Nidda 15a — le Talmud en français

דבר זה שאל רבי אלעזר ברבי צדוק לפני חכמים באושא, ואמר להם:

שמא כרבי עקיבא

אתם אומרים שמטמאה את בועלה

אפילו ראתה במשך מעת לעת אחרי הבעילה?

אמרו לו

-

לא שמענו

את שיעורו, אך כרבי עקיבא אין אנו סבורים.

אמר להם

-

כך פרשו חכמים ביבנה

: כל עוד

לא שהתה כדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה

אלא רק שהתה כדי שתושיט ידה ותבדוק -

תוך זמן הוא זה!

[והיינו כדברי רב חסדא שפרק הזמן הנקרא "אחר זמן" הוא בין האותיום לבין עד שתושיט ותבדוק ולא עד שתרד ותדיח]. ובפרק זמן זה הרי שניהם, הבעל והאשה -

טמאין מספק, ופטורין מקרבן

חטאת,

וחייבין באשם תלוי!

ואם

שהתה כדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה

-

אחר הזמן

[של "אחר זמן"]

הוא זה!

[והוא פרק הזמן השלישי, הנקרא בלשונו של רב חסדא "אחר - אחר"].

וכן,

מכאן ואילך, מלאחר ששהתה כדי שתרד מן המטה ותדיח,

כששהתה מעת לעת ומפקידה לפקידה

אחר הבעילה -

בועלה מטמא

רק

משום מגע

נידה, שטומאתו יום אחד [ומדרבנן, שגזרו על כל הרואה דם שמטמאת טהרות למפרע],

ואינו מטמא

טומאת שבעה

משום

בועל

נדה.

רבי עקיבא אומר: אף מטמא

טומאת שבעה

משום בועל

נדה!

רבי יהודה בנו של רבן יוחנן בן זכאי אומר

: לאחר 'אחר זמן' אין בועלה נטמא כלל, אפילו לא בטומאת מעת לעת דרבנן. ואם

בעלה

הוא כהן, הרי הוא

נכנס להיכל

בטהרה,

ומקטיר קטורת!

ומקשה הגמרא מהברייתא:

בשלמא לרב חסדא,

שאמר ש"אחר זמן" שבועלה טמא הוא רק עד שתושיט ותבדוק,

היינו דמטהרי רבנן

בברייתא לאחר פרק זמן זה.

אלא לרב אשי,

שאמר אם יש עד בידה היא מטמאה את בועלה עד שתרד מהמטה ותדיח פניה [וכך אף העמיד רב אשי את 'אחר הזמן' שבמשנה],

אמאי מטהרי רבנן

את בועלה לאחר שחלף הזמן שתושיט ידה ותבדוק, והרי לפי רב אשי נמשך פרק הזמן שמטמאה את בועלה עד שתרד מהמטה ותדיח?!

וכי תימא

שהברייתא מדברת

דאין עד בידה,

ולכן שיעור הזמן הוא רק עד שתושיט ותבדוק ,

האי "עד בידה" ו"אין עד בידה" מיבעי!

והיינו, שאם כן היה התנא בברייתא צריך להשמיענו חילוק זה, שמדובר דוקא באין עד בידה, ושרק אז מסתיים הזמן בכדי שתושיט ותבדוק ואחר כך אינה מטמאה בועלה, אבל אילו היה עד בידה הרי היא מטמאה את בועלה עד שתרד מהמטה ותדיח את פניה.

ומסיקה הגמרא:

קשיא

לרב אשי!

שנינו בברייתא לעיל:

רבי יהודה בנו של רבן יוחנן בן זכאי אומר: בעלה

-

נכנס להיכל, ומקטיר קטרת!

ושואלת הגמרא:

ותיפוק ליה

שטמא משום

דהוה נוגע במעת לעת שבנדה,

שגזרו חכמים טומאה למפרע על טהרות שנגעה בהן?

ומתרצת:

הוא,

רבי יהודה,

דאמר כשמאי,

שלא גזרו כלל טומאת מעת לעת, אלא,

'כל הנשים

-

דיין שעתן!

'

עוד שואלת הגמרא: כיצד הוא מקריב קטורת?

ותיפוק ליה

דהוא טמא משום

דהוה בעל קרי!?

ומתרצת: הכא מיירי

בשלא

גמר ביאתו,

שלא הוציא זרע.

שנינו במשנה: ומודים חכמים לרבי עקיבא ברואה כתם

שמטמאה את בועלה.

אמר רב

: מטמאה את בועלה

למפרע

74 , ורבי מאיר היא

דאמר [בדף ה א] שהרואה כתם מטמאה טהרות למפרע.

ושמואל אמר

: מטמאה רק את בועלה שיבוא עליה

מכאן ולהבא,

לאחר שראתה כתם

ורבנן היא

שלא סוברים לטמא כתמים למפרע.

ומקשה הגמרא על שמואל: אי

מכאן ולהבא,

הא

פשיטא

שהיא מטמאה בועלה, שהרי ראתה דם, ומהו החידוש במשנתינו?

ומיישבת הגמרא:

מהו דתימא

שלא גזרו טומאה על בועלה כלל,

הואיל

וטומאת

מעת לעת דרבנן

, וטומאת

כתמים דרבנן,

והוה אמינא

מה 'מעת לעת' לא מטמאה את בועלה

למפרע,

אף כתמים לא מטמאה את בועלה

כלל.

קא משמע לן

שהרואה כתם מטמאת בועלה.

ושואלת הגמרא:

ואימא הכי נמי?

ומדוע מחלקת המשנה בין טומאת מעת לעת לטומאת כתמים?

ומתרצת:

התם,

בטומאת מעת לעת,

אין "שור שחוט לפניך",

שלא ראתה אתמול אלא רק עתה, ורק משום סייג החמרנו שתטמא טהרות ולא החמרנו על בועלה. אבל

הכא

, ברואה כתם,

יש "שור שחוט לפניך",

שהרי הדם לפניך.

ומוסיפה הגמרא:

וכן אמר ריש לקיש

להסביר את דברי המשנה כשיטת רב, שהרואה כתם מטמאה בועלה

למפרע, ורבי מאיר היא.

ואילו

רבי יוחנן אמר

כשמואל, שמטמאה בועלה רק

מכאן

ולהבא,

ומשנתנו

רבנן היא!

מתניתין:

כל הנשים

-

בחזקת טהרה לבעליהן. הבאין מן הדרך

-

נשיהן להן בחזקת טהרה.

לשון המשנה מורה על שני חידושים:

א. שהבדיקה קודם תשמיש שהוזכרה במשנה הקודמת היא רק לאשה שעסוקה בטהרות ומשום חומר הקדשים, אבל אשה שאינה עסוקה בטהרות הרי היא בחזקת טהרה, ואין צורך בבדיקה להתירה לבעלה.

ב. שגם אם הבעל אינו יודע אם אשתו בדקה בזמן שהיתה צריכה לבדוק הוא יכול לסמוך על חזקת טהרתה.

ונמצא, שברישא של המשנה - נתחדש שפטורה האשה מלבדוק, ובסיפא - החידוש שפטרו את הבעל מהחיוב לברר אצל אשתו אם בדקה.

גמרא:

ושואלת הגמרא:

למה לי למתני 'הבאין מן הדרך',

והרי חידוש זה של המשנה הוא גם כשבעלה בעיר, שיכול להסתמך על חזקת הטהרה ואינו צריך לשאלה אם בדקה?

ומיישבת:

סלקא דעתך אמינא: הני מילי

שיכול לסמוך עליה שבדקה

היכי דאיתיה

לבעל

במתא, דרמיא אנפשיה

שאז היא שמה לב ביחס לטהרתה לבעלה ,

ובדקה. אבל, היכא דליכא במתא, דלא רמיא אנפשה.

אימא

לא

בדקה בזמן שהיא מחויבת לבדוק,

קא משמע לן

שאפשר לסמוך על בדיקותיה גם כשאינו בעיר ולהעמידה בחזקת טהרתה.

ומבארת הגמרא את האוקימתא במשנה על ידי שלש מימרות שונות:

א.

אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה: והוא,

דין זה, שהבא מן הדרך, יכול לסמוך על חזקת טהרתה גם מבלי לשאלה - מדובר במקרה

שבא ומצאה בתוך 'ימי

עונתה'

81 ,

שעדיין לא עברו שלשים יום מראייתה האחרונה משום ש"סתם נשים" ואפילו אין להן וסת, ראייתן היא לשלשים יום. ולפיכך משהגיע יום השלושים היא חייבת בדיקה גם אם לא הרגישה ולא ראתה ואינה יכולה לסמוך על חזקת טהרתה, וכמו כן גם בעלה אסור, אלא אם כן ישאלנה אם בדקה ומצאה עצמה שהיא טהורה.

ב.

אמר רב הונא: לא שנו

במשנתנו שהבא מן הדרך תוך ימי עונתה [וכדברי ריש לקיש] שאינו צריך לשאלה אם בדקה משום שהיא בחזקת טהרה ואינה צריכה בדיקה,

אלא

באשה

שאין לה וסת

שזמן ראיתה הוא רק בסוף שלשים, ולפיכך הרי היא מותרת בלי בדיקה ובלי שאלה.

אבל

אם

יש לה וסת

-

אסור לשמש

אלא אם תבדוק, וצריך לשאלה אם בדקה.

ותמהה הגמרא:

כלפי לייא?!

כיצד זה יתכן? והרי

אדרבא, איפכא מסתברא

: שהרי אם

אין לה וסת

צריך לחשוש,

שאימא חזאי,

שהרי אין לה וסת קבוע לשלשים יום, ואם כן יש לחשוש שמא תראה גם בתוך ימי העונה, אבל כאשר

יש לה וסת

-

וסת קביע לה!

ואין לחשוש שמא תראה בימים שאינם ימי וסתה?!

אלא, אי אתמר הכי אתמר: אמר רב הונא: לא שנו אלא שלא הגיע שעת וסתה

בשעה שהיה בדרך, ולפיכך יכול לסמוך על קביעות הוסת שלא ראתה בימים שלפניה, ואינו צריך לשאול אותה אם בדקה כראוי, והרי היא טהורה.

אבל, הגיע שעת וסתה

בהיותו בדרך -

אסורה!

לפי שיצאה מחזקת טהרה לחזקת טומאה, משום ש"אורח בזמנו בא", ולפיכך כל שלא שאלה בעלה בפירוש אם בדקה בשעת הוסת ומצאה עצמה טהורה - הרי היא בחזקת טומאה לבעלה.

ומבארת הגמרא:

קסבר

רב הונא -

וסתות דאורייתא!

והיינו, שחיוב הבדיקה בשעת הוסת היא הלכה למשה מסיני:

ולכן, גם אם לא ראתה ולא הרגישה בשעת וסתה, אם לא בדקה הרי היא בחזקת טמאה מספק, מהלכה למשה מסיני שחומרתה כדין מהתורה.

ולכן, הבא מן הדרך לאחר זמן הוסת אינו יכול לסמוך על אשתו שבדקה עצמה בשעת הוסת ומצאה טהורה אלא אם כן ישאלנה בפירוש האם אכן עשתה כן, ואינו יכול לסמוך על הסכמתה להבעל גרידא.

ג.

רבה בר בר חנה אמר: אפילו הגיע שעת וסתה נמי מותרת!

שיכול לסמוך על הסכמתה להבעל, מבלי לשאול אותה במפורש אם בדקה בשעת הוסת ומצאה עצמה טהורה, כי

קסבר

-

וסתות דרבנן!

שמדאורייתא גם אם הגיע זמן וסתה, אם לא הרגישה ולא ראתה, הרי היא בחזקת טהורה ואינה צריכה אפילו בדיקה. אלא, שרבנן חייבוה בדיקה ביום הוסת, אך גם אחר שחייבוה הרי זה "חיוב בדיקה" גרידא ולא שהעמידוה מדרבנן ב"חזקת טומאה מספק" [כשם שהעמידה רב הונא הסובר שוסתות דאורייתא] אם לא בדקה. ולפיכך, כל שספק לו לבעל אם בדקה עצמה ביום הוסת הוא יכול לסמוך על חזקת טהרתה הקודמת, ואינו צריך לשאלה אודות הבדיקה אלא יכול לסמוך על הסכמתה להבעל גרידא.

רב אשי

מעמיד את המשנה שהרי הן בחזקת טהרה לבעליהן אפילו לאחר שהגיע זמן וסתן, ו

מתני

לדברי רב הונא ורבה בר בר חנה

הכי

: