Nazir 65b — le Talmud en français

אמר רבא

:

בדק

מקום מסויים אם יש בו קבר, ומצא קבר אחד

ופינה

אותו כדין קבר יחיד הנמצא בתחילה, ושוב

בדק

ומצא קבר נוסף

ופינה

גם אותו, ושוב

בדק ואשכח

[ומצא קבר נוסף], ונמצא שהיתה כאן "שכונת קברות" שאסור לפנות את הקברים משם; וכיצד יעשה בשלשת הקברים:

לא האי מפני ליה

, אינו מותר לפנות את הקבר השלישי שמצא ל

גבי הנך תרי

[אצל שתי הקברות שכבר פינה], שהרי "שכונת קברות" היתה כאן, ואסור לפנותה.

ו

אף

לא הני תרי מפנה לגבי האי חד

, ואף אינו צריך להחזיר את שתי הקברות שכבר פינה למקומם הראשון אצל השלישי, שלא חייבוהו חכמים בכך, כיון שבשעה שפינם לא היה ידוע ש"שכונת קברות" היא.

איכא דאמרי

ד

אמר רבא

[יש האומרים שכך אמר רבא]:

כיון שנתנה רשות לפנות, מפנה

(להון

) [

ליה

, לקבר השלישי].

כלומר: כיון שכבר פינה את הראשונים ברשות קודם שידע ששלש קברות הם, הרי אנו דנים את השלישי כקבר יחיד שאין עליו דין "שכונת קברות", ומותר לפנותו. ומקשינן:

ו

אכתי

לישוינהו שכונת קברות

ולא יפנהו, כלומר: מה סברא היא זו, והרי איגלאי מילתא שהיתה כאן "שכונת קברות"!?

אמר ריש לקיש: עילא

[עלילה]

מצאו וטיהרו ארץ ישראל

שלא תהיה בה טומאה, כלומר: אכן אין זו אלא סברא קטנה, אלא שנתלו חכמים אף בעלילה מועטת וסברא קטנה כעין זו, כדי לטהר את ארץ ישראל.

שנינו במשנה: בודק הימנו ולהלן עשרים אמה:

מסתפקת הגמרא, כיצד הדין אם

בדק

(מ

)

עשרים אמה

לצד אחד של שכונת הקברות,

ולא מצא

קברות נוספים -

מאי

, האם חייב הוא לבדוק לצד השני, או שמא נאמר: כשם שבצד זה אין קברות כך גם בצד השני אין קברות?

אמר רב משרשיא

: אין לו אלא אותה

שכונת קברות

שמצא, ואינו צריך לבדוק יותר.

ותמהה הגמרא:

מאי טעמא

, מה טעם יש בדבר, וכי למה לא נחוש שבצד השני יש קברות נוספים!?

אמר ריש לקיש: עילא מצאו וטיהרו ארץ ישראל

שלא לחוש בה לטומאה.

אגב שהזכיר מסדר המשנה לענין טומאת התהום "שחזקת טמא טמא", מביא התנא שתי משניות נוספות, שיש בהן חילוק בדיני טומאה, בין מי שהיה בחזקת טומאה או בחזקת זיבה, לבין מי שלא היה.

מתניתין:

כל ספק נגעים

:

אם היה הספק

בתחילה

, ו

עד שלא נזקק לטומאה

, כלומר: שהספק הוא אם נטמא על ידי הנגע -

הרי ספיקו

טהור

, משום ש"העמד את האדם על חזקתו" שטהור היה, וככל ספק שמעמידים הדבר על חזקתו שהיה בתחילה.

ואם

משנזקק

כבר

לטומאה

, כלומר: שהספק הוא אם נטהר מן הנגע -

הרי

ספיקו טמא

, ומשום שיש לנו להעמידו בחזקת טומאה.

גמרא:

שאל רב יהודה בשם רב:

מנא הני מילי?

אמר רב יהודה אמר רב

, כלומר: וביאר רב יהודה עצמו את טעמו של דבר: כי

אמר קרא

: "

לטהרו או לטמאו

",

הואיל ופתח בו הכתוב בטהרה תחילה

, שנאמר "לטהרו" ואחר כך "לטמאו".

סבור היה המקשן, שדברי רב יהודה נאמרו לבאר את טעם משנתנו שטיהרה בספק נגע עד שלא נזקק לטומאה, ולכן הקשה:

אי הכי

שסובר התנא של משנתנו דרשה זו, תיקשי:

אפילו משנזקק לטומאה נמי

היה לו לומר ש

ספיקו טהור;

שהרי בהכרח הפסוק לא נצרך כדי לטהר את מי שלא נזקק לטומאה, שמסברא יש לטהרו, שהרי קיימא לן בכל מקום: "העמד דבר על חזקתו", אלא ודאי שלטהר את העומד בחזקת טומאה בא הכתוב.

ומכח קושיא זו, מבארת הגמרא את דברי רב יהודה בשם רב באופן אחר:

אלא

לעולם במשנתנו אין אנו צריכים כלל לחפש טעם, היות ויש לנו לומר "העמד דבר על חזקתו", ולכן ברישא שהיה בחזקת טהרה, העמידנו על חזקתו וטהור הוא; ואילו בסיפא שבחזקת טומאה היה, העמידנו על חזקתו, וטמא הוא.

ו

כי איתמר

הא

דרב יהודה אמר רב

, לא על משנתנו, אלא

אהא

[על משנה אחרת]

איתמר

, לבאר את טעם התנא שאמר שם: אפילו כשבחזקת טומאה הוא עומד, הרי הוא טהור; דתנן:

דתנן:

כתיב בפרשת צרעת [ויקרא יג ט]: "נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן. וראה הכהן וגו' והיא הפכה שכר לבן וגו'. צרעת נושנת היא בעור בשרו וטמאו הכהן, לא יסגירנו כי טמא הוא", הרי ששיער לבן בבהרת סימן טומאה הוא, וממה שאמרה תורה "והיא הפכה שער לבן", משמע: שהבהרת היא זו שהפכתו ללבן, ולפיכך:

אם בהרת קדמה לשיער לבן

, הרי הוא

טמא; ואם שער לבן קודם לבהרת

, הרי הוא

טהור

.

ואם היה

ספק

מי קדם למי, הרי הוא

טמא

, וכגון שנזקק לטומאה, שהיה מוחלט מנגע אחר, ואז נולד בו ספק זה.

ורבי יהושע אומר: כיהה

.

ומפרשינן:

מאי כיהה?

אמר רב יהודה: כיהה וטהור

, כלומר: הרי זה כאילו הוכהה מראיתו הלבנה של הנגע, שהוא סימן טהרה, וכדכתיב [ויקרא יג ו]: "וראה אותו הכהן ביום השביעי שנית, והנה כהה הנגע וגו' וטהרו הכהן".

ועל רבי יהושע שבמשנה זו, שאל רב יהודה בשם רב:

ודילמא כיהה וטמא

, כלומר: מנין לרבי יהושע שהוא טהור, ואולי טמא הוא, כיון שאנו עוסקים במי שנזקק לטומאה!?

ועל זה

אמר רב יהודה אמר רב

: כי

אמר קרא

"

לטהרו או לטמאו

",

הואיל ופתח בו הכתוב בטהרה תחילה

.

א. ראה אדם ראייה אחת של זיבה, אין זה אלא כמי שראה קרי, והוא טמא טומאת ערב.

ב. ראה שתי ראיות הרי זה זב, וסופר שבעה ימים, ואם ראה בתוך שבעת הימים ראייה נוספת, הרי הוא סותר את מניינו, עד שיספור שבעה נקיים, וטובל ונטהר בהערב שמש.

ג. ראה שלש ראיות, הרי זה מביא קרבן לאחר ספירת שבעה נקיים.

ד. האיש נעשה זב בלובן דהיינו בראיית זיבה מפי האמה, ואילו האשה נעשית זבה באודם, שאם ראתה יום אחד או שנים בימים מסויימים [י"א יום שלאחר ימי נדותה], הרי היא "זבה קטנה" ושומרת יום אחד כנגדן בנקיות, ואם ראתה שלשה ימים, הרי היא "זבה גדולה", ודינה כזב בעל שלש ראיות שהוא סופר שבעה נקיים, ומביא קרבן בשמיני.

ה. זובו של הזב ודמה של האשה, הרי הם אב הטומאה ומטמאים במגע ובמשא, וכן רוק שלהם הרי הוא אב הטומאה, ויש משקים אחרים שהם ולד הטומאה, ויש משקים שהם טהורים לגמרי, [ראה כל זה ברמב"ם פרק א ממטמאי משכב ומושב]; ובסוגייתנו יתבאר מה דינה של שכבת זרע שיצאה מן הזב.

ו. האשה בין זבה קטנה ובין זבה גדולה, הרי היא טמאה אפילו ראתה דם באונס, וכן סותרת על ידי ראיית אונס; ודין האיש אינו כן, שהרי אמרה תורה: "איש איש כי יהיה זב מבשרו", ומשמע: "מבשרו" ולא מחמת אונסו, ובמשנה שלפנינו יתבאר, מה הם הדברים שיש לתלות את הראייה בסיבתם וראיית אונס מיקרי, ויתבאר בה איזה זב אינו מטמא באונס.

מתניתין

:

בשבעה דרכים

[דברים]

בודקין את הזב

, כדי לידע אם לא היתה הזיבה מחמת דברים אלו, שהראייה מחמתם ראיית אונס היא, ואינה מטמאת.

ואימתי בודקין אותו:

עד שלא נזקק לזיבה

קודם שראה ראייה זו, כלומר: בודקין אותו רק על הראייה הראשונה או השניה, היות ובשעה שראה ראיות אלו עדיין לא היה זב.

ואלו הם הדברים שבודקין אם היו, שאם אכן היו, תולים בהם את הראייה:

א.

במאכל;

ב.

ובמשתה;

ג.

במשא;

ד.

ובקפיצה;

ה.

ובחולי;

ו.

ובמראה;

ז.

ובהרהור

. -

כיצד: אכל אכילה גסה או שתה הרבה, או שאכל או שתה אוכלין או משקין המביאין לידי שכבת זרע, או שנשא משוי כבד, או שקפץ ממקום למקום, ובכלל דבר זה אם הוכה על גבו, או שהיה חולה; או שראה אשה, והתאוה שכיבתה; או שהרהר בעסקי בעילה, אף על פי שלא הרהר בבעילת אשה שהוא מכירה, אם קדם אחד מכל אלו, וראה ראייה של זוב תולין בו ואינו מטמא.

אבל

משנזקק לזיבה

, שכבר ראה שתי ראיות ונבדק ולא היה מחמת אונס, שוב

אין בודקין אותו

על הראייה השלישית, ואף אם היתה הראייה השלישית באונס הרי הוא טמא, וחייב בקרבן.

ומשום שרגלים לדבר, שלא באה הראיה מחמת אותם דברים, כיון שכבר נעשה זב, וכמו שמפרשת המשנה בהמשך.

ומפרשת המשנה: שלענין שלשה דברים חלוק זב שנזקק לזיבה ממי שלא נזקק לזיבה:

א.

אונסו

של זב היינו ראיה מחמת אונס שנתבארה לעיל.

א.

וספיקו

, ראייה שיש בה ספק אם מטמאת היא אותו, [ובגמרא יתבאר באיזה ספק אנו עוסקים].

ושכבת זרעו

של הזב [ויתבאר יותר בגמרא] -

כל אלו השלשה:

טמאים

משנזקק לזיבה, ומשום

שרגלים לדבר

.

אגב שהזכיר מסדר המשנה "שרגלים לדבר", הביא דין נוסף שאף בו אמרו "שרגלים לדבר".

המכה את חבירו, ואמדוהו

בית דין למוכה -

למיתה

, שימות מחמת מכה זו,

והקל

מצבו של המוכה

ממה שהיה

בשעת ההכאה, וחזרו ואמדוהו לחיים, וחזר

לאחר מכאן

ו

הכביד

מצבו

ומת

-

הרי המכה

חייב

מיתה, שאנו תולים את המיתה שלבסוף בהכאת המכה, אף שבינתיים הוקל מצבו של המוכה.

רבי נחמיה אומר: פטור

המכה; ומשום:

שרגלים לדבר

שחולה היה ומחמת המחלה מת, כי אם מחמת המכה הוא שמת, לא היה נהיה מצבו קל בינתיים.

גמרא:

שנינו במשנה: בשבעה דרכים בודקים את הזב עד שלא נזקק לטומאה וכו' משנזקק לזיבה, אין בודקין אותו,

מנא הני מילי

שמשנזקק לזיבה אף ראייתו באונס מטמאת אותו?

אמר רבי נתן

: כי

אמר קרא

: בסוף פרשיות הזב, בעל קרי, הנדה והזבה: "זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע לטמאה בה. והדוה בנדתה

והזב את זובו

לזכר ולנקיבה" -

וכך הוא נדרש: "והזב" הרי ראייה אחת, "את זובו" הרי ראייה שניה, "לזכר" כלומר: עד כאן יש לו דין זכר שאינו מטמא באונס, מכאן ואילך:

לראיה שלישית איתקש

[הוקש] הזב

לנקיבה

, וכשם שהזבה הנקיבה הרי היא טמאה באונס, כך ראייתו שלישית של זב מטמאת אפילו באונס.

שואלת הגמרא:

והתניא: רבי אליעזר אומר: ב

ראיה

שלישית

עדיין

בודקין אותו

ואם היתה באונס אינה מטמאת, ורק

ב

זיבה

רביעית

שבתוך ימי הספירה, שסותר בה את ספירתו -

אין בודקין אותו

, שראייה זו אפילו באונס היא סותרת.

ומה הוא טעמו של רבי אליעזר, והרי הוקשה ראייה שלישית לנקיבה!?

אלא

רבנן ורבי אליעזר

ב

"

אתים

"

קמיפלגי

, כלומר: טעם מחלוקתם הוא האם נדרש גם "את" זובו הכתוב באותה פרשה, בה הקישה התורה את הזב לנקיבה:

רבי אליעזר דריש

"

אתים

", ונמצא ששנתן הכתוב דין זכר לשלש ראיות, ולרביעית הקישתו התורה לנקיבה לטמא באונס.

ורבנן לא דרשי

"

אתים

", ואין דין זכר אלא לשתי ראיות הראשונות ולשלישית הוקש לנקיבה.

שנינו במשנה:

אונסו וספיקו

ושכבת זרעו טמאים שרגלים לדבר: