Nédarim 47a — le Talmud en français

שנינו במשנתינו:

האומר לחבירו וכו'.

בעי אבימי

: אם אמר אדם לחבירו:

קונם לבית זה שאתה נכנס!

אם

מת

המדיר,

או שמכרו לאחר, מהו?

האם מותר אז המודר להכנס לבית, או לא?

וטעם הספק, האם כשם ששנינו במשנתינו, שהאומר "קונם בית זה עלי", אף אם מכרו בעליו לאחר - אסור, הוא הדין כשאסר נכסיו על אחר, ש

אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו.

או לא.

שדווקא כשאסר את הבית על עצמו, חל האיסור אף כשיצא מרשותו, שיכול אדם לאסור על עצמו בית, בין שיהא שלו, ובין כשימכרנו לאחר. אבל לאסור על חבירו - אולי אינו יכול, לפי שאין אדם יכול לאסור נכסי חבירו על חבירו!

אמר רבא, תא שמע: האומר לבנו: קונם שאי אתה נהנה לי

[כלומר, שאסר הנאתו על בנו],

ומת

האב -

יירשנו

הבן.

אבל אם אסר האב את נכסיו על הבן

בחייו ובמותו, ומת

האב -

לא יירשנו

הבן .

שמע מינה: אדם אוסר דבר שברשותו

-

לכשיצא מרשותו.

שאם לא כן, האיך יכול האב לאסור את נכסיו על הבן לאחר מותו?!

ומסקינן:

שמע מינה.

תנן התם

[להלן בדף נז א]: אם אמר אדם:

קונם פירות האלו עלי,

או שאמר:

קונם הן

[הפירות הללו]

על פי,

או שאמר:

קונם הן לפי

-

אם אמר אחד מהלשונות הללו -

אסור

אף

בחילופיהן,

דהיינו, שאם מכרן, אסור אף בדמיהן,

ו

כן אסור אף

בגידוליהן

של הפירות. דהיינו, שאם נטעם בקרקע, מה שגדל מהם - אסור .

בעי רמי בר חמא

: אם

אמר

אדם:

קונם פירות האלו על פלוני,

ואחר כך החליפם אותו אדם בדבר אחר,

מהו בחילופיהן,

האם נאסרו עליו אף חילופיהן, או לו?

מי אמרינן

שטעם משנתינו שנאסרין החילופין, היינו משום שלכך נתכוין הנודר, ואם כן, דווקא

גבי דיליה

[לענין האדם עצמו],

הואיל ואדם אוסר פירות חבירו על עצמו, אדם אוסר

אף

דבר שלא בא לעולם על עצמו,

ולכן יכול לאסור על עצמו את חילופיהן.

מה שאין כן

גבי חבירו, הואיל ואין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו

אף

אין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו,

ואף שנתכוין לכך, אין האיסור חל על חילופיהן.