באכילה -

במעי אמה אגמריה

ללמד שאינו ככל עובר שמותר באכילה בשחיטת אמו ואפילו נולד מת. שמכיון שיש לו ב' גבין אסור באכילה. ומטעם זה טיהר רב אשה המפלת ולד עם שני גבין שרק ולד שצורתו ראויה להתקיים מטמא את אמו.

ושמואל אמר: בריה בעלמא

יש מין בעולם ולהם ב' גבין

איתא! וכי אגמריה רחמנא למשה

שאסורה באכילה

בעלמא אגמריה,

ורק מין זה שטבעם הוא שיש להם ב' גבין אסורים, ואפילו יולד אחד מהם עם שדרה אחת, אסור. שמין זה מבהמות האסורות הוא. אבל בהמה טהורה שנשחטה ונמצא בה עובר בעל ב' גבין, מותר באכילה. ומטעם זה טימא שמואל את אמו. שכיון שיש בעולם בעל חי המתקיים עם ב' גבין, ראוי הולד לגרום טומאה לאמו .

אבל

בהמה רגילה שיש לה ב' שדראות והיא

במעי אמה

בשעה שנשחטה האם,

שריא

לאכילה.

איתיביה רב שימי בר חייא לרב: רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: כל

בכור

שיש לו ב' גבין ושני שדראות

אינו קרב לקרבן , כי הוא

פסול לעבודה!

ומכך שפסלהו רק לקרבן, משמע שלהדיוט מותר,

אלמא דחיי?!

[והקושיה היא גם לשמואל, שגם שמואל סובר שאינו יכול לחיות והתיר באכילה רק בהיותו במעי אמו ואילו מכאן משמע שחי הוא ורק לקרבן הוא פסול. ומה שהקשה רב שימי דוקא לרב, הוא משום שרב שימי היה נכדו של רב והיה רגיל אצלו ולכן הקשה לו בלבד על אף שהקושיה קשה גם לשמואל] .

אמר ליה

רב לרב שימי נכדו -

שימי את!

[בלשון חיבה - יודע אתה להשיבני]. והתשובה לשאלתך היא, שמה שאמר רבי חנינא בן אנטיגנוס שהוא חי אך פסול לקרבן לא מדובר בב' גבים וב' שדראות ממש. אלא רק -

ששדרתו עקומה,

שנראית כשתי שדראות, אך באמת אחת היא, אלא שהיא עקומה. ואילו אני אמרתי בב' שדראות חלוקות ונפרדות.

מיתיבי

: תניא:

יש בעוברין

הנולדים,

שהן אסורים

משום נבלה! שנולדו קודם זמנם, ואינם יכולים לחיות. ומסבירה הברייתא: כשנולדו

בן ארבעה

חדשים לבהמה

דקה

[שדרכה להוליד לחמשה חדשים], וכן

בן שמונה

חדשים לבהמה

גסה

[שדרכה להוליד לתשעה] הרי הוא ולד גמור.

ורק כשנולד

הימנו ולמטה

הרי הוא נפל,

ואסור

לאכלו כנבלה.

ומסיימת הברייתא:

יצא מי שיש לו שני גבין ושני שדראות

ודינו שונה משאר העוברים!

ומדייקת הגמרא:

מאי יצא? לאו, יצא

מי שיש לו שני גבין ושני שדראות

מכלל עוברין,

ששאר עוברין נאסרין רק אם נולדו קודם זמנם, אבל אם שחטו את אמם ומצאו אותם במעי אמם הרי הם מותרים כנלמד מהפסוק 'בהמה בבהמה תאכלו', ואילו אותם עוברים שיש להם שני גבים ושני שדראות יצאו מכללם,

שאפילו במעי אמן אסורין,

ולא מועילה להם שחיטת האם, וקשה לשמואל שאמר שאם נמצאו במעי אמם הרי הם מותרים?

ומתרצת הגמרא:

רב מתרץ

ומפרש הברייתא בדרך המתאימה

לטעמיה

[שאמנם אין קושיה על דינו של רב אבל הברייתא בעצמותה קשה בלא קשר למחלוקת רב ושמואל. שתחילת הברייתא עוסקת בעוברים הנולדים חיים, ומשמע שגם הסיפא שהוציאה מכללם את מי שיש לו שני גבין מדברת כשולד זה חי, שאם לא כן אין הוא שייך לכלל שברישא. וקשה שאין במציאות בעל שני גבין שיחיה].

ושמואל מתרץ

תירוץ אחר, שיתאים

לטעמיה.

רב מתרץ לטעמיה: בן ארבעה לדקה, בן שמונה לגסה,

הרי הוא כשר.

הימנו ולמטה

-

אסור! במה דברים אמורים

שאסור,

כשיצא הולד לאויר העולם

קודם זמנו,

אבל במעי אמו

-

שרי! יצא מי שיש לו שני גבין ושני שדראות דאפילו במעי אמו נמי אסור,

וכשיטת רב שאסרו גם כשנמצא במעי אמו כשנשחטה.