Nédarim 54b — le Talmud en français

מי לא מודה רבי עקיבא ד

אינו יכול לעשות זאת השליח מדעת עצמו, אלא

צריך אימלוכי,

להתיעץ עם בעל הבית אם לתת את הכבד במקום הבשר, ולא לעשות זאת מדעתו. וכיון שעושה זאת השליח מדעת עצמו ולא שאל את בעל הבית, לכן הוא אחראי על מה שעשה, והוא זה שמועל.

איתמר שמעתא קמיה דרבא,

אמרו את דברי אביי הללו, לפני רבא.

אמר להון

רבא לתלמידיו:

שפיר אמר נחמני

טוב אמר אביי [שהיה מכונה נחמני לפי שגדל אצל רב נחמן], וגם אני סובר כך.

וכעת באה הגמרא לברר מי הם רבנן שחולקים על רבי עקיבא?

מאן תנא דפליג עליה דרבי עקיבא?

-

רבן שמעון בן גמליאל היא.

וההוכחה לזה מהא

דתניא: הנודר

איסור הנאה

מן הבשר,

הרי הוא

אסור ב

הנאה מ

כל מיני בשר.

ואסור

בבשר מכל חלקי הבהמה, והם:

בראש, וברגלים, ובקנה, ובכבד, ובלב.

ו

לא רק בבשר בהמה הוא אסור, אלא גם

ב

בשר

עופות.

והסברא שנאסר בכל הדברים האלה, למרות שהמשמעות הפשוטה של בשר היא בשר בהמה, שרגילים לאוכלו, היא סברת רבי עקיבא. והיינו, כיון שאם אדם שולח את שליחו להביא לו בשר, אם הוא לא מוצא, מציע השליח לבעל הבית כתחליף את כל הדברים האלו, מוכח שגם הם כלולים במילה "בשר". ולכן הם נאסרים כשאדם אוסר עצמו בנדר מבשר.

וממשיכה המשנה:

ומותר

אדם זה

בבשר דגים וחגבים.

ובגמרא לקמן יתבאר מדוע אינו נאסר בהם אף על גב שגם את הדברים האלו מציע השליח כתחליף לבשר.

עד כאן דעת תנא קמא, הסובר כרבי עקיבא.

רבן שמעון בו גמליאל אומר: הנודר

הנאה

מן הבשר,

הרי הוא

אסור

רק

בכל מיני בשר

עצמו.

ומותר

הוא

בראש, וברגלים, ובקנה, ובכבד, ובלב, ובעופות,

שאין הם נכללים בכלל בשר.

ואין צריך לומר

שמותר ב

בשר דגים וחגבים.

שהרי אפילו תנא קמא, שמחמיר בשאר דברים, מתיר בדגים וחגבים.

ומוכח בדעת רבן שמעון בן גמליאל, שאף על פי שהרגילות של שליח היא להציע כתחליף לבשר את הכבד, לב, בשר עופות וכדומה, בכל זה לא נאסר בכלל בשר.

ומוכח מכאן שתנא קמא החולק על רבי עקיבא, הוא רבן שמעון בן גמליאל.

ומביאה הגמרא עוד מימרא של רבן שמעון בן גמליאל בענין זה:

וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר: קרביים, לאו בשר

הם.

ואוכליהן,

מי שאוכל אותם -

לאו בר איניש

הוא אינו בן אדם!

ותמהה הגמרא: הכיצד אמר רבן שמעון בן גמליאל ש

אוכליהן

של הקרביים לאו איניש הוא?

והרי לעיל, לגבי הדברים שאינם בכלל בשר, לא נאמר שקרביים אינם בכלל בשר.

והרי הקרביים

כבשר

רגיל הם, ולמה אמר רבן שמעון בן גמליאל שהאוכל קרביים אינו בן אדם!?

ומסבירה הגמרא:

לענין זביני,

לגבי קניית הבשר, אמר רבן שמעון בן גמליאל, כי מי שיש לו כסף לקנות בשר רגיל, ומבזבז את כספו וקונה בו קרביים

לאו בר איניש

הוא, כיון שבטלה דעתו אצל כל אדם.

ועתה חוזרת הגמרא לבאר את דברי תנא קמא לעיל, שחילק באדם שאסר על עצמו בשר, שלדעתו הוא נאסר רק בעופות ולא בדגים.

ושואלת הגמרא:

מאי שנא בשר עוף, לתנא קמא דאסיר?

הרי הנודר אמר "בשר", ועופות אינן בשר?

אלא, בהכרח, הסיבה לכך היא, כיון

דעביד שליחא דמימליך עליה

ומציע את זה למשלחו כתחליף לבשר, הרי זה נכלל בכלל בשר.

אם כן, דגים גם כן היו צריכים להאסר, שהרי

בשר דגים, נמי עביד שליחא, דאי לא משכח,

אם אינו מוצא בשוק

בישרא, מימליך עליה,

ומציע לבעל הבית דגים כתחליף,

דאמר

לבעל הבית:

אי לא משכחנא בישרא, אייתי דגים!

ו

אם כן, גם דגים, הנכללים לפי קנה המידה הזה בבשר

ליתסרו?

ו

מתרצת הגמרא:

אמר אביי

: אין מדובר כאן באדם רגיל.

אלא מדובר

כגון

באדם

שהקיז דם, דלא אכיל דגים.

כי אדם זה, אי אפשר לפרש בלשונו שהתכוון לבשר דגים, שהרי אכילת דגים לאחר הקזת דם מזיקה לבריאותו.

ואדם כזה, כאשר הוא מדבר על בשר הוא אינו חושב כלל על דגים, שהרי הם אינם בריאים בשבילו.

ומקשה הגמרא:

אי הכי,

שמעמידים את המשנה באדם מיוחד שהקיז דם ולכן לא נכלל אצלו בלשון בשר גם דגים, אם כן, גם עופות לא יאסרו.

שהרי

אפילו עופות נמי לא אכיל,

שגם הם לא טובים לו לבריאות, ואם כן, גם על עופות הוא איננו חושב כשהוא נודר מבשר, שהרי העופות גם הם אינם טובים לבריאותו!

והראיה שגם עופות לא טובים לבריאות למי שהקיז דם:

ד

הרי

אמר שמואל: דמסוכר,

מי שהקיז דם,

ואכיל בישרא דצפרא,

ולאחריהם הוא אוכל בשר עופות או צפרים,

פרח ליבה צפרא,

פורח ממנו לבו כמו שציפור פורחת.

ו

עוד הוכחה מהא ד

תניא: אין מקיזין לא על דגים, ולא על עופות, ולא על בשר מליח.

שכל מי שאכל אחד מהמאכלים האלו, לא טוב לו להקיז דם - וגם מכאן רואים שעופות זה לא בריא לאדם שהקיז דם.

ו

עוד הוכחה מהא ד

תניא

: אדם ש

הקיז דם, לא יאכל, לא חלב, ולא גבינה, ולא ביצים, ולא שחליים, ולא עופות, ולא בשר מליח.

ומוכח שעופות אינם טובים לבריאות אדם שהקיז דם.

ואם כן קשה, כיון שהעמדנו את המשנה באדם שהקיז דם, ודגים לא בריאים בשבילו, ולכן הוא אינו חושב עליהם כשנודר מבשר, אם כן, שלא יאסר גם בעופות, שגם הם לא בריאים בשבילו כיון שהקיז דם. ולמה אמר תנא קמא שאסור הוא בבשר עופות?

ומתרצת הגמרא:

שאני עופות

שכן דעתו עליהם אף על פי שהקיז דם, כיון

דאפשר

לאדם זה שהקיז דם לאוכלם

על ידי שליקה.

שאז אינם מזיקין לו.

אביי אמר

תירוץ נוסף לחלק בין עופות לדגים: במשנה מדובר לא באדם שהקיז דם, אלא

כגון דכיבין ליה עיניא,

שכואבים לאדם זה העינים, ולכן אין דעתו כלל על דגים.

ד

הרי

דגים קשין לעינין,

ולא חשב כלל על דגים בשעה שאמר בשר.

ושואלת הגמרא:

אי הכי

אם נאמר שדגים הם לא טובים לבריאות של אדם שכואב לו העינים, אם כן יהיה זה נגד דברי שמואל, הסובר ש

אכיל דגים

שטוב לו לאדם שכואב לו העינים לאכול דגים.

דהא אמר שמואל

שמהסמיכות של האותיות נ' ס' ע' שבכתיב מלא הם נכתבות כך:

נו"ן סמ"ך עי"ן

לומדים אנו רמז:

נונא

, דג הוא,

סמא לעינים,

רפואה להם, לפי שהנו"ן, שהוא דג, סומך [כנגד אות סמ"ך] את האדם שכואבת לו עין [כנגד אות עי"ן].

וכיון שאכילת דגים טובה לעינים ואינה מזיקה להן, למה אמר אביי שדג זה לא טוב לעינים, ואין דעת אדם שכואב לו העינים עליהם?

ומתרצת הגמרא:

ההוא, סוף אוכלא!

מה שאמר שמואל שדגים טובים לעינים, זה רק בסוף המחלה של כאב עינים. אבל בתחילתה של המחלה אכילת דגים רעה היא להן.

והמשנה, האומרת שאין דעת האדם הנודר מבשר על דגים כיון שהם לא טובים בשבילו לבריאות, מדובר בה באדם שנדר בתחילת המחלה, שאז אין אכילת דגים טובה לעינים, ואין דעתו כלל על דגים.