Nédarim 43a — le Talmud en français

גמרא:

והוינן בה:

בשלמא לא ילונו

, משום

דקא מהני ליה.

אלא

מה ששנינו

לא ילוה הימנו

, למה?

מאי קא מהני ליה?

במה נהנה המודר מהמדיר בזה שהלוה לו?!

ובשלמא לא ילוה הימנו ולא יקח הימנו,

עדיין אפשר לומר דהיינו משום

דקמיתהני מיניה

המודר, וכגון שהלוה לו מעות הרעים, ופרע לו המדיר במעות יפים. וכן מה ששנינו שלא ייקח ממנו המדיר מהמודר, אפשר לומר שמדובר במקח כזה שנהנה ממנו המוכר.

אלא

מה ששנינו ש

לא ישאל הימנו

המדיר מהמודר,

מאי קא מיתהני מיניה המודר

בזה שמשאילו?

אמר רב יוסי ברבי חנינא

: משנתנו מדברת ב

כגון שנדרו

שני בני אדם

הנאה זה מזה,

ולכן אסורין גם לשאול וגם להשאיל וכו' .

אביי אמר

: באמת כששואל המדיר מהמודר, אין המודר נהנה כלל. והטעם שאסרה משנתינו על המדיר לשאול, היינו

גזירה לשאול

-

משום להשאיל.

דהיינו, שמא יבוא המדיר להשאיל למודר, שבזה ודאי שמהנהו!

וכן בכולהו,

גם בהלוואה ובמכר - האיסור משום

גזירה.

מתניתין:

אמר לו

לחבירו:

השאילני פרתך!

אמר לו: אינה פנויה.

אמר

חבירו מתוך שכעס על חבירו שאינו רוצה להשאילו :

קונם שדי שאני חורש בה לעולם

[כלומר, אני נודר שלא אחרוש עם פרתך בשדי לעולם]!

אם היה דרכו לחרוש

בעצמו את שדהו, אזי

הוא אסור

לחרוש בה,

וכל אדם

-

מותרים.

שכיון שהוא עצמו חורש בשדה, אין במשמעות לשונו - אלא הוא בלבד.

ואם אין דרכו לחרוש, הוא וכל אדם אסורין.

שהרי לא נתכוין בדבריו לחרישת עצמו, שהרי אינו חורש כלל. אלא נתכוין שלא ייהנה מחרישת שדהו, אף שנעשתה על ידי אחר.

המודר הנאה מחבירו, ואין לו

לחבירו

מה

ש

יאכל, הולך

המדיר

אצל החנוני

[לגירסת הר"ן, אפילו בחנוני הרגיל אצלו]

ואומר: איש פלוני מודר ממני הנאה, ואיני יודע מה אעשה

[והיינו, שהייתי רוצה לההנותו, ואיני יכול]!

והוא,

החנווני,

נותן לו

למודר.

ובא

החנווני -

ונוטל מזה

[מהמדיר. ואין המדיר מחוייב לשלם לו, אלא שאם רוצה - משלם].

וכן, אם

היה ביתו

של המודר צריך

לבנות,

או שהיה

גדרו

צריך

לגדור,

או שהיתה

שדהו

צריכה

לקצור,

הולך

המדיר

אצל הפועלים ואומר: איש

פלוני מודר ממני הנאה, ואיני יודע מה אעשה!

והן עושין עמו,

עם המודר, את המלאכה הנצרכת לו,

ובאין ונוטלין שכר מזה

[מהמדיר, ואם רוצה משלם לו, אבל אינו חייב].

היו

המדיר והמודר

מהלכין בדרך, ואין לו

למודר

מה

ש

יאכל,

נותן

המדיר

לאחד

מזון

לשום מתנה, ו

אז

הלה,

המודר,

מותר בה,

שהרי אינו נהנה מהמדיר, אלא ממקבל המתנה.

אם אין עמהם אחר, מניח

המדיר את המזון

על הסלע או על הגדר, ואומר: הרי הן מופקרים לכל מי שיחפוץ!

והלה נוטל ואוכל,

שהרי אינו נהנה מהמדיר, אלא מההפקר.

ורבי יוסי אוסר

[בגמרא יתבאר טעמו].

גמרא:

אמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבי יוסי?

משום ש

קסבר

ש

הפקר

הרי הוא

כמתנה. מה מתנה,

אם אמר הריני נותן מתנה לפלוני, יכול לחזור בו

עד דאתיא מרשות נותן

לרשות מקבל,

אף הפקר,

אינו יוצא מרשות הבעלים -

עד דאתי לרשות זוכה

.

ולכן סובר רבי יוסי שלא מועיל כאן הפקר, שהרי סוף סוף המודר זוכה מהמדיר.

מתיב רב אבא

: היו מהלכין בדרך וכו' מניח על הסלע וכו' ואומר הרי הן מופקרין וכו'

והלה נוטל ואוכל.

ורבי יוסי אוסר.

אמר רבי יוסי: אימתי

אסור?

בזמן שנדרו

שאסר בו את הנאתו על חבירו - היה

קודם להפקירו.