Nédarim 16a — le Talmud en français

גמרא:

שנינו במשנה: קרבן לא אוכל לך, קרבן שאוכל לך, לקרבן לא אוכל לך מותר:

לעיל במשנה י ב נחלקו רבי מאיר וחכמים: לדעת תנא קמא שהוא רבי מאיר, האומר "ירושלים שאוכל לך", הרי הוא אסור ואף שלא אמר "כירושלים" בכ"ף הדמיון, ואילו רבי יהודה סובר: "האומר ירושלים [וכל לשון אחרת שלא הוסיף בה את כ"ף הדמיון] לא אמר כלום".

מדייקת הגמרא ממה ששנינו "קרבן לא אוכל לך מותר", שאם היה אומר "קרבן אוכל לך" [דהיינו "מה שאוכל משלך יהא עלי כקרבן"] אכן היה אסור, ואף שלא אמר "כקרבן" -

ואם כן בהכרח ד

מני מתניתין?

רבי מאיר היא, דלא שני ליה קרבן ולא שני ליה כקרבן

, כלומר: אינו מצריך כ"ף הדמיון -

ואם כן

אימא סיפא

: "

לקרבן לא אוכל לך

",

מותר

.

ו

היות ומשנתנו רבי מאיר היא, תיקשי:

התנן

במשנה לעיל יג א:

האומר: "

לקרבן לא אוכל לך

"

רבי מאיר אוסר, ואמר רבי אבא

[לעיל יג ב] בביאור טעמו של רבי מאיר: משום ש

נעשה כאומר

"

לקרבן יהא

[מה שאוכל משלך]

לפיכך לא אוכל לך

".

והאיך שנינו: "לקרבן לא אוכל לך מותר", במשנתנו שהיא כרבי מאיר!?

ומשנינן:

לא קשיא

:

הא

המשנה לעיל -

דאמר

"

לקרבן

[בלמ"ד שבאית] לא אוכל לך", שיש לפרשו: "לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך", ולכן אסור הוא באכילה משל חבירו.

הא

משנתנו -

דאמר

"

לקרבן

" [בלמ"ד פתוחה],

ד

"

לא הוי קרבן

"

קאמר

, ושוב אין שייך לומר: לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך.

מתניתין:

האומר "

שבועה לא אוכל לך

", דמשמע: "בשבועה! לא אוכל לך".

או שאמר: "

הא שבועה שאוכל לך

" משמע נמי שלא אוכל לך. או "

לשבועה

[בלמ"ד פתוחה ]

לא אוכל לך

", משמע: לא יהא אסור עלי בשבועה מה שלא אוכל משלך, הא מה שאוכל משלך יהא אסור בשבועה, כי "מכלל לאו אתה שומע הן" -

ולכן בכל אלו הרי זה

אסור

.

גמרא:

שנינו במשנה: הא שבועה שאוכל לך וכו' אסור:

מכלל ד

אם אמר "

הא שבועה שאוכל לך

" אין מתפרש לשונו "שבועה שאוכל", אלא

ד

"

לא אכילנא

"

משמע

וכאילו אמר: "בשבועה יהא עלי אם אוכל משלך", ולכן הוא אסור באכילה.

ורמינהו

סתירה לכך ממשנה בשבועות:

שבועות שתים שהן ארבע

, כלומר: שתי שבועות מפורשות בכתוב "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב", ודרשו חכמים שתי שבועות נוספות -

שתי שבועות להבא המפורשות בכתוב: "שבועה

שאוכל

" [היינו "להיטיב"]

ו

"שבועה

שלא אוכל

" [היינו "להרע"].

שתי שבועות נוספות על העבר ממדרש חכמים: "שבועה

שאכלתי

"

ו

"שבועה

שלא אכלתי

".

ודייקינן:

מדקאמר

התנא: "

שאוכל ושלא אוכל

", ו"

שאכלתי ושלא אכלתי

", הרי משמע: כשם ש"אכלתי ולא אכלתי" היינו "הן ולאו", אף "שאוכל ושלא אוכל" היינו "הן ולאו" -

מכלל ד

"

שאוכל לך

" "

דאכילנא

"

משמע

, כי אם "שאוכל" מתפרש "בשבועה יהא עלי מה שאוכל" וכמו במשנתנו, אם כן "אוכל ולא אוכל" שניהם "לאו" הם, ולא "הן ולאו"!?

אמר

תירץ

אביי

:

"

שאוכל

"

שתי לשונות משמע

, והכל לפי הנסיבות:

אם

היו מסרבין

[מפצירים]

בו לאכול, ואמר

"

אכילנא אכילנא

"

ותו

הוסיף לומר "

שבועה שאוכל

", אז "

דאכילנא

"

משמע

.

אבל אמר

"

לא אכילנא לא אכילנא

"

ותו

הוסיף ו

אמר

: "

שבועה שאוכל

" אז "

דלא אכילנא

"

קאמר

, דהיינו מה שאוכל משלך יהא אסור עלי בשבועה.

רב אשי אמר

לתרץ באופן אחר:

שאוכל דשבועה שאי אוכל קאמר

.

[בשבועות כ א גרסינן:

רב אשי אמר: תני שבועה שאי אוכל לך

]. כלומר: זו ששנינו במשנתנו "הא שבועה שאוכל לך" לא תיתני כן, אלא "הא שבועה שאי אוכל לך" שזה ודאי משמע "דלא אכילנא", אבל סתם "שאוכל" - "דאכילנא" משמע.

ותמהינן:

אם כן פשיטא

היא ו

מאי למימרא

[מה חידוש יש בזה]!?

ומשנינן: חידוש יש בדבר, כי

מהו דתימא: מיעקם לישנא היא דאתקיל ליה

, [כלומר: מיעקם לישנא היא, ולישנא הוא דאתקיל ליה; ובשבועות יט א: מהו דתימא לישניה דאיתקילא ליה].

היינו, שהיה מקום לומר שלשון "שאי אוכל" אינו אלא עיוות לשון כי אין דרך בני אדם להשתמש בלשון "שאי אוכל" אלא "שלא אוכל", ולשונו היא שנתקלה שהאריך בתנועת שי"ן "שאוכל", ודמי כאומר "שאי אוכל", ולעולם לא נתכוין לומר אלא "שאוכל".

קא משמע לן

משנתנו שלשונו מתפרשת כפשוטה, ואסור הוא באכילה.

ומפרשת הגמרא:

אביי לא אמר טעם דרב אשי

שאמר: "תני שאי אוכל", משום

דלא קתני

"

שאי אוכל

".

ורב אשי נאדי

[היה נודד ומתרחק]

מן טעם דאביי

המפרש לשון "שאוכל" בשתי משמעויות ובהתאם לנסיבות.

משום ד

קסבר

רב אשי: כשם שאתה אומר שלשון "שאוכל" יש לה שתי משמעויות, כך יכול אתה לומר: "

שלא אוכל

"

נמי משמע שתי לשונות

.

שאם

היו מסרבין בו לאכול, ואמר

: "

אכילנא אכילנא

",

ואמר נמי: שבועה בין

"

שאוכל

"

בין

"

שלא אוכל

" [ונשבע הן "שבועה שאוכל" והן "שבועה שלא אוכל"] -

יכול אתה לפרש:

הדין אכילנא משמע דאמר

["את זה אוכל" היא משמעות לשונו].

כלומר: אף כשאמר לשון "שלא אוכל", אם היו מפצירין בו תחילה לאכול, אין לשונו מתפרש בהכרח "שלא אוכל", אלא יכול אתה לפרשו: "וכי נשבעתי לך שלא אוכל, והלא כבר אמרתי לך שאוכל", ולא יהא אסור בשבועה לאכול.

ואיכא לתרוצה נמי לישנא

[ויכול אתה לפרש את הלשון] כפשוטה: "

שבועה שלא אוכל

" -

שבועה דלא אכילנא קאמר

.

ואם כדבריך: מאי שנא שנוקט התנא בלשון "שאוכל" פעם משמעות כזו ופעם משמעות כזו, ואילו ב"שלא אוכל" נוקט התנא משמעות אחת בלבד והיינו "לא אכילנא"!?

ובהכרח שפירוש הלשונות אינו משתנה,

אלא תנא פסקה

[קבע באופן החלטי]: "

שאוכל

"

דאכילנא משמע

בכל אופן

; ו

"

שלא אוכל

"

לא אכילנא

"

משמע

בכל אופן.

מתניתין:

במשניות הקודמות שנינו שני חילוקים בין נדרים לשבועות:

האחד: דבר שאין בו ממש כגון האוסר את השינה, שבנדר אינו אסור אלא מדרבנן כיון שאין בו ממש, ואילו בשבועה אסור מדאורייתא.

השני: שלש לשונות "קרבן לא אוכל לך" "הא קרבן שאוכל לך" "לקרבן לא אוכל לך", שאינם חלים לאסור עליו לאכול עם חבירו כשאמרם בלשון זה שהוא לשון נדר, ואם אמר את אותם לשונות בלשון "שבועה" הרי הן חלין.

ומסכמת המשנה:

זה

חילוקים אלו ששנינו בין נדר לשבועה -

חומר

הוא

בשבועות מבנדרים

, שהרי בשבועה הם חלים, ולא בנדר.

וחומר בנדרים מבשבועות

-

כיצד?

אמר: קונם סוכה שאני עושה

,

לולב שאני נוטל, תפלין שאני מניח, בנדרים

הרי הוא

אסור

מלקיים את המצוה.

ואילו

בשבועות

הרי הוא

מותר, שאין נשבעין לעבור על המצוות

, ובגמרא יתבאר טעם החילוק שבין נדר לשבועה.