Nazir 5b — le Talmud en français

ובר פדא

הלומד מ"נזיר נזרו" האמורים בפרשה למנין כ"ט ימי נזירות, ואף שחלק מן הלשונות נאמרו לדרשה -

אמר לך

:

הרי ודאי ד

ליכא חד מנהון

[אחד מלשונות "נזיר, נזרו" שבתורה] או יותר,

דלאו לדרשא

אתי [שאינו בא לדרשה] אלא למנין -

אלא מדההוא

"נזיר נזרו" שאינם באים לדרשה -

למניינא

הם באים,

כולהו

"נזיר נזרו" האמורים בפרשה -

נמי למניינא

הם באים, מלבד שהם באים לדרשה.

ומקשה הגמרא על בר פדא מהא ד

תנן

במשנתנו: "

סתם נזירות שלשים יום

"!

בשלמא לרב מתנא

, הלומד מ"קדוש יהיה" דמשמע שלשים יום,

ניחא

משנתנו כפשוטה.

אלא לבר פדא

, הלומד מ"נזיר נזרו", וסובר שאין נזירות אלא כ"ט יום כמנין נזיר נזרו האמורים בפרשה,

קשיא

משנתנו, שמבואר בה שמנין סתם נזירות הוא שלשים יום!?

אמר לך בר פדא

:

לעולם אין הנזירות אלא כ"ט יום, אלא

איידי דאיכא יום תלתין

[היות ויש יום שלשים]

דמגלח

בו את ראשו

ומביא

בו את

קרבנותיו והויא ליה כפרה

על ידי הקרבנות, ועד שלא הביא את קרבנותיו הרי הוא אסור בשתיית יין וליטמא למתים -

משום הכי תנא

במשנתנו: סתם נזירות

שלשים

יום.

עוד מקשה הגמרא על בר פדא מהא ד

תנן

במשנה לקמן טז א:

מי שאמר

"

הריני נזיר

" ולא פירש מנין ימי נזירותו, הרי זה

מגלח

[מביא קרבנותיו ומגלח]

יום שלשים ואחד

.

בשלמא לרב מתנא, ניחא

משנה זו, כי הנזירות היא שלשים יום והגילוח הוא ביום שלאחריו.

אלא לבר פדא

, הסובר שהנזירות היא כ"ט יום בלבד, ואם כן הגילוח הוא למחרתו ביום השלשים,

קשיא

ממשנה זו שמבואר בה שהגילוח הוא ביום שלשים ואחד!?

ומיישבת הגמרא את שיטת בר פדא:

אמר לך בר פדא: אימא סיפא

של אותה משנה:

אם גילח ליום שלשים

-

יצא

.

ואם כן אדרבה, משמע כשיטתי, שאין הנזירות אלא כ"ט יום, ולכן כשגילח ביום שלשים יצא.

אלא

ודאי כיון ד

סיפא מסייעא ליה

לבר פדא -

בהכרח דטעמא ד

רישא

שלכתחילה אינו מגלח אלא ביום שלשים ואחד הוא משום ד

נעשה כאומר

"

שלימין

".

כלומר: היות ואם היה אומר "הריני נזיר שלשים יום שלימין", היה צריך לגלח רק ביום שלשים ואחד, לפיכך גזרו חכמים אפילו בסתם נזירות שלא יגלח לכתחילה אלא ביום שלשים ואחד.

ושבה ומקשה הגמרא:

ולרב מתנא, קשיא סיפא

, שאם גילח ביום שלשים עצמו יצא, והרי אין זמן הגילוח אלא אחר מנין הנזירות, שהיא לפי שיטתו שלשים יום!?

ומיישבת הגמרא:

קסבר

רב מתנא: "

מקצת היום ככולו

", ותחלת יום שלשים שנהג בה נזירות עולה לו ליום שלם, ולפיכך אם גילח ביום שלשים לאחר שנהג בנזירות במקצת היום - יצא.

ומקשה הגמרא עוד על רב מתנא:

הא ד

תנן

באותה משנה:

אם אמר "

הריני נזיר שלשים יום

",

אם גילח יום שלשים לא יצא

.

ובשלמא לבר פדא ניחא שאם גילח יום שלשים לא יצא, כי היות ופירש את מנין נזירותו שהיא שלשים יום, וגם לא סבירא ליה לבר פדא "מקצת היום ככולו" בסוף מנין הנזירות, לכן אם גילח ביום שלשים לא יצא, שלעולם זמן הגילוח הוא אחר שסיים את נזירותו.

אבל לרב מתנא תיקשי, למה לא נאמר "מקצת היום ככולו"!?

כי מה לי מי שנזר סתם נזירות שאף היא שלשים יום ואומרים בה "מקצת היום ככולו" ומגלח ביום מלאת ימי נזרו, ומה לי מי שנזר שלשים יום בהדיא שאינו יכול לגלח ביום שלשים עצמו!?

ומשנינן:

באומר שלימין

.

כלומר: כיון שייתר בדבורו לומר "הריני נזיר שלשים יום", והרי די היה לו לומר "הריני נזיר" שאף אז היה צריך לנהוג נזירות שלשים יום, לכן מפרשים אנו את דבריו, שכוונתו היתה לומר שיהיה נזיר שלשים יום שלמים, ולא נאמר בהם מקצת היום ככולו. ומקשה הגמרא על בר פדא עוד מהא ד

תנן

באותה משנה:

מי שנזר שתי נזירות

:

הרי זה מונה שלשים יום לנזירות ראשונה, ו"

מגלח את הראשונה יום שלשים ואחד

", ושב ומונה נזירות שלשים יום, לפי שיומה הראשון הוא יום השלשים ואחד לנזירות הראשונה,

ו

מגלח את

השניה ליום ששים ואחד

שהוא יום השלשים ואחד לנזירות שניה.

בשלמא לרב מתנא, ניחא

שאינו מגלח את השניה אלא ליום ששים ואחד.