Nédarim 61b — le Talmud en français

ומקשינן:

למימרא

[וכי נאמר]

דרבי מאיר סבר: לא מעייל איניש נפשיה

לספיקא

[אין אדם מכניס את עצמו לספק], ולכן אף ש"פני" הפסח יכול להתפרש עד רגע אחרון שלפני סוף הפסח, היות ואין הדבר ברור שכך היא משמעות דיבורו והזמן הזה של הפסח הוא ספק, אין אדם יוצר על עצמו מצב של ספק, ואנו מניחים שאין כוונתו לנדור אלא כפי המשמעות הודאית של הדברים, ולכן אינו אסור אלא עד הפסח.

ורבי יוסי סבר: מעייל איניש נפשיה לספיקא

[אדם יוצר על עצמו מצב של ספק], והיות ויתכן שמשמעות דבריו היא עד רגע אחרון של הפסח, לכן אסור הוא מספק עד זמן זה.

והאם אכן כך היא שיטתם!?

ורמינהו

סתירה לכך מהא דתנן במסכת קידושין [נא ב]:

מי שיש לו שתי כיתי בנות משתי נשים

, מכל אחת משתי נשיו יש לו בת גדולה ובת קטנה.

כגון שהיו לו שתי נשים, האחת רחל והשניה לאה.

ולרחל אשתו היו שתי בנות: בלהה הגדולה, וזלפה הקטנה.

וגם ללאה אשתו היו שתי בנות: דינה הגדולה, ואסנת הקטנה.

והיתה בלהה גדולה מדינה, ודינה גדולה מזלפה, וזלפה גדולה מאסנת.

ואמר

האב בשעה שקידש את בתו, לבעל המקדש אותה: "

קדשתי

לך

את בתי הגדולה

".

ואיני יודע

, אין ידוע איך לפרש את דבריו:

אם

הכוונה היא רק לבת ה

גדולה שב

שתי ה

גדולות

משתי הנשים, דהיינו: בלהה.

או

אם

הכוונה היא ל

גדולה שב

שתי ה

קטנות

, משתי הנשים, דהיינו זלפה.

ואם

, או הכוונה היא ל

קטנה שבגדולות

משתי הנשים. דהיינו דינה,

שהיא

ה

גדולה מן הגדולה שבקטנות

, דהיינו זלפה.

הרי

כולן

בלהה זלפה ודינה -

אסורות

, היות וכולן הן בכלל הספק, וכמו שנתבאר.

חוץ מן הקטנה שבקטנות

, דהיינו אסנת, שהיא ודאי אין לקרותה "גדולה" ואינה בכלל הספק,

דברי רבי מאיר

.

רבי יוסי אומר: כולן מותרות, חוץ מן הגדולה שבגדולות

. דהיינו, בלהה.

והטעם, משום שאדם אינו רוצה להכניס את בנותיו למצב של ספק, ובודאי נתכוין לגדולה שבגדולות.

הרי שרבי מאיר ורבי יוסי נחלקו בדבר זה, ושיטותיהן הפוכות מכפי שהן במשנתנו!?

אמר רב חנינא בר אבדימי אמר רב: מוחלפת השיטה

במשנתנו, ויש להפוך דברי רבי מאיר לרבי יוסי ודברי רבי יוסי לרבי מאיר.

ומסייעת הגמרא לתירוץ:

והתניא

[בניחותא]:

זה הכלל כל שזמנו קבוע

[משך זמנו קבוע]

ואמר

"

עד פני

":

רבי מאיר אומר: עד שיצא

, כי מעייל איניש נפשיה לספיקא

; ורבי יוסי אומר: עד שיגיע

, כי לא מעייל איניש נפשיה לספיקא.

מתניתין:

מי שאמר: קונם יין שאני טועם "

עד הקציר

" של חיטים, או "

עד הבציר

" של ענבים, או "

עד המסיק

" של זיתים -

הרי זה

אינו אסור אלא עד שיגיע

הקציר או הבציר או המסיק.

זה הכלל

:

כל שזמנו קבוע

, כלומר: "משך זמנו קבוע" כגון פסח שהוא נמשך שבעה ימים ולא יותר,

ואמר

, כלומר: רק אז יש חילוק בין הלשונות שאם אמר:

"

עד שיגיע

"

אסור

הוא

עד שיגיע

, ואם אמר "

עד שיהא

" הרי זה

אסור עד שיצא

.

וכל שאין

[משך]

זמנו קבוע

כגון קציר ובציר שאין להם זמן קבוע שיהו נמשכין אותו זמן ולא יותר,

בין אמר

"

עד שיהא

" ו

בין אמר

"

עד שיגיע

", הרי זה

אינו אסור אלא עד שיגיע

, שאין אדם אוסר עצמו בזמן שאין לו קצבה.

מי שאמר "

עד הקיץ

[זמן לקיטת פירות תאנים] " או שאמר: "

עד שיהא הקיץ

", הרי זה אסור

עד שיתחילו העם להכניס בכלכלות

[סלי איסוף התאנים], לפי שאין משך זמנן קבוע, וכוונתו לומר: "עד שיגיע".

ואם אמר: "

עד שיעבור הקיץ

", הרי זה אסור

עד שיקפילו המקצועות

[סכינים שהם מיוחדים לחתוך תאנים כשעושין מהם עיגולי דבילה], כלומר: כשיקפלו את סכיניהם ויפסיקו לקוץ.

גמרא:

שנינו במשנה: עד הקיץ עד שיהא הקיץ עד שיתחילו העם להכניס בכלכלות:

תנא

בברייתא לפרש את המשנה:

"

כלכלה

"

שאמרו

במשנתנו היינו

כלכלה של תאנים ולא כלכלה של ענבים

, כי "קיץ" משמע פירות "הנקצצים" ביד, ואילו ענבים "נחתכים" בסכין ואינם "נקצצים".

תניא

:

הנודר מפירות ה

"

קיץ

" כלומר: פירות הנקצצים,

אין אסור אלא בתאנים

, כדמפרש הגמרא טעמא ואזיל.

רבן שמעון בן גמליאל אומר

: אף

ענבים

בכלל תאנים

, כלומר: ענבים כמו תאנים הם בכלל פירות "קיץ".

ומפרשינן:

מאי טעמא דתנא קמא?

כי

קסבר: תאנים מיקצצן בידא

[נקצצים הם ביד] ולכן הם בכלל פירות "קיץ", אבל

ענבים

הא

לא מיקצצן בידא

אלא בסכין, ולכן אינם בכלל פירות "קיץ".

ואילו

רבן שמעון בן גמליאל סבר: ענבים נמי

הרי

כי מירדדן

[כשיבשו עוקצי הענבים]

מיקצצן בידא

, ולכן אף הם בכלל פירות "קיץ".

שנינו במשנה:

עד שיעבור הקיץ, עד שיקפילו המקצועות

:

תנא

בברייתא:

עד שיקפילו רוב המקצועות

.