Nédarim 62a — le Talmud en français

תנא

בברייתא:

כיון ש

הוקפלו רוב המקצועות

,

מותרות

הפירות הנשארות בשדה ועל האילנות -

משום גזל

, כי בעל הפירות אינו לוקחם לעצמו, אלא מפקירם.

ופטורות מן המעשר

שהרי הפקר הם.

מעשה ב

רבי ורבי יוסי ברבי יהודה

, ד

איקלעו לההוא אתרא

[נקלעו למקום כל שהוא]

בזמן שהוקפלו רוב המקצועות

.

רבי הוה קא אכיל

[רבי אכל] מן הפירות שנותרו.

ואילו

רבי יוסי ברבי יהודה לא אכיל

.

אתא מרהון

[הגיע בעל הפירות]

אמר להו: אמאי לא אכלי רבנן

[מדוע אינכם אוכלים]!? והרי עתה עידן ש

הוקפלו רוב המקצועות, הוא

, ומותרים הם.

ואף על פי כן לא אכיל רבי יוסי ברבי יהודה

. כי

קסבר

רבי יוסי ברבי יהודה שרק

משום סניות מילתא, הוא דקאמר הדין גברא

[מפני רוע לב הוא שאמר אותו אדם].

כלומר, לא היתה כוונתו לומר שאכן מותרים הפירות, אלא בדרך זלזול היה אומר, וכאילו אמר: הרי אתם התרתם לעצמכם כשהוקפלו רוב המקצועות.

רבי חמא בר רבי חנינא איקלע לההוא

אתרא

[נקלע למקום מסויים]

בזמן ש

"

הוקפלו רוב המקצועות

".

הוה קאכיל, יהיב לשמעיה לא אכיל

[רבי חמא אכל, וכשנתן לשמשו לא רצה השמש לאכול].

אמר ליה

רבי חמא בר חנינא לשמשו:

אכול!

כי

כך אמר לי רבי ישמעאל בר רבי יוסי משום אביו

: אם כבר

הוקפלו רוב המקצועות

הרי הפירות

מותרות משום גזל, ופטורות מן המעשר

.

רבי טרפון אשכחיה ההוא גברא בזמן שהוקפלו המקצועות דקאכיל

[מצאו אדם לרבי טרפון שהיה אוכל מהפירות בזמן שהוקפלו המקצועות], כעס עליו בעל הפירות

אחתיה בשקא, ושקליה, ואמטיה למשדיה בנהרא

[הכניסו בתוך שק, והביאו אל הנהר, כדי לזורקו בו].

אמר

, קרא רבי טרפון מתוך השק:

אוי לו לטרפון, ש

אדם

זה הורגו!

שמע ההוא גברא

שרבי טרפון הוא,

שבקיה, וערק

[שמע כן אותו אדם, עזב את רבי טרפון לנפשו, וברח].

אמר רבי אבהו משום רבי חנניה בן גמליאל: כל ימיו של אותו צדיק

[רבי טרפון]

היה מצטער על דבר זה

שעשה, כי

אמר: אוי לי שנשתמשתי בכתרה של תורה!

שהרי לא הניחו אותו אדם אלא לכבוד תורתו.

ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם

.

ודבר זה אנו לומדים ב

קל וחומר

:

ומה בלשצר

שנשתמש

לשתיית יין

בכלי קודש

שהוצאו מבית המקדש שבירושלים על ידי נבוכדנצר אביו -

ש

כבר

נעשו כלי חול, ש

הרי

נאמר

בנבואת יחזקאל על החורבן: "והסבותי פני מהם וחללו את צפוני [[מקום הצפון שלי, זה ההיכל וקודש הקדשים],

ובאו בה פריצים וחללוה

",

כיון שפרצום

[שנהגו בהם מנהג פריצות],

נעשו חול

ובכל זאת

נעקר מן העולם, דכתיב

: "

בה בליליא קטיל בלשצר

" [באותו לילה נהרג בלשצר] -

המשתמש בכתרה של תורה, ש

אינו מתחלל, אלא

הוא קיים לעולם ועד, על אחת כמה וכמה

שייעקר מן העולם.

ומקשינן:

ורבי טרפון, כיון דכי אכיל

, "

הוקפלו רוב המקצועות

"

הוה

[היות ובשעה שאכל כבר הוקפלו רוב המקצועות], ודרך בני אדם להפקיר את פירותיהם, אם כן,

אמאי צעריה

ההוא גברא

[למה ציער אותו בעל הפירות]!?

ומשנינן:

משום דההוא

גברא

הוו גנבי ליה ענבי כולה שתא

[לאותו אדם היו גונבים ענבים כל השנה].

וכיון דאשכחיה לרבי טרפון

[ומאחר שמצא את רבי טרפון אוכל מענביו],

סבר

אותו אדם שרבי טרפון

היינו דגנבן

[הוא האיש שהיה גונב אותן כל השנה].

ומקשינן עלה:

אי הכי

שעל גניבת כל השנה היה מקפיד בעל ולא על הפעם הזו -

אמאי ציער נפשיה

[למה ציער את עצמו] רבי טרפון על שאמר מה שאמר!?

כי הניחא אם קפידתו של אותו אדם לא היתה אלא על הפעם הזו, לכן ציער את עצמו רבי טרפון, על שלא אמר לו לאותו אדם, שכאשר הוקפלו רוב המקצועות הפירות הם הפקר.

ואפילו אם לא היה שומע לו אותו אדם, היה לו לרבי טרפון לשלם לו את אותו המעט שאכל.

וכיון שהיתה לו אפשרות להנצל בדרך אחרת מאשר להשתמש בכבודה של תורה, לכן היה מצטער.

אבל אם משום גניבת ענבים של כל השנה היה בא להורגו, לא היתה לרבי טרפון אפשרות אחרת להנצל ממנו! וכי היה עליו לשלם כסף שאינו מחוייב בו!?

ומשנינן:

משום דרבי טרפון עשיר גדול הוה, והוה ליה לפייסו

לאותו אדם

בדמים

, ואפילו שאינו מחוייב בהם, ולא להשתמש בכתרה של תורה.

תניא

:

כתיב: "

לאהבה את ה

'

אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו

".

מלמד הכתוב,

שלא יאמר אדם

:

אקרא

תורה שבכתב, כדי

שיקראוני חכם

.

אשנה

משניות, שהן תורה שבעל פה, כדי

שיקראוני רבי

.

אשנן

גמרא, כדי

שאהיה זקן ויושב בישיבה

.

אלא למוד

תורה

מאהבה

,

וסוף הכבוד לבא

.

וכמו

שנאמר

בספר משלי [פרק ז]:

"בני, שמור אמרי, ומצוותי תצפן אתך.

שמר מצוותי, וחיה. ותורתי, כאישון עיניך.

קשרם על אצבעותיך, כתבם על לוח לבך

".

כלומר: לא תכוין את לימוד התרה וקיום המצוות להנאתך, אלא כדי שיהיו שגורין בפיך.

ואומר

: "נצור בני מצות אביך ואל תטוש תורת אמך.

קשרם על לבך תמיד ענדם על גרגרותיך

".

ו

סוף הכבוד לבוא, שהרי הוא

אומר

:

"אשרי אדם מצא חכמה, ואדם יפיק תבונה.

כי טוב סחרה מסחר כסף, ומחרוץ תבואתה.

יקרה היא מפנינים, וכל חפציך לא ישוו בה.

אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד.

דרכיה דרכי נעם

וכל נתיבותיה שלום".

ואומר

[בפסוק סמוך]: "

עץ חיים היא למחזיקים בה

.

ותומכיה

-

מאושר

".

ממה שנאמר "דרכיה דרכי נעם", ונאמר "ותומכיה מאושר", למדנו שסוף הכבוד לבוא.

רבי אלעזר בר רבי צדוק אומר

:

עשה דברים

, את מצוות ה'

לשם פעלם

, לשם הקב"ה שפעלם, וצוה עליהם.

ודבר בהם

, למוד אותם -

לשמם

. שיהא כל דבורך ומשאך בדברי תורה לשם התורה, כגון לידע ולהבין, ולהוסיף לקח ופלפול, ולא כדי לקנטר ולהתגאות.

אל תעשם

לדברי תורה

עטרה להתגדל בהם

, שלא תלמד כדי להתעשר ולהתגדל.

ואל תעשם קורדום, להיות עודר בו

. שלא תלמד כדי שיהיה הלימוד כלי מלאכתך להתפרנס בו.

וקל וחומר: ומה בלשצר, שלא נשתמש אלא בכלי קודש שנעשו כלי חול, נעקר מן העולם

-

המשתמש בכתרה של תורה, על אחת כמה וכמה

.

אמר רבא: שרי ליה לאיניש לאודועי נפשיה באתרא דלא ידעי ביה

.

מותר לאדם ליידע את עצמו בפני אנשים שתלמיד חכם הוא, במקום שאין מכירים אותו.

שנאמר

: "ויהי עובדיהו [אשר על בית אחאב] בדרך, והנה אליהו לקראתו. ויכירהו, ויפול על פניו, ויאמר: האתה זה אדוני אליהו? ויאמר לו: אני. לך אמור לאדוניך, הנה אליהו! ויאמר, מה חטאתי כי אתה נותן את עבדך ביד אחאב להמיתני. והיה, אני אלך מאתך, ורוח ה' ישאך אל אשר לא אדע, ובאתי להגיד לאחאב, ולא ימצאך, והרגני.

ועבדך ירא את ה

'

מנעורי

".

ואפשר, שלא היה אליהו מכיר בו.

ומקשינן על רבא:

אלא קשיא דרבי טרפון

, מדועהיה מצטער על שהודיע לאותו אדם שרבי טרפון הוא, והרי אותו אדם לא היה מכיר בו!?

ומשנינן:

משום ד

רבי טרפון

עשיר גדול הוה, והוה ליה לפייסיה בדמים

.

היה לו לפייסו בדמים, ולא להשתמש בכבוד התורה.

רבא רמי

[הקשה סתירת הפסוקים זה על זה]:

כתיב

: "

ועבדך ירא את ה

'

מנעורי

", הרי שמותר להודיע את עצמו.

ו

מאידך

כתיב

: "

יהללך זר, ולא פיך

"!? ומשנינן:

הא

, הכתוב "יהללך זר ולא פיך", אמור

באתרא דידעי ליה

. במקום שמכירים אותו.

הא

, הכתוב "ועבדך ירא את ה' מנעורי" -

באתרא דלא ידעי ליה

, במקום שאין מכירים אותו.

אמר רבא: שרי ליה לצורבא מרבנן למימר

, מותר לתלמיד חכם לומר לבית הדין:

צורבא מרבנן אנא!

ועל כן,

שרו לי תיגראי ברישא

[תלמיד חכם אני, והתירו את התגר שלי תחילה].

כלומר, דונו את דיני קודם לשאר בני אדם.

דכתיב

: "

ובני דוד כהנים היו

".

וכי

בני דוד

כהנים היו!?

אלא מלמד הכתוב שבני דוד היו חכמים, ולכן דינם הוא ככהנים:

מה כהן נוטל בראש, אף תלמיד חכם נוטל בראש

.

ומפרשינן:

וכהן, מנא לן

שהוא נוטל בראש?

דכתיב

לענין כיבוד הכהנים "

וקדשתו, כי את לחם אלהיך הוא מקריב

".

ותנא דבי רבי ישמעאל

: "

וקדשתו

" - יש לך לקדש את הכהן ולהקדימו

לכל דבר שבקדושה

, לכל דבר שייראה גדול ומקודש.

דהיינו: