Nidda 10b — le Talmud en français

מתקיף לה רבי אלעאי

לחזקיה:

וכי מה בין זו

שעדיין לא ראתה ראייה המטמאה למפרע ובכל זאת גזרנו על כתמה, לפי חזקיה,

לבתולה

שנשאת,

שדמיה טהורין,

שהקלנו ולא גזרנו על כתמה אלא תלינן לה בדם בתולים הטהור על אף שאילו תראה דם ממש שאינו דם בתולים תטמא למפרע [שמדובר בבתולה שראתה דם פעם אחת בבית אביה ונתחזקה לרואה ואם תראה עוד פעם בשינוי מראה מדם בתולים, תטמא למפרע] ומוכח שלא מטמאים כתמה אף שהוחזקה כרואה ואם תשוב ותראה תטמא למפרע .

אמר ליה ר' זירא: זו,

בתולה -

שירפה מצוי

[השרף היינו הדם] שדם בתולים מצוי אצלה ולכן תולה בו .

וזו,

תינוקת -

אין שירפה מצוי,

שאין לה דם טהרה שתוכל לתלות בו.

אמר עולא אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק

:

תינוקת שלא הגיע זמנה לראות, וראתה פעם ראשונה ושניה,

ולא הוחזקה בפעם שלישית לראות -

רוקה ומדרסה בשוק

-

טהור!

שגזרו חכמים טומאה על רוק ומדרס של אשה שהגיע זמנה לראות גם אם לא ידעינן שהיא נדה, אבל תינוקת זאת שלא הוחזקה לראות לא גזרו מספק שמא ראתה, על רוקה ומדרסה.

כתמה

של תינוקת זאת שראתה רק פעמיים

נמי טהור.

ואמר עולא:

לא ידענא

אם הא דאמר רבי יוחנן שכתמה טהור,

אם דידיה

הוא, שחידשו מעצמו,

אם דרביה

הוא, אם גם את דין הכתם אמר רבי יוחנן בשם רבו, רבי שמעון בן יהוצדק.

והוינן בה:

למאי נפקא מינה

אם דידיה או דרביה? ומשנינן:

למיהוי דבריו של אחד,

של חזקיה האומר שלאחר שתי ראיות כתמה טמא,

במקום שנים!

שהרי חלק רבי יוחנן על חזקיה מסברא עצמית שלו, ובנוסף לכך הביא את דברי רבו, ומכריעים דברי השנים המטהרים את דברי האחד המטמא.

ומוכיחה הגמרא שאמרה רבי יוחנן בשם רבו, ומוכרעת הלכה כדברי השנים מהא:

כי אתי רבין וכל נחותי ימא

,

אמרוה

להא שכתמה טהור אחרי שתי ראיות,

כרבי שמעון ברבי יהוצדק!

אמר רב חלקיה בר טובי: תינוקת שלא הגיע זמנה לראות,

והתחילה לראות בפעם הראשונה,

אפילו שופעת

ורואה דם

כל ז'

ימי נידותה,

אינה אלא ראיה אחת,

ואינה מוחזקת להיות רואה עד שתראה עוד שתי ראיות אחרות .

ושואלת הגמרא על לשונו של רב חלקיה שמשמעותו

אפילו שופעת

שרואה בלי הפסק, הוי ראיה אחת, -

ולא מיבעיא פוסקת

בין ראיותיה בתוך שבעה דהוי ראיה אחת!

והרי

אדרבה, פוסקת

בין ראיותיה, שאינה רצופה במשך שבעה ימים,

הויא ליה כשתי ראיות

נפרדות!?

אלא,

הכי קאמר רב חלקיה: "

תנוקת שלא הגיע זמנה לראות, ושופעת כל ז'

-

אינה אלא ראיה אחת".

אבל, אם פוסקת בין ראיותיה, היא מונה אותם בתור ראיות נפרדות אפילו תוך שבעת ימי נדותה הראשונים. ואם היו שתי הפסקות בין שלש ראיות היא נהיית מוחזקת כרואה דם.

אמר רב שימי בר חייא: "מדלפת"

שמטפטפת טפות דם, האחת אחר השניה,

אינה נחשבת כרואה

דם, ואפילו לא כראיה אחת.

ושואלת הגמרא - כיצד אפשר שלא להחשיב את ראיתה,

והא קחזיא?!

ומעמידה הגמרא את חידושו של רב שימי בר חייא בצורה אחרת -

אימא,

מדלפת

אינה כשופעת

שכל המשך ראיתה נחשב לראיה אחת.

אלא

מדלפת - הרי היא

כפוסקת!

שעל אף שיוצאים ממנה טפות דם בזו אחר זו, כיון שכל אחת יוצאת לחוד נחשבת כל יציאת טיפת דם לראיה בפני עצמה והרי היא נחשבת כמוחזקת להיות רואה, ומטמאה מעת לעת.

ושואלת הגמרא - אם נאמר שמדלפת המטפטפת טיפים באופן רצוף בזה אחר זה נקראת פוסקת, הרי

מכלל

זה אתה למד

דשופעת,

הנחשבת כראיה אחת, היא רק כאשר היא שופעת

כי נהרא,

שיוצא ממנה הדם בזרימה מתמדת במשך שבעה ימים, והרי לא יתכן שבמצב זה היא תשאר בחיים!?

ולכן חוזרת בה הגמרא, ומעמידה את דברי רב שימי בצורה הפוכה -

אלא, אימא

מדלפת

אינה אלא כשופעת,

שנחשבת לראיה אחת בלבד, שמחשיבים את הטפטוף הרצוף כאילו היה שפיעה מתמשכת, ולפיכך עדיין דיה שעתה עד שתראה עוד שתי ראיות נפרדות .

תנו רבנן: חזקה

של

בנות ישראל

היא לנהוג לפי הסדר הזה:

עד שלא הגיעו לפרקן

שהן מתחת לגיל י"ב שנה,

הרי הן בחזקת טהרה, ואין הנשים

המבוגרות

בודקות אותן

כדי לדעת אם ראו דם .

משהגיעו לפרקן

-

הרי הן בחזקת טומאה,

בחזקת שדמים מצויים בהן,

ונשים

מבוגרות

בודקות אותן

כדי לדעת אם הן טהורות או טמאות.

רבי יהודה אומר: אין בודקין אותן ביד מפני שמעוותות אותן

אם ישרטו אותן, ויבואו לטעות שראו דם נדה.

אלא, סכות אותן בשמן מבפנים, ומקנחות אותן מבחוץ, והן נבדקות מאיליהן

, שאם הגיע זמנן לראות יוצא הדם מחמת השמן.

שנינו במשנה:

רבי יוסי אומר מעוברת

ומניקה שעברו עליהן שלש עונות, דיין שעתן.

תני תנא קמיה דרבי אלעזר: רבי יוסי אומר

-

מעוברת ומיניקה שעברו עליה ג' עונות,

מבלי לראות,

דיה שעתה. אמר ליה רבי אלעזר לההוא תנא: פתחת בתרי

[מעוברת ומניקה],

וסיימת בחדא,

[בלשון יחידי - דיה שעתה]?

דילמא, "מעוברת והיא מניקה" קאמרת,

שדברת אודות אשה אחת שהפסיקה לראות ג' עונות, וחלק מההפסקה היה בימי עיבורה וחלק בימי מניקותה,

ומילתא אגב אורחיה קא משמעת לן

ששתי ההפסקות מצטרפות למשך ג' עונות,

דימי עיבורה עולין לה

[מצטרפים]

לימי מניקותה, וימי מניקותה עולין לה לימי עיבורה

148 . כדתניא: ימי עיבורה עולין לה לימי מניקותה, וימי מניקותה עולין לה לימי עיבורה

149 . כיצד? הפסיקה שתים

עונות

בימי עיבורה ואחת בימי מניקותה

150 ,

או - הפסיקה

שתים

עונות

בימי מניקותה ואחת בימי עיבורה,

או - הפסיקה

אחת ומחצה

עונה

בימי עיבורה ואחת ומחצה בימי מניקותה

[וכן להיפך],

מצטרפות

ההפסקות

לג' עונות!

ומבררת הגמרא:

בשלמא, "ימי עיבורה עולין לה לימי מניקותה" משכחת לה, דקמניקה ואזלא

[והפסיקה לראות בימי מניקותה האחרונים],

ומיעברא

151 ,

[והמשיכה את ההפסקה בימי העיבור, שמצטרפים ימי העיבור לימי ההנקה שקדמו להם],

אלא "ימי מניקותה עולין לה לימי עיבורה",

שמצטרפים ימי ההנקה שלאחר העיבור לימי העיבור,

היכי משכחת לה?

והרי בשעת הלידה היא רואה דם ונמצא שלא הפסיקה לראות במשך ג' עונות רצופות?

ומסבירה הגמרא בג' אופנים:

איבעית אימא: בלידה יבשתא,

שלא ראתה דם בשעת לידה.

איבעית אימא: דם נדה לחוד ודם לידה לחוד,

ואין ראית דם הלידה קוטעת את ההפסקה.

ואיבעית אימא: תני חדא

בלבד, שימי עיבורה מצטרפים לימי ההנקה שלפני העיבור, אך אין ימי ההנקה מצטרפים לימי העיבור הקודמים. דראיית דם הלידה אכן קוטעת את ההפסקה.

שנינו במשנה:

במה אמרו

שאשה המסולקת דמים

דיה שעתה

בראיה ראשונה, אבל בשניה - מטמאה מעת לעת!

אמר רב

: הא דמטמאה בראיה שניה מעת לעת, קאי

אכולהו,

על כל ארבעת הנשים המנויות במשנה בתור מסולקות דמים, שבכולן בפעם השניה שרואה בטל ממנה שם "מסולקת דמים".

ושמואל אמר: לא שנו

שבפעם השניה מטמאת מעת לעת

אלא בתולה,

שהגיע זמנה לראות, וכשרואה בפעם השניה הוחזקה להיות רואה ,

וזקנה

שחזרה לראות פעמיים,

אבל מעוברת ומניקה

-

דיין

שעתן

כל ימי עיבורן, דייין שעתן כל ימי מניקותן!

שהעיבור וההנקה ממשיכים לגרום להסתלקות הדם גם אם קרה שראתה פעמים אחדות בזמן העיבור וההנקה .

וכן אמר רבי שמעון בן לקיש

כרב - ש

אכולהו

קאי הסיפא של המשנה, שבראיה שניה היא חדלה להיות מסולקת דמים.

ורבי יוחנן אמר

: כשמואל ש

לא שנו אלא בתולה וזקנה, אבל מעוברת ומניקה

-

דיין כל ימי עיבורן, דיין כל ימי מניקותן!