Version texte de ce daf : original et traduction

Nidda 19a — le Talmud en français

Nidda 19a du Talmud de Babylone : tsourat ha-daf avec Rachi et Tossafot, traduction et notes. À lire en ligne, gratuitement.

Texte original — Nidda 19a

לא נחלקו

רבי יהודה ותנא קמא

אלא כשהפילה,

ואינה יודעת מה הפילה

לפי שאבדה אותה חתיכת בשר ואין אנו יודעים אם היה מראה כשל דם טהור או כשל דם טמא.

רבי יהודה סבר

-

זיל בתר

המראה של

רוב חתיכות

הבשר שמפילה אשה.

ו

מראיהן של

רוב חתיכות

שמפילה האשה -

של ארבע מיני דמים

טמאים

הויין!

ולכן מטמאה רבי יהודה.

ו

אילו

רבנן סברי: "זיל בתר רוב חתיכות"

\-

לא אמרינן!

שלדעתם אין לרוב החתיכות מראה דם טמא.

ורבי יוחנן, באומרו שבאותם שלשה מקומות בלבד הלכו אחר הרוב, בא להשמיענו כי לרבי יהודה ההולך בחתיכות בשר של מפלת אחר הרוב, אין כוונתו לדין ודאי אלא רק לדין ספק, לתלות ולא לשרוף עליה את התרומה .

מתניתין:

חמשה

מיני

דמים טמאים

ישנם

באשה,

וכשיוצאים ממנה מטמאים אותה בטומאת נדה.

א.

האדום.

ב.

והשחור

173 .

ג.

וכקרן כרכום.

שמראה הדם כעלי הכרכום שקורנים באדמימותם .

ד.

וכמימי אדמה,

כמראה המים הניתנים על מין אדמה אדומה [ובסוף המשנה יבואר סוג האדמה].

ה.

וכ

מראה יין אדום

מזוג

במים, שצבעו בהיר מיין אדום שאינו מזוג.

בית שמאי אומרים: אף כמימי תלתן,

שמראה הדם כמראה מים ששרו בהם תלתן,

וכמימי

[וכמוהל הזב]

בשר צלי. ובית הלל מטהרים

בשני המראות הללו.

דם

הירוק

-

עקביא בן מהללאל מטמא

אותו,

וחכמים מטהרין

אותו לגמרי.

אמר רבי מאיר

לחכמים: מדוע אתם מטהרים את הדם הירוק לגמרי, עד שאפילו אינכם מחשיבים אותו כמשקה שנתינתו על גבי אוכלים מכשירה את האוכלים לקבלת טומאה?

והרי גם

אם

הדם הירוק

אינו מטמא משום כתם

בטומאת נדה, מדוע אינו

מטמא

[מכשיר את האוכלים לקבל טומאה]

משום משקה,

שנתינתו על האוכל מכשירה את האוכל לקבל טומאה?!

רבי יוסי אומר: לא כך,

כדברי עקביא בן מהללאל הסובר שדם ירוק יש לו דין דם טמא בודאי, וגם לא כדברי רבי מאיר שדם ירוק מכשיר הזרעים.

ולא כך,

כדברי חכמים, שמטהרין אותו בודאי, אלא דם ירוק הוא ספק טמא .

ומבארת המשנה כיצד הוא המראה של חמשת הדמים:

א.

איזהו "אדום"

-

כדם המכה.

ב. איזהו

"שחור"

-

כחרת,

[מין צבע שחור שמשמש לצביעת עורות]. ולא רק דם שמראהו בדיוק כחרת טמא אלא גם מראה שחור שהוא

עמוק

[כהה]

מכן

[מכחרת] -

טמא!

אבל מראה שחור שהוא מראה

דיהה

[בהיר]

מכן

-

טהור!

ג.

ו

איזהו מראה

כ"קרן כרכום"

-

כברור

כמראה העלים

"שבו",

שאדמימותם צלולה ביותר.

ד.

ו

איזהו מראה

"כמימי אדמה"

מביא אדמה

מבקעת בית הכרם

[שם מקום]

ומיצף

עליה

מים.

ה. ואיזהו מראה

"כמזוג"

מביא

שני חלקים מים ו

חלק

אחד יין מן היין השרוני,

ומוזגם יחד.

גמרא:

ושואלת הגמרא:

מנלן דאיכא דם טהור באשה? דלמא כל דם דאתא מינה טמא

הוא?

ומתרצת:

אמר רבי חמא בר יוסף אמר רבי אושעיא: אמר קרא: "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם"

-

בין דם טהור לדם טמא!

ושואלת הגמרא:

אלא מעתה,

הפסוק

"בין נגע לנגע",

האם גם אותו

הכי נמי

נדרוש, ונחלק

בין נגע טמא לנגע טהור?

וכי תימא הכי נמי,

שנאמר חילוק זה, אין זה יתכן, כי -

נגע טהור מי איכא? וכי תימא

דאיכא נגע טהור, כאמור בפסוק:

"כולו הפך לבן

-

טהור הוא".

והרי

ההוא,

כשהוא פורח בכל בשרו,

'בוהק' מיקרי

ולא נגע?!

וממשיכה הגמרא בשאלתה:

אלא,

כיון שאי אפשר לחלק בין נגע טהור לנגע טמא, משמעות הפסוק "בין נגע לנגע" היא רק לחלק

בין נגעי אדם לנגעי בתים ולנגעי בגדים

בפרטי דיניהם, אבל -

וכולן טמאין,

שאין כונת הפסוק לומר שיש מהם טמאים ויש מהם טהורים.

ואם כן,

הכא נמי

כונת הפסוק "בין דם לדם" אינה לחלק בין דם טהור לדם טמא, אלא

בין דם נדה לדם זיבה, וכולן טמאין?!

ומתרצת הגמרא:

האי מאי?

איך יתכן לומר שכונת הכתוב "בין דם לדם", אינה לחלק בין דם טהור לדם טמא? והרי פרשה זאת של "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם" איירי במחלוקת של זקן ממרא עם הסנהדרין, וכונת הפסוק היא לומר שנחלקו ביניהם בין דם לדם ולא קיבל הזקן הממרא דעת הסנהדרין. ואם נאמר שאין כלל דם טהור וכונת הפסוק היא לחלק בין דם זיבה לדם נידה, אם כן במה נחלקו ביניהם הזקן ממרא והסנהדרין?

בשלמא התם,

בנגעים, אפשר להסביר את הכתוב, "בין נגע לנגע" שכולם לטומאה וכונת הפסוק היא לחלק בין נגעי אדם לנגעי בתים ולנגעי בגדים, כי בשלשת סוגי הנגעים מצינו מחלוקת תנאים, ולפיכך, יתכן שגם המחלוקת בין הזקן ממרא לסנהדרין היתה במחלוקת הזאת, שהסנהדרין הכריעו הלכה למעשה כתנא אחד ובא הזקן ממרא וחלק על הכרעתם והורה לנהוג כתנא החולק.

ומפרטת הגמרא: א.

איכא לאיפלוגי בנגעי אדם, ובפלוגתא דרבי יהושע ורבנן, דתנן: אם בהרת קודמת לשער לבן,

שהשער השחור שבבהרת הפך ללבן אחרי שהיתה כבר הבהרת -

טמא, ואם שער לבן קודם לבהרת

-

טהור.

ואם היה

ספק

אם קדמה הבהרת לשער הלבן או להיפך ,

טמא.

ורבי יהושע אומר: כהה

[הרי הוא כנגע שכהה מראיתו] ,

ואמר רבה כהה וטהור!

ב. וכמו כן ישנה מחלוקת

בנגעי בתים, כי הא פלוגתא דרבי אלעזר ברבי שמעון ורבנן

:

דתנן: רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: לעולם אין הבית טמא

בנגעי בתים

עד שיראה

הנגע בשיעור של

כשני גריסין, על שני אבנים, בשני כותלים, בקרן זוית. ארכו

של הנגע -

כשני גריסין

באורך,

ורחבו

-

כגריס!

וחלקו שם רבי ישמעאל ורבי עקיבא עליו.

ובמאמר מוסגר מסבירה הגמרא:

מאי טעמא דרבי אלעזר ברבי שמעון?

כתיב "קיר" וכתיב "קירות"

-

איזהו קיר שהוא כשני קירות? הוי אומר

-

זה קרן זוית.

ג. ומצינו מחלוקת

בנגעי בגדים, בפלוגתא דרבי יונתן בן אבטולמוס ורבנן

:

דתניא: רבי יונתן בן אבטולמוס אומר: מנין לפריחת בגדים שהיא טהורה?

כשפרחה הצרעת והתפשטה לכל הבגד.

משום שנלמדת בגזרה שוה:

נאמר קרחת וגבחת בבגדים, ונאמר קרחת וגבחת באדם, מה להלן,

באדם,

פרח

הנגע

בכולו טהור, אף כאן נמי,

בבגדים,

פרח בכולו טהור!

אלא, הכא,

בדם אשה, אי

דם טהור ליכא

-

במאי פליגי

הסנהדרין והזקן ממרא? אלא , בהכרח שיש דם טהור באשה, ונחלקו במחלוקת התנאים במשנתנו איזהו דם טהור ואיזהו דם טמא. והפסוק "בין דם לדם" משמעו בין דם טמא לדם טהור!

ומבארת הגמרא ענין נוסף במשנה:

וממאי דהני

דמים

טהורין, והני טמאין?

אמר רבי אבהו: דאמר קרא: "ויראו מואב את המים אדומים כדם", למימרא, דדם

-

אדום הוא!

והדמים המנויים במשנה שכולם אדומים הם.

והוינן בה:

ואימא "אדום" ותו לא,

שרק הדם ה"אדום שבאדומים", כדם המכה, מטמא, ולא יתר הדמים שגם אם הם אדומים, אין הם חזקים באדמומיתם כמוהו?

ומשנינן:

אמר רבי אבהו: אמר קרא

בדם לידה "וטהרה ממקור

דמיה"

וכן נאמר "והיא גלתה את מקור

דמיה"

-

הרי כאן ארבעה

דמים האמורים בתוכה.

ופרכינן:

והא אנן "חמשה

דמים טמאים"

תנן?!

ומשנינן:

אמר רבי חנינא

: דם

שחור

דם

אדום הוא, אלא שלקה

187 ,

התקלקל ונהיה לשחור.

תניא נמי הכי

שדם שחור הוא דם אדום שלקה - דתניא: דם

שחור

הוא השחור

כחרת.

היה צבע השחור

עמוק מכן

-

טמא!

דיהה, אפילו

נשאר בשחרותו

ככחול

-

טהור!

ודם

שחור זה

-

לא מתחילתו הוא משחיר, אלא

רק

כשנעקר

מהגוף

הוא משחיר

[ולאחר שלוקה].

משל לדם מכה

שרק

לכשנעקר הוא משחיר.

שנינו במשנה:

בית שמאי אומרים אף

דם שמראהו

כמימי תלתן

:

והוינן בה:

ו

כי

לית להו לבית שמאי

את הדרשה

"דמיה

-

דמיה"

הרי כאן ארבעה? ומשנינן:

איבעית אימא

:

לית להו.

ואיבעית אימא: אית להו.

אלא,

מי לא אמר רבי חנינא

: דם

שחור אדום הוא אלא שלקה! הכי נמי

דם שהוא כמראה מימי תלתן - אדום הוא, אלא ש

מלקא הוא דלקי.

שנינו במשנה:

ובית הלל מטהרין.

שואלת הגמרא:

היינו תנא קמא,

שאמר שחמשה דמים בלבד טמאים?