Nédarim 33a — le Talmud en français

ומקשינן:

והא

רק

מן מאכל נדר

אותו אדם מחבירו שלא ייהנה ממנו, ומדוע נאסר גם בנפה וכברה, ריחים ותנור?!

אמר רבי שמעון בן לקיש

: במשנתינו מדובר

באומר: "הנאת מאכלך עלי".

כיון שאמר לשון כזו, מסתבר שאסר על עצמו כל דבר שגורם למאכל. ואמר לשון "מאכלך", משום שבגרמת הנאה שלו - המאכל מתוקן.

ומקשינן

: ועדיין, למה נאסר בדברים אלו?

אימא

שבמה שאמר "הנאת מאכלך עלי", נתכוין לומר

ש

לא רק שלא יאכל משל חבירו, אלא אף

לא ילעוס חיטין

של חבירו

ויתן על מכתו

[שחיטין לעוסין מועילין למכה ], דהיינו, שלא ייהנה מגוף המאכל כלל. אבל למה שייאסר בנפה וכברה וכו'?!

אמר רבא

: משנתנו מדברת

באומר: "הנאה

המביאה לידי מאכלך עלי",

ולכן אסור אף בכלים המביאים לידי מאכל .

אמר רב פפא

: לא דברים אלו בלבד נחשבים הנאה המביאה לידי מאכל, אלא אף

שק להביא

בו

פירות, וחמור להביא עליו פירות, ואפילו צנא

[סל]

בעלמא

, אף שאינו מתקן בהם את המאכל, אלא רק מביאו בהם, מכל מקום,

הנאה המביאה לידי מאכל הוא,

שהרי הפירות היו רחוקים ממנו, ונתקרבו על ידי כך, ולכן אסור לשאול דברים אלו מהמדיר.

אמנם,

בעי רב פפא

: ליטול את

סוס

המדיר כדי

לרכוב עליו

לבית המשתה,

ו

כן ליטול את

טבעת

המדיר כדי

ליראות בה

אדם חשוב, ויתנו לו מנה יפה -

מהו,

האם זה נחשב הנאה המביאה לידי מאכל.

או שאין זה דומה לשק וחמור, ששם עושה מעשה במאכל עצמו, שמביאו בשק ובחמור, מה שאין כן כאן, שאין עושה מעשה במאכל עצמו, הרי זה נחשב רק גרמא בעלמא - ומותר?

עוד הסתפק רב פפא:

מיפסק ומיזל בארעיה,

דהיינו, לעבור דרך קרקעו של המדיר כדי שיגיע מהר יותר למאכל -

מאי,

האם זה נחשב הנאת מאכל, או שכיון שאינו עושה מעשה בגוף המאכל, אין זה נחשב הנאת מאכל?

תא שמע

ממה ששנינו במשנתנו:

אבל משאיל לו

המדיר

חלוק וטלית, נזמים וטבעות.

היכי דמי,

איך מדובר, לאיזה צורך משאילו?

אילימא שלא

מדובר ששואל כדי

ליראות בהן,

אלא סתם לצרכו,

צריכא למימר?

האם צריך התנא לחדש לנו שיכול להשאיל לו דברים אלו, הרי רק ממאכל הדירו, ולא משאר דברים!?

אלא לאו,

ודאי מדובר במשנה

אפילו

שמשאילו דברים אלו כדי

ליראות בהן, ו

בכל זאת

קתני

ש

משאילו!

ודחינן:

לא. לעולם

מדובר שמשאילו

שלא

כדי

ליראות

בהן, ובאמת אין בזה חידוש.

ואיידי דקתני

התנא ב

רישא

גבי נפה וכברה ריחיים ותנור לשון

"לא ישאילנו",

שבא התנא להשמיענו בזה שאסור להשאילו כלים שעושים בהם אוכל נפש,

תנא

גם ב

סיפא "משאילו"

.

מתניתין:

וכל דבר שאין עושין בו אוכל נפש,

ב

מקום ש

נוהגין ש

משכירין כיוצא בהן,

דברים כאלו -

אסור

אפילו במודר ממנו מאכל.

שהרי ביארנו לעיל, כי מה ששנינו במשנה "המודר מאכל", מדובר שהדירו מהנאה המביאה לידי מאכל, ואם כן, כשמשאילו המדיר דבר שבדרך כלל משכירין אותו, ונוטלין על כך שכר, והוא משאילו ללא דמים - הנאה המביאה לידי מאכל היא, שהרי בדמי השכירות שמחל לו המדיר, יכול המודר לקנות לו מאכל .

גמרא:

מכלל

דברי המשנה משמע,

דרישא,

מה ששנינו שאסור להשאילו נפה וכברה וכו', מדובר

אף על פי שאין משכירין

כיוצא בהן!

מאן תנא?

מיהו התנא שסובר שאסור להשאילו דברים אלו?

אמר רב אדא בר אהבה: רבי אליעזר הוא,

שסובר שויתור אסור במודר הנאה. ולכן אסור אף לשאול דברים אלו, למרות שבני אדם מוותרים עליהם - ואין נוטלין על כך שכר.

מתניתין:

המודר הנאה מחבירו, שוקל לו

המדיר

את שקלו,

דהיינו, שנותן המדיר עבורו את מחצית השקל, שנותנין כל ישראל כל שנה בחודש אדר לתרומת הלשכה, לצורך קרבנות ציבור. אם משום שאין הוא נותן לו בידים ממש ולכן הוא לא נחשב שמהנהו מנכסיו [המפרש], ואם משום שבין כה וכה יתרמו גם עבורו את שלשת הקופות מתוך כל הכסף של מחצית השקל הנמצא בלשכה, שמהם לוקחים את קרבנות הציבור.

ופורע

עבורו

את חובו

שחייב לאדם אחר, כיון שאינו נותן לו ממון בידים [המפרש].

ומחזיר לו את אבידתו.

שהרי אינו נותן לו דבר, אלא מחזיר לו את שלו.

וב

מקום שנוטלין עליה

[על השבת האבידה]

שכר,

דהיינו, כגון שעל ידי שהשיב לו את האבידה - התבטל ממלאכתו, והפסיד ממון, שהדין הוא שבעל האבידה משלם לו שכרו, אזי אם אין המחזיר רוצה לקבל את אותו שכר,

תפול

אותה

הנאה להקדש.

דהיינו, שיתננה המודר להקדש . שאם לא כן, נמצא שהמדיר מהנהו בזה שמוחל לו על שכרו!

גמרא:

אלמא,

משמע, ששקילת שקלו ופרעון חובו,

אברוחי ארי בעלמא הוא,

הרי הוא כמבריח ארי שבא עליו הוא, שלא נתן לו דבר משלו, אלא רק סילק מעליו את המזיק.

כך גם כשפורע את חובו, אינו נותן לו דבר, אלא רק מסלק מעליו את בעל חובו שלא יבוא לתבעו.

וכן בשקילת שקלו, אינו נותן לו דבר, שהרי בלאו הכי יש לו חלק בקרבנות ציבור, כיון ש"תורמים" את שלשת הקופות מתוך כספי מחצית השקל, שמתוכן קונים קרבנות ציבור, גם עבור אלו שעדיין לא שקלו שקליהם, כך שקרבנות הציבור הם עבור כל ישראל, גם עבור אלו שלא השתתפו במחצית השקל , אלא הוא רק מסלק מעליו את חובו -

ו

לכן

שרי.

מאן תנא?

מיהו התנא שסובר שדבר זה מותר?