Nédarim 90b — le Talmud en français

למימרא דלא הוה ביה מעשה.

שמשמעות הפסוק היא שאפשר להתיר את הנדר אפילו כאשר הנדר עדיין בגדר דברים בעלמא. דהיינו, שעדיין הנדר לא נעשה בפועל

.

מיתיבי

ומקשינן על כך מברייתא:

האומר:

קונם שאיני נהנה לפלוני, ו

אחר כך נדר שאיני נהנה

למי שאשאל עליו.

דהיינו, נדר שלא יהנה מהאדם שאצלו ילך לישאל על נדרו הראשון -

נשאל

אצל חכם

על הראשון, ואחר כך נשאל על השני.

אם רוצה אותו אדם להתיר את נדרו, צריך הוא להתיר את שני הנדרים, כיון שאם לא יתיר על הנדר השני, אז בכך שנשאל על הראשון הוא עובר על נדרו השני, שהרי הוא נהנה מהאדם שהתיר לו את נדרו.

ומקשה הגמרא מדברי ברייתא זו על רבינא:

אמאי

מדוע צריך האדם לישאל קודם על נדרו הראשון ואחר כך על נדרו השני?

הלא

אי בעי, על האי ניתשיל ברישא. ואי בעי, על האי ניתשיל ברישא.

הלא יכול האדם לישאל על נדרו השני לפני הנדר הראשון, ואפילו כאשר הנדר השני עדיין לא חל [היות שהנדר הראשון עדיין לא הותר], שהרי לפי דברי רבינא, אפשר לישאל על הנדר עוד לפני שהוא חל בפועל?

ומתרצינן:

מי יודע הי ראשון והי שני?

מנין לך שכונת התנא "ראשון ושני" היינו הנדר הראשון שנדר והנדר השני שנדר? והלא אפשר לומר שכונת התנא "ראשון ושני" היינו הנדר הראשון שהוא בא להתיר, והנדר השני שהוא בא להתיר, ועיקר כונת התנא היא לומר שצריך להתיר את שני הנדרים, ואין הבדל איזה נדר הוא מתיר קודם.

מיתיבי

ומקשינן: עוד מברייתא:

אדם שאמר:

קונם שאיני נהנה. ו

הוסיף ואמר:

הריני נזיר לכשאשאל עליו.

אם אשאל על הנדר הראשון אהיה נזיר. הרי זה,

נשאל על נדרו, ואחר כך נשאל על נזרו.

כלומר: אם רוצה הוא להתיר את נדרו צריך הוא גם להתיר את נזירותו, כיון שאם לא יתיר את נזירותו, הרי מיד בשעה שיותר הנדר הוא יהיה נזיר.

ומקשה הגמרא מדברי ברייתא זו על רבינא:

ואמאי?

מדוע צריך לישאל קודם על הנדר ואחר כך על הנזירות?

הלא

אי בעי, על נדרו ניתשיל ברישא.

ו

אי בעי, על נזרו ניתשיל ברישא

יכול האדם לישאל על הנזירות עוד לפני שנשאל על הנדר, ואפילו שהנזירות עדיין לא חלה כל זמן שלא הותר הנדר, בכל זאת הרי לפי רבינא אפשר להתיר נדרים עוד לפני שהם חלים בפועל?

ומסקינן:

תיובתא.

מתניתין:

בראשונה היו אומרים, שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה,

א.

האומרת טמאה אני לך

מי שאמרה לבעלה שהיא עשתה מעשה איסור הרי היא נאמנת, והיא אסורה לבעלה.

ב.

שמים ביני לבינך.

כלומר: השמים עדים בדבר שביני לבינך שאינך יכול להוליד. ונאמנת האשה בטענה זו והיא יכולה לתבוע גט וכתובה.

ג.

ונטולה אני מן היהודים

אשה שאסרה על עצמה הנאת תשמיש מכל היהודים, כופים את הבעל להוציאה ולתת לה כתובה, כיון שמוכח מדבריה שקשה לה התשמיש, והרי היא נחשבת כאנוסה.

אלו הם דברי משנה ראשונה.

חזרו לומר

[חזרו בהם]

,

כדי

שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה.

א.

האומרת טמאה אני לך,

אינה נאמנת ו

תביא ראיה לדבריה.

ב.

השמים ביני לבינך,

אינה נאמנת, ו

יעשו דרך בקשה

וינסה הבעל לפייסה ולרצותה שלא תאמר כן עוד. ג.

ונטולה אני מן היהודים. יפר לחלקו ותהא משמשתו, ותהא נטולה מן היהודים.

אלו הם דברי משנה אחרונה:

גמרא:

איבעיא להו,

אשת כהן ש

אמרה לבעלה טמאה אני, מהו שתאכל בתרומה?

האם רק להאסר לבעלה אינה נאמנת משום שחוששים שמא נתנה עיניה באחר, אבל לענין להאסר באכילת תרומה הרי היא נאמנת, או שאינה נאמנת כלל אפילו לגבי תרומה?

רב ששת אמר: אוכלת

בתרומה, ואינה נאמנת כלל, כדי

שלא תוציא לעז על בניה

שהם חללים ופסולים לכהונה.

רבא אמר: אינה אוכלת,

ואין חשש שיצא לעז על בניה, כיון ש

אפשר דאכלה חולין

שיכולה היא לאכול חולין, ולא ירגישו העולם בזה שהיא נמנעת מלאכול תרומה מחמת זנותה.

אמר רבא ומודה רב ששת שאם נתארמלה

[נתאלמנה]

שאינה אוכלת,

מידי הוא טעמא

שהרי כל טעמו של רב ששת אינו

אלא משום

שלא

תוציא לעז על בניה,

ואם כן טעם זה אינו שייך באופן ש

נתארמלה ונתגרשה,

משום שאז לא יצא לעז, כיון ש

אמרי השתא דאיתניסא

שיאמרו העולם שמה שהיא אסורה בתרומה זהו משום שהיא נפסלה עכשיו לאחר שנתאלמנה, ואם כן לא יצא לעז על בניה.

אמר רב פפא, בדיק לן רבא

[שאל אותנו רבא],

אשת כהן שנאנסה יש לה כתובה או אין לה כת ובה?

והסבר הספק הוא:

האם

כיון דאונס לגבי כהן כרצון לגבי ישראל דמי

[כשם שאשת ישראל נאסרת על בעלה אם זנתה ברצונה כך אשת כהן נאסרת על בעלה אפילו אם נאנסה], אז כמו כן לענין כתובה כשם שאשת ישראל שזנתה ברצון אין לה כתובה, כך אשת כהן אפילו אם נאנסה

אין לה כתובה.

או דילמא, מצי אמרה ליה

[יכולה האשה לטעון]:

אנא, הא חזינא.