Nédarim 12a — le Talmud en français

והא

בשר

נותר ופיגול

-

לאחר זריקת

דמים הוא!

שהרי כל זמן שלא נזרק הדם אין הבשר נאסר בפיגול ובנותר.

וכיון שהוא נאסר בנדר על ידי התפסתו בבשר פיגול ונותר, מוכח שהוא מתפיס בעיקרו של הבשר, שהיה אסור לפני זריקת הדם באכילה מדין קרבן. כי אם הוא מתפיס באיסור פיגול ונותר, אין זה מתפיס בדבר הנדור אלא בדבר האסור. שהרי איסור אכילת בשר קדשים כשהוא פיגול או נותר אינו איסור הנובע מנדר אלא מהפסול בבשר הקרבן.

אמר ליה רב הונא בריה דרב נתן

לרבא: לעולם בהיתר של עכשיו הוא מתפיס, ואין ממשנתנו ראיה שהוא מתפיס במעיקרא.

כי אפשר לומר שמשנתנו מדברת במתפיס

בנותר של

בשר

עולה

, שאינו ניתר בזריקת הדם לאכילה, אלא הוא צריך להיות מוקטר על המזבח, ואיסור אכילתו הוא הן מחמת היותו קרבן, והן מחמת היותו "נותר".

אמר ליה

רבא:

אם כן,

שמדובר במשנתנו במתפיס בבשר עולה,

ליתני "כבשר עולה

"! שהרי בעולה אין חילוק באיסור האכילה בין בשר עולה שהוא כשר להקרבה ובין בשר עולה שהוא פיגול ונותר, כיון שלעולם בשר עולה אסור באכילה כבשר קרבן, ולמה נקט התנא "נותר ופיגול"?!

אמר ליה רב הונא בריה דרב נתן לרבא: התנא בלשון של "

לא מיבעיא

",

קאמר

.

לא מיבעיא

מתפיס ב

בשר עולה, דאסור, דהא בקרבן קא מתפיס

.

אבל מתפיס ב

נותר ופיגול דעולה

-

איצטריכא

לחדש שאסור.

כי

סלקא דעתך אמינא

שהמתפיס בבשר עולה שהוא נותר או פיגול, ואומר "זה כזה"

\- כוונתו לומר "

כאיסור נותר

", או "

כאיסור פיגול

",

ו

אז

הוה ליה כמתפיס בדבר האסור

, ולא בדבר הנדור,

ולא מיתסר

.

קא משמע לן

שאסור, מפני שזה מתפיס בקרבן ולא באיסור, היות וגם האיסור של פיגול או נותר הוא מפני היותו קרבן, והוה לה מתפיס בדבר הנדור.

מיתיבי

לרב הונא בריה דרב נתן, הסובר שבהיתרא דהשתא קמתפיס, ולא בקרבן דמעיקרא, מהא דתניא:

איזהו

"

איסר

"

האמור בתורה

בפרשת נדרים ["לאסור איסר"]?

כגון מי ש

אמר

:

הריני שלא אוכל בשר, ושלא אשתה יין

-

כיום שמת בו אביו

[אבי].

או

כיום שמת בו רבו

[רבי].

או

כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם

[צום גדליה].

או

כיום שראיתי ירושלים בחורבנה

.

ואמר שמואל

על ברייתא זו:

והוא, ש

כבר היה

נדור באותו היום

של השנה שמת בו אביו.

והניחה הגמרא שפעם אחת בלבד, ביום שמת אביו, הוא נדר שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, אבל במשך השנים הבאות הוא היה אוכל ושותה ביום השנה לפטירת אביו.

ועוד הניחה הגמרא, שאם אמר הנודר "הריני שלא אוכל בשר ולא אשתה יין ביום השנה לפטירת אבי כשם שנדרתי שלא לאכול בשר ולא לשתות יין ביום שמת בו אבי", פשוט הדבר שהוא אסור ואין צורך לומר זאת.

ואם כן, יש לדון בדברי שמואל המבאר את הברייתא:

היכי דמי

, באיזה אופן מדברת משנתנו? -

לאו

, האם לא מדובר בה, ב

כגון דקאי

, שעומד הנודר, כמה שנים אחר פטירת אביו,

בחד בשבא דמית ביה אבוה,

ביום ראשון בשבת, שהוא "יום השנה" לפטירת אביו ["יום ראשון" הוא רק דוגמא של תאריך], ואומר "הריני שלא אוכל בשר ולא אשתה יין כמו ביום השנה לפטירת אבי",

ו

חל נדרו,

אע"ג דאיכא

ממותו של אביו עד עתה,

טובא

, הרבה ימי השנה של אביו ב

חד בשבא

, שהיו ימי השנה

דהיתרא,

שלא נדר להתענות בהם,

ו

בכל זאת

קתני

"

אסור

".

שמע מינה, בעיקר

האסור, שהיה בעבר,

הוא מתפיס

, ולא בהיתרא דהשתא קמתפיס!

והרי זו ראיה לרבא, וקושיה לרב הונא בריה דרב נתן.

ודוחה הגמרא, שאין מכאן ראיה שהוא נאסר מחמת שבעיקרא קמתפיס, אלא הא

ד

אמר

שמואל

-

הכי איתמר

:

אמר שמואל: והוא ש

היה

נדור ובא מאותו היום ואילך

, בכל "יום השנה" לפטירת אביו, וברור שהוא מתפיס ביום השנה האסור בנדר, כי אין כאן כלל אפשרות להתפיס בהיתר.

אמר רבינא, תא שמע

מהא ששנינו במשנה בתחילת פרק שני [יג ב]:

זכותם של הכהנים לקבל "תרומה" מן התבואה, ו"חלה" מן העיסה.

כמו כן יש זכות לכהנים לקבל "תרומת לחמי תודה", שהיא ארבעה לחמים מתוך ארבעים הלחמים שמביא עמו למקדש מי שמקריב קרבן תודה.

ארבעים לחמי התודה עשויים מארבעה סוגי לחם, עשרה לחמים מכל סוג:

עשרה לחמי חמץ. עשר חלות שלא החמיצו. עשרה רקיקים [כעין מצות שלנו]. ועשר חלות רבוכות, שחולט הבצק שלהם תחילה במים רותחים, ואחר כך אופים ממנו חלות "רבוכות".

הכהן מקבל "תרומת לחמי תודה" שהם ארבעה לחמים, לחם אחד מכל אחד מארבעת הסוגים.

התרומה והחלה נחשבים לדבר האסור ולא לדבר הנדור, כי אין הפרשת התרומה והחלה נחשבים לנדר, ולכן אי אפשר להתפיס בהן נדר.

ואילו תרומת לחמי תודה, שהיא חלק מהקרבן, נחשבת לדבר הנדור, ואפשר להתפיס בה נדר.

האומר: דבר זה עלי

כחלת אהרן

, הניתנת לכהנים,

וכתרומתו

-

מותר

. היות ואינו מתפיס בדבר הנדור, אלא בדבר האסור [לישראל בלבד לאוכלו].

ומדייק רבינא:

הא

אם אומר "

כתרומת לחמי תודה

" -

אסור

.