Nidda 14a — le Talmud en français

אמר אביי:

רוכבי גמלים

, שאבריהם מתחממים ברכיבתם ונטמאים על ידי הוצאת זרע -

אסורין לאכול בתרומה,

שמא יצא מהם זרע תוך כדי רכיבה ולא שמו לב לכך.

תניא נמי הכי: רוכבי גמלים

-

כולם

רשעים!

[משום שמוציאים זרע לבטלה ברכיבתם].

הספנים

-

כולם צדיקים!

[שסכנת הדרך מקרבת לבם לאביהם שבשמים].

החמרין

-

מהן רשעים, מהן צדיקים.

וכפי שיבואר -

איכא דאמרי: הא

דמכף

, הצדיקים הם אלו שרוכבים על אוכף שעשוי מעץ ואינם מתחממים.

הא דלא מכף,

הרשעים רוכבים בלי אוכף ומתחממים בבשר החמור.

ואיכא דאמרי: הא

דמטרטין

שרוכבים בצורה שירך אחת פשוטה לכאן וירך שניה לכאן ומתחמים אבריהם.

הא דלא מטרטין,

שיושבים על החמור כששתי הרגלים נטויות לצד אחד בלבד, כרכיבת אשה, שאז אינם מתחמים.

רבי יהושע בן לוי לייט

[היה מקלל]

אמאן דגני אפרקיד

[את מי שהיה שוכב פרקדן, על גבו].

ומקשה הגמרא:

איני, והאמר רב יוסף

: השוכב

פרקדן לא יקרא קרית שמע!

ומשמע שרק

קריאת שמע הוא דלא יקרא

משום שאין זה דרך כבוד,

הא מגנא

[לשכב גרידא]

שפיר

דמי?!

ומתרצת:

לענין מגנא

[צורת השכיבה גרידא] -

כי מצלי,

אם מטה עצמו מעט הצידה,

שפיר דמי

כי אז אין את החששות דלעיל. אבל

לענין קריאת שמע

גם

כי מצלי אסור,

שכל עוד הוא שוכב על גבו, ואפילו מוטה על צידו, אין זה דרך כבוד.

ומקשה הגמרא:

והא רבי יוחנן מצלי,

היה שוכב כשהוא מוטה הצידה,

וקרי קרית שמע!?

ומיישבת:

שאני רבי יוחנן, דבעל בשר הוה

[והיה קשה לו להתהפך לגמרי על צדו].

מתניתין:

דרך בנות ישראל

העוסקות בטהרות - שתהיינה

משמשות בשני עדים,

כדי לבדוק בהם אחר תשמיש: -

עד

אחד

-

לו,

לבעל, שמקנח עצמו לאחר תשמיש ובודקו לאחר מכן.

ו

עד

אחד

-

לה. והצנועות

36 ,

העוסקות בטהרות, והמחמירות על עצמן -

מתקנות

להן עד

שלישי

, כדי

לתקן

את הבית,

שבודקות עצמן גם לפני תשמיש.

עד כאן התבארו דיני הבדיקה. ומכאן ואילך מתבארות ההלכות הקשורות במציאת הדם.

א.

נמצא

דם

על

העד

שלו,

בין אם קינח עצמו מיד לאחר תשמיש ובין לאחר זמן -

טמאין

שניהם הבעל והאשה בודאי, ומטמאים את הטהרות שיגעו בהן משעת תשמיש עד שבעה ימים כדין הנדה ובועלה. שכיון שמצא את הדם על העד שלו ודאי לנו שהיה הדם כבר בשעת תשמיש, והבעל בא על הנדה, ולכן הם

חייבין

קרבן

חטאת! על שגגת בעילת נדה.

ב.

נמצא

הדם

על

העד

שלה

יש מקום להסתפק שמא יצא הדם לאחר תשמיש, כי הקינוח שמקנחת האשה עצמה אחר תשמיש אינו מוכיח אימתי יצא הדם. ולפיכך, התבארו במשנה שלשה פרקי זמן למציאת דם, החלוקים בדיניהם.

פרק הזמן הראשון הוא -

אותיום

[מיד בלשון יונית].

שאם מיד לאחר הבעילה קינחה בסדין ומצאה בו דם, נחשב הדם הנמצא בפרק הזמן הקצר הזה כאילו היה בודאי דם בשעת תשמיש. ולכן -

טמאין

שניהם בודאי בטומאת שבעה [היא - בטומאת נדה, והוא - בטומאת בועל נדה].

וחייבין

בקרבן

חטאת.

פרק הזמן השני הוא כאשר -

ג.

נמצא

הדם

על

העד

שלה

על ידי שקינחה

לאחר זמן

של אותיום [ומשך פרק הזמן הזה יבואר לקמן במשנה] -

טמאין

שניהם למפרע, מזמן התשמיש,

מספק

40 .

ואם נגעו בתרומה - תולין אותה מספק, ולא שורפין אותה.

ופטורין

שניהם

מן הקרבן,

שאינם צריכים להביא קרבן חטאת כי שמא יצא הדם רק לאחר הבעילה [וביחס לחיובם בקרבן אשם תלוי יבואר בגמרא].

ומבארת המשנה:

איזהו,

מהו משך הזמן של הפרק השני הנקרא "

אחר זמן

" - מאז שהסתיים פרק הזמן הקצר הראשון [הנקרא אותיום] ועד שיעבור פרק הזמן

כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה

שלמטה.

ד.

ואחר כך

מתחיל פרק הזמן השלישי הקרוי "אחר אחר", שאז שניהם אינם מטמאים למפרע משעת תשמיש, ואפילו לא מספק.

אלא, חזר דינה של אשה זו להיות ככל אשה הרואה דם שהיא

מטמאה

למפרע

מעת לעת

בטומאה מדרבנן בלבד [וטומאה זו נגזרה רק לקדשים ולחולין שנעשו על טהרת הקודש].

ו

כן היא

אינה מטמאה את בועלה

שבא עליה באותה בעילה משום בועל נדה שטמא שבעת ימים אלא הוא טמא מדרבנן יום אחד בלבד, מחמת גזירת מעת לעת. וגזירה זו לא גזרו על הבועל שיטמא טומאת שבעה כבועל נדה אלא גזרו עליו שיטמא יום אחד בלבד כנוגע בנדה.

רבי עקיבא אומר: אף מטמאה את בועלה

למפרע מעת לעת בטומאת שבעה, כדין בועל נדה! כי רבי עקיבא הולך לשיטתו שגזרו על הרואה דם שתטמא את בועלה למפרע מעת לעת כדין בועל נדה שטמא שבעת ימים.

ומודים חכמים לרבי עקיבא

-

ברואה כתם שמטמאה את בועלה!

[ונחלקו בגמרא אם מה שמודים חכמים לרבי עקיבא בכתם הוא לטמא למפרע, עד שעת כיבוס הבגד [שהכתם חמור מראית דם], או שמטמאה את בועלה רק מכאן ולהבא. ויש חידוש בכך שגזרו אפילו על בועלה, לפי שהרי טומאת כתמים היא רק גזירה דרבנן, והיה מקום לומר שלא החמירו לטמא גם את בועלה].

גמרא:

שנינו במשנה, שאם מצא הבעל את הדם על העד שלו או כשנמצא על שלה אותיום מהתשמיש, הרי שניהם טמאים בודאי ומביאים קרבן חטאת.

ושואלת הגמרא:

וניחוש דלמא דם מאכולת

[כינה]

הוא

43 ,

הדם שנמצא על העד ואיננו מהאשה , ומדוע מטמאים את התרומה בודאי ושורפין אותה, ומחייבים קרבן חטאת ולא אשם תלוי כדין ספק?

ומתרצת:

אמר רבי זירא: אותו מקום

של אשה

בדוק הוא אצל מאכולת,

שאין מאכולת מצויה שם.

ואיכא דאמרי

: אמר רבי זירא: אותו מקום

דחוק הוא אצל מאכולת,

שאין באפשרות המאכולת להכנס לשם אבל לעתים היא נמצאת בסמוך לו.

ומבארת הגמרא:

מאי בינייהו? איכא בינייהו דאשתכח

על עד הבדיקה , במרחק מה מהדם,

מאכולת רצופה

[מעוכה].

להך לישנא דאמרת

אותו מקום

בדוק הוא

-

הא

מאכולת בודאי

מעלמא אתאי

על העד, והדם אינו מהמאכולת, שהרי הוא רחוק ממנה. אלא ודאי מגוף האשה הוא.

להך לישנא דאמרת

אותו מקום

דחוק הוא

הרי יש להסתפק שמא היתה מאכולת סמוך לאותו מקום

ואימא שמש

דחפה והכניסה לאותו המקום , ו

רצפה

[מעכה] שם והדם הוא מהמאכולת. הלכך הם טמאים רק מספק ופטורים מקרבן.

אתמר: בדקה

עצמה

בעד הבדוק לה

שהוא נקי,

וטחתו בירכה

, שלאחר הבדיקה לא עיינה בעד אלא הטיחה אותו בירכה.

ולמחר מצאה עליה,

על ירכה,

דם,

ועתה אינה יודעת אם דם זה היה על עד הבדיקה וממנו הוא הוטח לירכה והרי היא טמאה, או שמא ממקום אחר הגיע לירך והיא טהורה.

אמר רב

: הרי היא -

טמאה נדה!

שאין אנו מסתפקים כלל שמא דם אחד הוא, שכיון שבדקה עצמה בעד בדוק, ודאי יצא הדם מגופה על עד הבדיקה, ומשם הוטח על ירכה.

אמר ליה רב שימי בר חייא לרב

-

והא "חוששת"

אמרת לן

, ולא ודאי טמאה! [והשאלה נשארה ללא מענה. כי רב ידע שבעבר אמר "חוששת" אלא שחזר בו לאחר מכן וטימאה בודאי - ריטב"א].

איתמר נמי: אמר שמואל

בדקה בעד הבדוק לה וטחתו בירכה ולמחר מצאה עליה דם -

טמאה נדה! וכן מורין בי מדרשא,

שבמקרה כזה -

טמאה

נדה!

אתמר: בדקה בעד שאינו בדוק

לה,

שיתכן והיה בו דם לפני הבדיקה, אך מאידך, לא טחה אותו בירכה, אלא -

והניחתו בקופסא

למשמרת עד הבוקר שתוכל לבודקו לאור היום.

ולמחר

בבקר

מצאה עליו דם,

ועתה הספק הוא אם דם זה הוא מהבדיקה או שהיה על העד מקודם?

אמר רב יוסף: כל ימיו של רבי חייא טימא

במקרה שכזה,

ולעת זקנותו

-

טיהר!

איבעיא להו: היכי קאמר

רב יוסף כשתיאר הנהגתו של רבי חייא?

האם -

כל ימיו טימא "משום נדה"

, שהיא טומאת ודאי,

ולעת זקנותו טהר "משום נדה", וטימא "משום

כתם"

, שהיא טומאת ספק.

או דלמא: כל ימיו טימא "משום כתם"

בטומאת ספק,

ולעת זקנותו טיהר מולא כלום?!

תא שמע: דתניא: בדקה בעד שאינו בדוק לה, והניחתו בקופסא, ולמחר

מצאה עליו דם

-

רבי אומר

-

טמאה

בודאי

משום נדה! ורבי חייא אומר

-

טמאה

מספק

משום כתם!